|
ו. ישו בתור משיח אך לפי אמונת הנוצרים לא בא המשיח לגאול את ישראל מעבדות עמים אחרים, רק לגאול נפשות בני האדם מעון וחטא אדם הראשון, שהיו לפי דעתם כל האנשים והנשים מלוכלכים ומזוהמים עד בוא ישו שהוא המשיח וגואל האנושיות. וישו קרא את עצמו בן האדם או בר-נש שהיא רמז למה שאמר דניאל: |
וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא הוא ועד עתיק יומיא מטה (דניאל ז, יג).
|
|
ואם כדבריהם היה ראוי שאחר בואו יהיו כלם טהורים ונקיים בלי חטא ועון ורוה"ק יהיה שורה על כלם. ובאמת אנחנו רואים ההיפך, כי בטרם בואו בעת שהיו מרוחקים מחסד וחן אלהים לפי דעתם היו לנו נביאים וכהנים גדולים עם האורים והתומים, ואחרי בואו סרה הנבואה וכל הדברים הקדושים וגם בית המקדש נחרב. ואם יאמרו שהנבואה וכל הקדושות היו צריכים בזמן ההוא כדי להנהיג העם לאמונה האמתית שהיא אמונת ישו, ומאז בואו אין צורך בהם, ובנוגע ליהודים לא היה חושש להם ישו כיון שלא שמעו לו ולא קבלו תורתו. אבל כל איש יודה שיש הכרחיות גדולה לדברים אלה גם להנהגת עמי הנוצרים בימינו אלה כדי לישרם בדרך הישרה, נוסף על הצורך לביאת גואל אחר לקיים ביניהם אמונת ישו בהסכמה אחת, כי יש בהם כתות שונות ואמונות מתחלפות יותר מאשר היו בין בני ישראל קודם בואו. וכבר קרה כי שני אפיפיורים היו מושלים בנוצרים וכל אחד מהם והנמשכים אחריו חשבו לזולתו מנודה וענוש לשמים. ועוד שמגונה מאד לומר שהמשיח שהיה נצרך בשביל ישראל לפי דברי הנביאים לא קבלו אותו ולא אבו לשמוע בקולו, אף כי ישו חשב אותם לצאן מרעיתו, ורק הגוים שחשב במדרגת "כלבים" כמ"ש באונגליון הם קבלו אותו למשיח. ובאמת לא האמינו לישו כי הוא המשיח, לא גשמי ולא רוחני, ולאשה שמרונית שאמרה ידעתי כי יבוא משיח הנקרא קרישטוס וכאשר יבוא יגיד לנו את כל, אמר אליה ישו, אני הוא המדבר אליך (יוחנן ד, כה-כו), וכוונתו הייתה למשיח רוחני. וישו התאונן כי אין כבוד לנביא בארץ מולדתו (שם ד, מד). ונמצאו רבים שכפרו במשיחותו של ישו, ויש שהאמינו במשיחים אחרים, ולכן הוצרכו השליחים להזהיר את העם עליהם, ופאול היה ירא פן יסירו את לבם ואת תומתם מאחרי ישו המשיח, |
אולי האיש הבא אליכם יגיד לכם ישו אחר אשר לא הגדנו, או כי יקחו רוח אחרת אשר לא לקחתם או בשורה אחרת אשר לא קבלתם (אל הקורנתים ב, יא, ד).
|
|
ואמר: |
תמהון אחזני כי כה מהרה סרתם מאחרי הקורא אתכם בחסד משיחנו ותלכו אחרי בשורה אחרת וכו'. אכן אם גם אנחנו או מלאך מן השמים ישמיעכם בשורה אחרת אשר לא השמענוה יחרם (אל הגלטיים א, ז-ח).
|
|
ופאול מספר כי רבי גמליאל אמר: |
כי לפני הימים ההם קם תודוס [295] אשר התנשא לאמר אני הוא הגבר (משיח) וכארבע מאות איש התלקטו אליו עד כי נהרג וכל הנלוים עליו נתוצו והיה כלא היה. ואחריו קם יהודה הגלילי בימי המפקד, אשר הדיח עם רב אחריו, וגם הוא נפל וכל הנלוים עליו נפזרו (מפעלות השליחים ה, לו-לח).
