|
[ההשגחה לפי שפע השכל] "אני תמה על הרב בתרופה והרפואה שמצא..." וכו'. והתרופה היא שההשגחה נמשכת אחרי שפע השכל, שמי שנשפע עליו היא שומרתו בשעת השפע, כלומר שאינו נפרד במחשבתו מהשכל, ומפני ההפרדות מצא תלאות ורע בנביאים ובחסידים מפני שנפרד החבור מהם. ע"כ. והקשה עליו כי הנה מצאנו בנביאים עליהם השלום בהיותם בחיבור ההוא נלכדו ונהרגו. כי הנה זכריה מעיד הכתוב בו, כי בהיות רוח אלי"ם בו ומלתו על לשונו נהרג. וגם רבי עקיבא בהיותו מקהיל קהלות לדרוש תורת יי' ולא נפרד מהשם נתפס..." וכו'. ע"כ: אמר הכותב לו הונח שדברי רבנו הרב על התכונה שכתב האיש הזה, למה לא תמה על דברי רז"ל שכתבו בדוד המלך ע"ה, כשבא מלאך המות ליטול נשמתו ראהו עוסק בתורה ולא יכול לו, עד שנתחכם ובטלו מדברי תורה אז ניתן בידו. וכן נמי מפורש ברבה בר נחמני בפרק השוכר את הפועלים. ורבי עקיבא וחבריו, כך עלה במחשבה. ולא דבר השוה בכל הוא, והדברים עתיקים. עוד כתב שם ואני השואל לרב, אם כן כי שפע השכל הוא המציל את האדם מכל מקרה, ובהיות מחשבתו בנמצאות נמצא הוא והשם אחד, וזה תכליתו שהגיע למדרגה זו, למה לו להתפלל ולקרוא קרית שמע ולעשות שום מצוה..." וכו'. עד "אלא אם ינבא עליו הוא ויפטרנו מכל המצות..." עד "או נטרפה דעתו..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב מי שנטרפה דעתו לא יכתוב דברים כאלו. וחסרון הוא לאדם להשיב עליהן ואף לפי הצעתו במה יגיע לכוונה זו אלא בשמירת התורה והמצות. וכבר כתבנו בזה בסוף פרק ג' משער הראשון. עוד כתב שם ועוד אני שואל עליו, אחר שצורת הדעת נדבקה בדעה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה. מה לנו עם הגוף, ולמה נהגו מימות אדם כבוד גדול במתים, ונהגו כל האומות מימים הראשונים לבקר בקברי הנביאים והחסידים ולהתפלל עליהם. ואברהם אבינו השתדל לקנות מערה וקבר שם את אשתו, ויעקב קבר שם את לאה, וגם יוסף הצדיק צווה והשביע שיוליכו עצמותיו. ולמה כל הצער הזה, וכל הנביאים והאומות סכלים ושוטים ומה בצע בכל זה..." וכו'. עד "ומן התימה לאיש מוחזק גדול במידות, עד שהפליגו בסכלותם ואמרו ממשה ועד משה לא קם כמשה, וגזר על בני אדם לעשותם כדגי הים..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כבר כתבנו כמה פעמים, כי כל אלו תולדות כוזבות וזיופים בדברי רבנו הרב, ואין בכל דבריו שום רמז לשיתחייב ממנו שום דבר מדברים אלו בשום מקום. וכתבנו כמה פעמים דברי רבנו הרב, שכתב בפירוש ובבירור בכמה מקומות, כי תחיית המתים היא בשוב הנפש אל הגוף. וכתב ג"כ במקומות רבים שהעונש הוא לנפש ולגוף ביחד. וזה העני הדעת לא ידע שיש לדעתו עולם הבא אחר תחיית המתים בלא גוף וגויה, והתמהמהו ותמהו והתבוננו מה סברא הוא מיחס לרב הגדול ראש המאמינים, שגזר על בני אדם לעשותם כדגי הים ושאין לדעתו שכר ועונש, שאפילו הכופרים מן האומות אין להם סברא זו, אלא כת אחת בטלה במיעוטה כמו שכתב הרב ז"ל במקומו. וכבר כתבנו בזה במקומות