|
|
גם לא יתכן שיהיה ישו משיח, כי יעודי הנביאים לא נתקיימו בו, ואין בו גם אחד מעשרים תנאי המשיח שצריכים להיות במשיח אמתי כפי היעודים האלה, ואלה הם התנאים: א) צריך שיהיה איש מזרע בית דוד, אדם ולא אלוה, כי הנביא אומר: |
והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן וגו' ועבדי דוד נשיא בתוכם וגו' (יחזקאל לד, כג-כד),
|
|
וקרא אותו עבדי ולא אדון. והנוצרים אומרים שישו והבורא שוים בכח ובגדולה, וכאן מוכח שהשי"ת יהיה האל והמשיח יהיה רק רועה ר"ל מלך ישראל. ועוד נאמר: |
ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמיה ל, ט).
|
|
גם הוא נגד השכל שיהיה המשיח אלוה בעצמו ושיהיה נברא באופן מוזר בבטן בתולה כדי שירננו הבריות אחריה ויחשדוה, והיהודים לא יאמינו במשיחותו. ולשון "משיח" משיחה בשמן ע"י אחרים והיא הוראת חנוך והתנשאות למלך שלא היה מקודם, והמשיחה ע"י נביא או ע"י פקודת השם. והם אומרים כי משיחם הוא אלוה מראש ומקדם והוא עשה את עצמו. ב) בני ישראל צריכים להיות בגלות זמן רב אח"כ יגאלו, כמו שנאמר: |
כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים, אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וגו' (הושע ג, ה).
|
|
וידוע שבזמן ישו עדיין היו ישראל על אדמתם ובית המקדש קיים והקריבו קרבנות, וכל הדברים הנזכרים לא נעדרו אז. ג) קודם שיבא המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג ויבא בעם רב כחול הים מירכתי צפון להלחם עם ישראל, ותהיה מלחמה גדולה על הרי ישראל אשר לא נהייתה כמוה בעולם ושם תהיה מפלתם, ויושבי א"י יבערו אש בנשק ומגן וצנה שבע שנים (יחזקאל לח ולט, וזכריה יד). ד) ביאת אליהו הנביא בזמן המשיח, כדכתיב: |
הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' (מלאכי סוף).
|
|
ה) קבוץ גליות וחזרת עשרת השבטים בזמן המשיח, כמו שנאמר: |
ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל, ג-ה).
|
|
ונאמר ליחזקאל: |
ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו וגו' הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו וגו' הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם על אדמתם ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ וגו' (יחזקאל לז, טז-כב).
|
|
ובזמן ישו לא נתקבצו עשרת השבטים ולא נודע מקומם. ו) בזמן המשיח יהיו אותות ומופתים, כמו שנאמר: |
ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, ומש ההר צפונה וחציו נגבה (זכריה יד, ד). |
|
גם יבושת נהר מצרים (נילוס) ונהר פרת לעבור בתוכם נדחי יהודה וישראל לבוא לאדמתם, כדכתיב: |
והחרים ה' את לשון ים מצרים והניח ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך ובנעלים, והייתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור וגו' (ישעיה יא, טו-טז).
|
|
ז) בזמן המשיח |
יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח, כג),
|
והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וגו' (ישעיה סו, כ).
|
|
ח) בזמן המשיח יהיה מלך אחד ומלכות אחת בעולם תחת ישראל, כדכתיב: |
אראנו ולא עתה וגו' דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו' והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל (במדבר כד, יז-יט);
כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב); הנה מלכך יבא לך וגו' ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (זכריה ט, ט); וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא תשתבק (דניאל ב, מד), ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין, מלכותה מלכות עלם וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון (שם ז, כז). |
|
ט) גם תהיה אמונה אחת ודת אחת בעולם והיא אמונת ישראל ודתו, כדכתיב: |
כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (ישעיה מה, כג),
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט), ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט). |
|
י) בזמן המשיח ישבו ישראל בשלום ובשלוה בהשקט ובבטחה בארצם, כדכתיב: |
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם (ויקרא כו, ו).
|
|
וישעיה אמר: |
כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא (נב, א).
והייתה ירושלם קודש וזרים לא יעברו בה עוד [296] (יואל ד, יז), |
|
וזכריה אמר: |
ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (ב, ט).
|
|
יא) בזמן המשיח יהיה שלום בכל העולם ולא יצטרכו עוד לכלי זיין, כדכתיב: |
וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב, ד; מיכה ד, ג);
בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט); וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח (הושע ב, כ) ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגוים (זכריה ט, י). |
|
יב) בזמן המשיח יהיה שלום בא"י גם בין החיות ולא יזיקו לשום איש ולא זה לזה, כדכתיב, |
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו' (ישעיה יא, ו-ז);
זאב וטלה ירעו כאחד וגו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיה סה, כה); וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה (הושע ב, ב). |
|
יג) בזמן המשיח לא תהיינה צרות ורעות דאגות ואנחות בכל ארץ ישראל, וע"כ יאריכו ימים ויחיו חיים טובים ונעימים, כדכתיב: |
כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני וגו' ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, לא יהיה משם עול ימים אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות וגו' (ישעיה סה, טז-כ).
|
|
יד) בזמן המשיח לא יהיו עונות וחטאים בעולם בפרט בישראל, שנאמר: |
ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' וגו' (דברים ל, ו),
ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס, כא). בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאות יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר (ירמיה נ, כ). ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה וגו' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (יחזקאל לו, כו-כז). שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו' (צפניה ג, יג). |
|
טו) בימים ההם תרבה הדעת בעולם, כדכתיב: |
כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא, ט),
כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכור עוד (ירמיה לא, לג). והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל יב, יג). |
|
ובימי ישו וכמה מאות שנים אח"כ בימי הבינים היו הסכלות והבערות שוררות בכל הארצות יותר מכל הזמנים לפני ישו. טז) בזמן המשיח תשוב השכינה כבראשונה ותרבה הנבואה באומה הישראלית, כדכתיב: |
והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים וגו' וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל וגו' (יחזקאל לז, כז-כח).
והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג, א). |
|
יז) בעת ההיא יכרתו העצבים מן הארץ, כדכתיב: |
והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב, יז).
נסוגו אחור יבושו בושת הבוטחים בפסל האומרים למסכה אתה אלהינו (שם מב, יז). יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים (תהלים צז, ז). |
|
וגם בימינו אלה יש כתות בנוצרים העובדים לאלילים ופסילים שנעשו בצורת ישו על הצלב וצורת מרים אמו ומשתחוים להם. יח) בנין בית המקדש שראה יחזקאל במראה עתיד להבנות בזמן המשיח, שנאמר: |
ויאמר אלי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן בתוך בני ישראל לעולם (יחזקאל מג, ז).
והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה וגו' כי מימיו מן המקדש המה יוצאים וגו' (שם מז, א-יב). |
|
יט) ואז תהיה חלוקת הארץ לי"ב שבטים, כמבואר ביחזקאל: |
זה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל וגו' (שם מז, יג).
|
|
כ) תחית כל המתים בימי המשיח, כדכתיב בתורה: |
אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט),
יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו' (ישעיה כו, יט), ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם (דניאל יב, ב). |
|
וכל אלו האותות לא נראו עד עתה, ולא נתקיימו עדיין התנאים לביאת המשיח האמתי, ואנו מקוים שיבוא אע"פ שיתמהמה, וממילא מוכח כי ישו לא היה המשיח. ז. תורה חדשה של ישו יש לבטל העיקר הזה בכמה טעמים: א) אי אפשר לומר כי תורת משה בלתי שלמה אם הנוצרים מאמינים שתורת משה היא מן השמים, כי שלמות הפעולה היא לפי שלמות הפועל; ואם תורת משה ניתנה מפי הגבורה, א"כ השי"ת שהוא שלם בתכלית השלמות יתכן שגם תורתו שלמה. ב) תורת משה לא נאמרה במשל ומליצה רק בפשטות גמורה, ובפרט החקים והמשפטים, ונאמר על משה רבנו: |
פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות (במדבר יב, ה),
|
|
וכלל הוא אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמנם תורת ישו היא רק במשלים, [297] וכן מבואר באונגליון כי ישו נשא דבריו במשלים רבים (מתיא יג, ג): |
ודבר אל המון העם במשלים, ובבלי משל לא דבר אליהם דבר (שם יג, לד),
|
ויאמר לתלמידיו: לכם נתן לדעת רזי מלכות האלהים, ואלה אשר מבחוץ רק משלים שמעו בכל (מרקוס ד, יא).