רבות מה שיספיק: [ידיעת ה'] "והקשה מכלם כי הוא גוזר על ידיעת השם ית' בכל אנשי העולם, ולא יסתר ממנו דבר, ויראה חמס וריב בעיר והצדיקים במעשיהם ובלבותם, והם עשוקים על לא חמס בכפיהם ולא יהי חושש מהם..." וכו'. עד "האמת יותר נכון לו לומר כשאר הכופרים, שאין השם יודע שיהי חסרון בחוקו, משידעם ולא יחוש להם". עד "כמו שאין לחוש על הריגת העכברים"..." וכו'. ע"כ: אמר הכותב תשובתו למעלה בצדו, וכמה פעמים שונה באיוולת, ועושה לאדם לחזור על הראשונות ולהסיר מסווה הענווה מעל פניו. כי מי הוא שרואה דברים כאלו שכותב על רבנו הרב, ולא יקרע את לבבו ולא בגדיו. ואתה המאמין והדובר אמת, אשאלך והודיעני, אנה אמר רבנו הרב דבר זה, ומאי זה מקום יתחייב מדבריו דמיונות אלו, וכל ספריו מלאים מהדעות האמיתיות, והם הם שהאירו עיני גלותנו בעניין זה ובזולתו מיסודות הדת והאמונה. [טעמי המצוות] אני תמה עליו איך עלה בדעתו טעמי המצות, לעשות רובם כדרכי מדות הפילוסופים, והשאר טעמים נופלים אין מצווה מכוונת בעצמה. והנה גנב דעות המתפלספים ובדה מלבו להיותן תורות, וסתר כל התורה ולא הניח בה דבר. הנה לדעתו בהתענות אדם על עוון בית ישראל הוא שווה עם בעילת העריות. ויותר קשה לפעמים, כי לדעתו אחת מידה חסרה ואחת מידה יתירה, ושניהם רע, כי יחלש כוח האדם ומחשבתו מלהשיג במושכלות..." וכו'. עד "והנה שבש נבואות הנביא וקבלת בית ישראל..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כבר כתבנו כמה פעמים שהוא מוליד בדבריו תולדות כוזבות וזיופים ושיגעונות שלא יעלו על לב התינוקות, ולא אומר התינוקות אלא אפילו השוטים והמדומים לא יעלה על דעתם דברים כאלו. הביטו וראו: לפי שכתב רבנו הרב שצריך האדם לעיין במושכלות, ולא יפנה לבו לבטלה, כתב עליו שלדעתו המחליש כוחו בתעניתו על עוון ישראל מלעיין במושכלות, או המחליש אותו בבעילת העריות הכל שווה, ולפעמים המתענה יותר קשה וגדול עונו. מה יאמר האומר ומה יכתוב הכותב ומה ישיב המשיב על שיגעונות כאלו. ומה שכתב על טעמי המצות. כבר כתב רבנו הרב ז"ל והר"ר אברהם בנו ז"ל כי לא שלל הרב ז"ל כי אין למצות טעמים אחרים מכוונים בעצמם, וגם לא אמר שאותו הוא הטעם בהכרח, אלא כתב כך על דרך השכל, ושבעים פנים לתורה, ואותו הטעם אחד מהם. ותעיין בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך וגו' בפירוש הרמב"ן ז"ל ותנוח דעתך. [הסבר המקדש והקרבנות] אולי מה שכתב בסוד המקדש והקרבנות, הוא המיישר את האדם. אוי לנו על שברנו איך מלאו לבו להרוס מקדשות בנויות לתלפיות. עד "והכלל כי הכל נמשך אחר דעותיו המזוייפות..