ולא דבר להעם דבר בבלי משל, ובשבתו עם תלמידיו באר להם את המשלים ההם (מרקוס ד, לד). |
|
ג) תורת משה אינה מדברת מחיים נצחיים בפירוש רק בדרך רמז. ויותר מפורש ענין החיים הנצחיים בעולם הבא ע"י חז"ל בתורה שבעל פה שהיא פירוש על התורה שבכתב ואנו מאמינים בשתיהן, ולכן אין לנו צורך לתורה חדשה בשביל זה. והטעם שלא נכתב הדבר בפירוש בתורת משה הוא מפני שלא נתנה התורה בתחלה למאמינים בדברים שאי אפשר לבררם באותות ובניסיון, ולכן לא התחיל השי"ת עשרת הדברות בלשון אנכי ה' אלהיך, אשר בראתי שמים וארץ, הגן עדן והגיהנם, כי לא יאמינו בהם עדיין בני ישראל שיצאו מארץ מצרים, אלא התחיל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הדברים האלה היו ידועים להם בבירור מבלי צורך לסמוך על האמונה שבלב. אולם נאמרו הדברים האלה ברמז ונמסרו לחכמי ישראל מפה לפה במסורה עד התנאים שכתבו המשנה והאמוראים שכתבו הגמרא ליתר ביאור. ד) גם עשרת הדברות שהנוצרים מודים בהם אינם מקיימים, כי יחללו את יום השביעי שהוא יום השבת ביום ששבת ה' מכל מלאכתו במעשה בראשית, והם מקדשים את יום הראשון מה שלא צוה ע"ז גם ישו ושליחיו, ורובם עושים מלאכה גם ביום הראשון. וישו עצמו עבר על הדבור כבד את אביך ואת אמך, ואמר: |
כי יבוא אלי איש ולא ישנא את אביו ואת אמו וכו' לא יוכל להיות תלמידי (לוקס יד, כו),
|
|
ואמר לאמו: |
"מה לי ולך אשה?" (יוחנן ב, ד)
|
|
בדרך בזיון, וזוהי תורת האהבה של ישו, ר"ל לאהוב אלוה, ולשנוא את אב ואם ואשתו ובני משפחתו. ה) באמת לא התנגד ישו לתורת משה וצוה לקיימה ולא נתן למאמיניו תורה חדשה, באמרו שלא בא להוסיף על תורת משה או לגרוע ממנה אפילו קוצו של יו"ד, ואמר: |
אל תחשבו כי באתי להפר התורה או דברי הנביאים, לא להפר באתי כי אם להקים (מתיא ה, יז-יח).
|
|
ואמר: |
לא תורתי שלי אני מורה כי אם תורת שולחי (יוחנן ז, טז יז).
|
|
וגם פאול אמר באגרותיו: |
כי לא שומעי התורה צדיקים הם כי אם שומרי התורה יצדקו (אל הרומיים א' ב, יג).
|
כל כתבי הקדש על פי רוח אלהים המה ונכונים להורות ולהוכיח להשיב נפש ולישר במעגלי צדק ועל פיהם שלם יהיה איש האלהים ונכון לכל מעשה טוב (אל טימותיוס ב' ג, טז-יז).
|
|
אך בדברו אל הגוים הפך את צבעו ואמר להם: |
את ספר חובנו הוא ספר החוקים (התורה) אשר עינה בנו מחה והגה (ישו) מן המסלה ויתקעהו בצלב וכו', על כן אין לאיש להרשיע אתכם על דבר מאכל ומשקה (האמורים על פי התורה) או על דבר מועד ראש חדש או שבת, כי הם רק צללים לדברים אשר התעדתו לבוא ומקורם הוא במשיח (אל הקולסיים ב, יד-טז).
|
|
ואמנם האחים התאוננו באזני פאול בירושלם באמרם: |
כי היהודים שמעו כי אתה למדת את כל היהודים היושבים בקרב הגוים לסור מאחרי משה, וגם כי אמרת אשר לא ימולו את בניהם ובדרכי התורה לא ילכו (מפעלות השליחים יט, כא).