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כבר כתבנו למעלה, כי כל מה שכתב בטעם הקורבנות הם דברי רבי פנחס בן יאיר בויקרא רבה, על פסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. וכל דבריו עד סוף הפרק זיופים ודמיונות, וכסא תורת רבנו הרב ז"ל נקי מהם. [באבדן הגוף נאבד הכל] פילוסוף מבני יון אמר כי אין חפץ לשום אדם בשום עבודה ותפילה, אך תכלית האדם בהשגת המושכלות כדעת הרב וחביריו. גם כי נטה מדעת ארסטו במקצת, עד שהורה שהיה מאמין בתורת משה על הדרך שכתבתי לעיל. ולעניות דעתי דעותיו רעות מדעותיו..." וכו'. עד "והנביא מכוח הנבואה הזהיר על התורה והמצות, והעני והחסיד בשומו אמונתו בנביא ושומר כל קלות וחמורות שבתורה וקידש את השם, ואתה אומר שיודע השם זה ולא יצילהו כלל, כמו אם לא ידעו כלל. גם הרשע שעבר על כל מה שציווה הנביא, וידע השם לא נענש כלל ובאבדן הגוף נאבד הכל. אין ספק כי אמונה זו רעה אלף אלפי אלפים מן הראשונה, וחלילה לי להחניף אדם, כי במקום חלול השם אין חולקין כבוד לרב, אף כי לסותר כל התורה. ורוב היחידים נמשכו אחר ספריו וחוקותיו הם היו סבת כפירת בני ישראל בה' אלהי אבותיהם". ע"כ. אמר הכותב מה שכתב בעניין העבודה והתפלה, הוא ממה שכתב רבנו הרב ז"ל בפרק נ"ד מהחלק הראשון זה לשונו: |
מי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו לא מי שיצום ויתפלל לבד. עכ"ד
|
|
והוא גנב מלת לבד, והסיח אותה מדעתו, ומזייף הדברים המפורסמים, ולא יחוש לרואים ולא לבושת גנב כי ימצא. ועוד אכתוב בזה לקמן בסוף ההגהות בס"ד. גם זה העני הדעת, לא ידע כי היודע השם הוא השומע לדברי הנביא ושומר התורה והמצות, שבאמצעותם יכיר את בורא,ו והעיון בתורה הוא העיון במושכלות. והרשע שעבר על דברי הנביא ועל התורה והמצות, אינו יודע השם. ואם יודע רבו ומתכון למרוד בו ועובר על מצוותיו, הנה הוא גרוע מאשר לא ידעו, ונענש יותר. וכבר כתבנו בזה מה שיספיק. והנה הוא שונה באיוולתו להגדיל המדורה ולזלזל בכבוד גדול התורה בלי פחד ומורא. עוד כתב באופן הג' פ"א והאריך שם והביא כמה דברים, כאילו הרב ז"ל מכחיש אותן בפירוש, ולא כתב באי זה מקום כתב רבנו הרב הפך אותן דברים. וכתב בחתימת דבריו "יש עדות גדול מזה על ההשגחה הפרטית, וכן כשהיו חוטאים מיד הייתה יד יי' בהם. הרי עדות על דיני השם בכל איש ואי,ש אלא אם יכחיש הרב ההוא הכתובים האלה כשאר נפלאות הנביאים..." וכו'. עד כאן. אמר הכותב כל מה שכתב בפרק זה הוא בנוי על שתי התולדות הכוזבות המזויפות שהוליד בדברי רבנו הרב ז"ל, שהוא כופר בנסים שהן כנגד הטבע, ובהשגחה באישי המין האנושי. יתעלה האל ממחשבותיו ודמיונותיו מעלה הראויה לו, וכסא כבוד תורת רבנו הרב נקי מזיופיו והבליו. וכבר כתבנו למעלה פ"ג משער ראשון דברי רבנו הרב ז"ל שכתב בהשגחה פי"ז מהחלק הג' מהמורה דברים מפורשים, יבינו אותם הנשים והקטנים עם חסרי המוח. וכן בעניין הנסים ובשכר ועונש כתבנו מה שיש בו די בפרקים שקדמו. ועתה אוסיף בהן נופך משלו שכתב באגרת תחיית המתים זה לשונו: |
אבל תחיית המתים היא אחת מהמעשה נסים, ומבואר מאוד שכל עניינה מובן, ואין שם אלא שנאמין אותו בלבד, כמו שמצאנוהו בדברי הנבואה האמתית. והוא עניין חוץ לטבע המציאות, ואי אפשר עליו ראיה מדרך העיון, אלא מנהגי האותות כולם. ויש לקבל אותן דרך אמונה. ע"כ.