|
|
כי פאול היה פוסח על שתי הסעפים ורצה להבדיל בין היהודים-הנוצרים ובין הגוים-הנוצרים בשמירת המצות המעשיות בתורה, ואח"כ התיר כל האסורים גם ליהודים-הנוצרים. ו) ישו התנגד רק לתורת הפרושים מפרשי התורה, והורה נגד גזרתם שהזהירו על נטילת ידים לסעודה, והוא ותלמידיו אכלו תמיד בידים מלכלכות בלא נטילה, וגם אכל טרפות, והתחכם לומר: מה שנכנס בפי האדם אינו מטמא אותו אלא היוצא מפיו (מתיא טז, א-כא; מרקוס ז, א-כה) ור"ל רכילות ודברים שאינם מהוגנים. והנה מלבד שנטילת ידים היא חובה גם לפי חוקי ההיגינה ושמירת הבריאות, רוב הנוצרים הנאורים אינם מקיימים מצות רבם, ונוהגים לרחוץ ידיהם קודם אכילה כאשר ישבו לסעוד, ויש מהם שנזהרים גם במים אחרונים. ז) התורה החדשה שלהם היא מלאה הזיות וספורים קלי ערך ואין צריך לומר שהיא משוללת מן השלמות ונעדרת הסגולות שנמצאו בתורת משה, ומלבד זה יש בה סתירות ושבושים רבים, ודי בדוגמאות הללו: בתורת חסד של ישו מצינו המצוה: |
אהבו את אויביכם ועשו טובה לשונאיכם, ברכו את המקללים אתכם והתפללו בעד החומסים אתכם: המכה אותך על הלחי האחת הושיט לו גם השניה, והלוקח מלבושך החיצוני אל תמנע ממנו גם הפנימי (מתיא ה, לוט: לוקס ו, כז).
|
|
והנה בתורת משה נאמר: |
לא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט והלאה),
|
|
והוא הקצה האחרון מהסבלנות שהיא העדר הנקמה. אבל להכין את עצמו לכלימה ובוז הוא שטות ועון פלילי נגד האהבה המסודרת, כי כל איש חייב לשמור את נפשו ושלא להחטיא את חברו ולהכשילו בתת לו מקום לעשות לו רעה. גם הוא נגד המוסר האנושי, ומעולם לא קיים המצוה הזאת שום נוצרי בעולם. אפילו ישו בעצמו לא קיים אותה, כי מצינו כאשר הכה אותו איש אחד על הלחי לא נתן לו השניה אלא התרעם [298] גם על ההכאה הראשונה באמרו: |
למה תכה אותי? (יוחנן יח, כב).
|
|
וכן כאשר גזר הכהן להכות את פאול על הלחי לא מושיט לו השניה אלא קללו באמרו: |
האל יכה אותך וכו' (מפעלות השליחים כג, ב).
|
|
והמצוה לאהוב את השונאים ולברך את המקללים אותם היא חוכא וטלולא, כי מלבד שלא נמצא שום נוצרי שקיים המצוה הזאת הם עושים להיפך, ויש מהם עוברים על שנאת חנם וגומלים רעה תחת טובה גם לבני אמונתם, ורובם רודפים את היהודים באף ובחמה על לא חמס עשו, ומעלילים עליהם עלילת דם אשר רבים הם חלליה וכבר נהרגו על ידם אלפים ורבבות יהודים על עלילה נמבזה זו ועוד עלילות שקר. ועברתם קשה ושמורה לנצח על היהודים שהרגו את ישו, אף כי הרומיים צלבוהו על שכנה עצמו בשם מלך היהודים. וישו קודם מותו, גם לפי דבריהם, בקש מהאל שיסלח ליהודים, כדכתיב שאמר לה': |
סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים (לוקס כג, לד).
|
|
גם המצוה של ישו שכל איש ימכור נחלתו וכל מה שיש לו ויפזר הכסף לעניים (מתיא יט, טז; לוקס יח, כב), מעולם לא ראינו איזה נוצרי שיעשה כן, זולת מי שיצא מדעתו ונשתגע. ח) בספר חזיון ליוחנן (כב, יח), שהוא חתימת האונגליון, הוא מקלל בקללה נמרצת כל איש אשר יוסיף או יגרע מספרי האונגליון, וכותב: |
"הנני מזהיר לכל השומע דברי נביאות אלה הספרים, אם יוסיף על הדברים יוסיף עליו האל הקללות הכתובות באלה הספרים, וכן מי שיגרע מדברי ספר הנבואה הזאת יגרע האל חלקו מספר החיים ומעיר הקדש ומההבטחות הכתובות בספרים אלו".
|
|
בכל זאת כל הנוצרים מוסיפים על דברי האונגליון, בספרים חיצונים שלהם, גם מוסיפים על מצות רבם כי שובתים ביום הראשון בשבוע מה שלא צוה ישו ולא תלמידיו ושליחיו, ואינם חוששים כלל על אכילת דם והנחנק (היא הנחירה בלא שחיטה) מבעלי חיים כפי מה שנצטוו הנוצרים משלשה שליחי ישו כלם בהסכמה אחת: |
"אשר יבדלו מזבחי אלילים ומן הדם ומן הנחנק ומן הנאופים" (מפעלות השליחים טו, כ; יט, כה; כא, כח),
|
|
ועבודת הפסילים. וכנראה שהשליחים וביחוד פאול הזהיר את בני אמונתו על שבע מצות בני נח והן: שפיכת דמים, גזל, גלוי עריות, ברכת השם (גידוף), עבודה זרה, דינים, אבר מן החי, והם אינם נזהרים על השתוף, רק על עבודת אלילים ופסילים שכולל ג"כ הצלבים. ח. חטא אדם הראשון |
החטא עלה בארץ על ידי אדם אחד והמות בא לרגלי החטא (אל הרומיים ה, יב).
|
|
גם אמר, |
כי כאשר המות בא על ידי אדם כן תבא על ידי אדם תקומת המתים (אל הקורנתיים א' טו, כא),
|
|
ר"ל שהוכרח ישו ללבוש בשר בתור אדם ולקום מקברו, ולא יכול להקים המתים באופן אחר. ובמקום אחר נאמר, כי ישו כפר את חטא אדם ביסוריו ובמותו. והנוצרים מתפלספים ואומרים מפני שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה נולד מתחלה שלם במעשיו ובלתי מוכן לחטא וקבל חן וחסד מהאל, ואעפ"כ חטא, לכן גדול עונו מנשוא והוסר ממנו החן והחנינה מהאל, ועונו נפקד על כל יוצאי חלציו להיות נענשים במיתה גשמית וגם בעונש רוחני לשלול כל הנשמות של הבאים אחר אדם הראשון מחן וחסד גן עדן ולהניחם בגיהנם. ובהיות כי בורא העולם היה צופה ויודע ויבין מראש והכיר שאין העולם יוכל להנצל מיד השטן, לכן הוצרך ישו בן האלהים לרדת ולהתלבש בבשר כדי לסלוח העון שחטא אדם הראשון. ואדם כולל המין האנושי, ולכן הוא און יסודי שקורין "פיקאדו אוריגינאל". ועון הכללי הזה אינו יכול להתכפר אלא על ידי אמצעי מי שכולל בו אנושות ואלהות, וזה היה ישו בן אלוה. ובעבור שהאשה חוה גרמה בעון הזה לכן נגזר מלפניו שיעבור ישו בן אלהים בבטן העלמה מרים. אך לא נתגלה אלינו בבשר עד זמן רצונו שירד לעולם השפל להושיענו, וקבל ישו ברצונו המות והיסורין כדי להציל לכל ברואי העולם. התשובה על זה העיקר היא - כי עונש אדם הראשון על חטאו, היה גופני ולא רוחני. גם לא הנחיל החטא לזרעו אחריו, כי השי"ת הוא צדיק וישר ובעל חסד ולא יענוש לזולת החוטא. ונאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות רק איש בחטאו ימות, ואם ישוב מחטאו הרי הוא צדיק גמור ולא חל עליו חטא אדם לעתיד לבוא, זולת המיתה הגופנית שגרם אדם הראשון מצד הטבע. ובאמת היה חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת קל מאד לעומת חטא הרציחה של קין שהרג את אחיו, ואיך נאמר לענוש את האדם ובניו אחריו שילכו לאבדון עולם בשביל נשיכת תפוח אחד, ולא נתלה עונש זה בקין הרוצח נפש? ומה שאומרים הנוצרים שאדם הראשון הוחן בחסד האל לחיים נצחיים בגן עדן העליון, ואחר חטאו הוסר החסד הזה ממנו ומזרעו אחריו, אינו כן, כי החיים הנצחיים והגן עדן לא יושגו בחסד האל לבד אלא גם בעבודת האל ומפאת חיי האיש העיוניים המאשרים נפשו לקדושה שתהא יורשת [299] חיי עולם הנצח. והסרת החסד והחנינה של האל היא בשביל חטא האיש בעצמו שהלך בדרך רשעים. ואיך אפשר להאמין הסרת החסד והחנינה מנפשות הצדיקים כמו נח ושם והאבות אברהם יצחק ויעקב שעשו רק טוב בחייהם? ואם אדם הראשון קודם חטאו היה ראוי לחסד וחן ולירש עונג נצחי, על אחת כו"כ האבות הקדושים שאע"פ שנולדו בחטא ובעון חוללו לפי דברי הנוצרים בכל זאת חיו חיים מעולים וישרים, לכן הם ראוים לירש גן עדן יותר מאדם הראשון קודם חטאו. גם הנביאים ובפרט ראש הנביאים משה רבנו ע"ה אשר העיד עליו הכתוב: |