|
|
ועוד כתב שם רבנו הרב ז"ל כשרצה לאמת תחיית המתים זה לשונו: |
ואין הפרש בין אומרו אם ימות גבר היחיה, ובין אומרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, שאין זה בטבע אבל הוא נמנע. אלא שכבר יצאו המים מן הסלע בדרך נס. כן תחיית המתים בדרך נס..." וכו'.
|
|
כמו שהאריך הוא ז"ל שם וכבר כתבנו דבריו ג"כ בזה בפ"ב מהשער הראשון.
גם כתב בתשובותיו זה לשונו: |
כבר כתבתי במורה הנבוכים כל מה שראוי לפרש. וסוף דבר שיש מן הנסים שהם טבעיים, ויש מהן מכחישין את הטבע כמטה לנחש והמים לדם וכיוצא בהן..." וכו'.
|
|
וכל ספריו מלאים מדברים אלו האריכות בהן חסרון. [נסים] והנה אנחנו בני ישראל מאמינים עדות הנבואות, ולא נחוש לכופרים אחר שקול דעתם הולכים, מזייפים האמונות נמשכים אחרי הכופרים לא מבני ישראל המה. והנה חומת יריחו שנפלה בהיקף ז' פעמים..." וכו'. וכתיב ויריעו העם תרועה גדולה, ותפול החומה תחתיה. ומתי אירע שבהריע תרועה נפלה החומה ונלכדה העיר? אולי דמיון היה, כמו שאמר האיש ההוא על עמידת השמש זה שקר וכתבו הנביא ולא הכחישוהו..." וכו'. עד "וכן מוסכם באומות ומקובל, והכופר בזה הוא כופר בעיקר, והוא חייב מיתה לדעת כל האומות. ומה אאריך עתה כי כל הנבואות מעידות על הנפלאות בשינוי טבעו של עולם כל ימי היות נבואה בעולם. ע"כ. אמר הכותב כבר נתבאר בפ"א מהשער השני כי כל דבריו בזה דמיונות ושקרים, וכי הוא המזויף אמונת המאמינים בבלי דעת ידבר וחיילים יגבר ושגעונות יחבר. ורבנו הרב כתב בפירוש ובבירור כי היה מעשה נס גדול, אלא שלא היה לעיני כל ישראל כשל מרע"ה כמו שנתבאר שם באריכות שכתב במורה פרק ל"א מהחלק השני, ואין שם מקום להסתפק בו כלל. וכמה פעמים שוגה בדמיונותיו כאלו אין שם מי שיש לו מוח בקודקדו ולא עיניו בראשו. [ואמרו לי מה שמו - מה אומר אליהם] ואחרי הקדמה זו אומר, כי מה שהתחכם הרב בשאלת משה והתשובה ב'ואמרו לי מה שמו' אינו כלל, כי לפי דברי הרב ז"ל שאל משה מה שלא ידע, וכן הוא בהכרח. וכאשר השיב לו השם ההוא, לא בא הדבר משום האותיות והמלות, כי אם מפני העניין המכוון בהם. והיאך אפשר אדון כל הנביאים שיסכל בידיעת הסבה הראשונה שהיא סבת הסבות ועילת כל העילות ואין עילה לו..." וכו'. עד "ואין בעל שכל חולק חלילה על זה להיות אדון הכל עילת הכל מחויב המציאות, ואין לו שום עילה וחלילה לאדון כל הנביאים שלא ידע זה..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב לא ידע ואשם ביחסו אל הרב ז"ל סברות אשר לא יעלו על לבו. ואיני יודע אנה הוא מוצא שום רמז לאלו הדמיונות שהוא מוליד בדבריו, שמרע"ה לא ידע שהאל ית' סבת הסבות ועילת העילות ומחויב המציאות ואין לו שום עילה, עד ששאל על זה. והנה באו דבריו ז"ל בתכלית הביאור פרק ס"ג מהחלק הראשון שאין עניין זה אלא על ישראל לא על משה. שכתב שם |
שהכונה באומרו ע"ה "ואמרו לי מה שמו..." וכו'. הוא שישאלו אותי שנאמת להם מציאות השם, כלומר שיש אלוה נמצא בעולם, ואחר כך אומר שהוא שלחני, מפני שכל בני אדם או זולת היחידים לא היו מרגישים במציאות השם..." וכו'. עד "ולמדו השם מדע יגיעו אליהם במה שיתאמת אצלם מציאות השם יתעלה והוא אהיה אשר אהיה וזה שם נגזר מן היה..." וכו'. ובא ביאור העניין ופירושו כן הנמצא כלומר המחויב המציאות..." וכו'.