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות לג, יא),
בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח), ולא קם עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד, י), |
|
איך אפשר להעלות על הדעת שהם ירדו לגיהנם ונפשם תהא נעדרת מעונג גן עדן? והנה אחד מחכמיהם התיאולוגים הודה שבעבור צווי אחד פשוט והוא המילה שנצטוה אברהם אבינו סר ממנו עונש גיהנם אך לא הובא אל הגן עדן פנימה והיה תלוי ועומד באמצע במקום הבינים שקורין לומבו. והוא הממוצע בין צער לעונג, עד שבא ישו וכפר העון היסודי במיתתו והעלה אותם לג"ע. ולפ"ז אם יש יהודי המקיים כל תרי"ג מצות ראוי הוא שיסור ממנו העונש הרוחני ולתת לו מנוחה על כל פנים באכסדרה בין הגיהנם והג"ע, ואולי ירחם עליו ישו ויעלהו לג"ע העליון כמו שעשה לאברהם אבינו שגם הוא לא היה נוצרי. ויש ראיה שהנביאים לא היו בגיהנם, כי כאשר העלה שאול את שמואל ע"י האשה בעלת האוב אמר אליו: |
למה הרגזתני להעלות אותי? (ש"א כח, טו),
|
|
ואם היה בגיהנם, היה לו להודות לשאול על זה שהעלו מגיהנם ולא לכעוס עליו על טרדת מנוחתו? ובעצם העניין של חטא אדם הראשון, גם רוב חכמי התלמוד מודים שאדם נברא נצחיי מטבעו, אילו לא חטא בעברו על צווי השי"ת ואכל מעץ הדעת היה חי לעולם, והמות לא היה שולט בו כלל, כאשר נראה לכאורה מפשטי הכתובים, דכתיב: |
כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
|
|
א"כ נגזרה לו המיתה ביום שעבר על דברי הבורא, ונגזר על זרעו למות ג"כ, והמיתה הטבעית היא "בעטיו של נחש" אפילו לאדם שחי בלא חטא (שבת נה: ב"ב יז.). אבל יש מחכמי ישראל המפרשים הכתובים בדרך אחר ואומרים שלא נברא האדם להיות חי לעולם, כי כל הנרכב מארבעה יסודות צריך שיתפרד וישוב להויתו ומהותו הראשונה כאשר היה. ומה שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות אינו כמשמעו, שהרי אע"פ שאסר להם השי"ת לאכול מפרי העץ ועברו על האיסור לא נגזר עליהם שימותו תיכף באכלם ממנו. אלא הפירוש שידע האדם כי הוא עלול למיתה, כי נפקחו עיניהם להבחין בין חיים למיתה. ועניין עונש החטא הוא, כי כשנברא האדם שמוהו השי"ת בגן עדן הארצי ואמר לו מכל פרי עץ הגן תאכל, ר"ל האילנות שנטעתי אני בשבילך כדי שלא תטרח לבקש ולחזור אחרי מזונותיך, שהיה אוכל מתבואות הארץ בלי טורח ועמל, כי השי"ת נתן כח לארץ להוציא הדשאים והאילנות כל דבר ודבר על בוריו ותכונתו ועושה פרי למינו, וכשאכל מעץ הדעת ועבר על מצות ה' העניש אותו לאמר ארורה האדמה בעבורך, ולא דיבר לו מהמיתה כלל, רק ארר את האדמה והסיר ממנה כח לחותה ושמנה שלא תדשא עוד מאליה. בזיעת אפך תאכל לחם, ואם לא תעבוד האדמה לא תוציא הארץ פריה מטבעה כ"א קוצים ודרדרים, וזהו ואכלת את עשב השדה. וא"כ עיקר העונש הוא שנגרש מגן עדן במקום שלא היה לו טורח בעבודת האדמה כדרך שהיה לו אח"כ. (ר' אברהם חיים ויטירבו, אחד מרבני ויניציא בשנת ה' תנ"ה, בספרו אמונת חכמים, בס' טעם זקנים של אליעזר אשכנזי, פד"מ תרט"ו). |
|
המשך המאמר
|
|---|