וכאשר הודיעהו ית' הראיות אשר תתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה אמר לך ואספת את זקני ישראל וגומר ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו, השיב ע"ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים מה תהיה ראייתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז נתן לו האות. הנה נתבאר שעניין אמרו 'מה שמו' מי הוא זה שאתה אומר ששלחך..." וכו'. זהו כלל דבריו שם. |
|
ומבואר לתינוקות שכוונת הרב ז"ל היא שיתן לו ראיה במה שיתאמת אצל ישראל שהוא מחויב המציאות, לא שלא היה מרע"ה יודע זה חלילה וחלילה וחס. וכן נראה דעת רבנו סעדיה גאון ז"ל, שהן קרובין למה שאמר רבי יצחק במדרש אגדה, וכפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ואלה שמות.
[התגלות ה' לאברהם] ועוד הנה פרשת וירא אליו מעידה גם כי היה אברהם בנבואה בהקיץ..." וכו'. עד "ואיך לשה שרה עוגות..." וכו'. ע"כ. אמר המשיב דברי הרמב"ן ז"ל הן אלו שכתב בפרשת וירא אליו, ותפש על רבנו הרב ז"ל שאמר בפרק מ"ב מהחלק השני שכל זה היה במראה הנבואה, עם היות שהודה לו ביסוד העניין. וכתב זה לשונו: |
ובאמת שכל דבר שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך - אינו אלא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים. ע"כ.
|
|
וכן גם כן כתב בפרשת בלעם בכתוב ותרא האתון..." וכו'. ודברי רבנו הרב ז"ל הם דברי רבי חייא הגדול שכך כתב בפירוש. ומה שהקשה על זה הרמב"ן ז"ל שהנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, אין נראה לי קשה כי אינו מחויב שיראה לו השם בעצמו, אלא שנראה אליו במראה הנבואה על ידי דמות אנשים, כמו שכתב בחלק שני פרק מ"ו במדרגה העשירית זה לשונו: |
שיראה איש מדבר עמו במראה הנבואה כאברהם באלוני ממרא..." וכו'.
|
|
ושיעור הכתוב: וירא אליו במראה הנבואה. ומה היא המראה? וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו'.
גם מה שאמר שלא לשה שרה עוגות, איני יודע מה ימשך מזה: לא לשה ולא תלוש. |
| גם מה שהקשה למה היה יעקב צולע..." וכו'. מבואר הוא דהדמיון פועל ואפשר שגם זה היה במראה הנבואה ואין זה מקום אריכות. |
|
ועניין לוט יתבאר בסמוך בס"ד.
[פרשת סדום] וכל אותה הפרשה, ואם נכחישנה ונאמר שהייתה במראה הנבואה, אם כן נכחיש כל העניין ועניין בני סדום, ואיך נסבו על הבית והוכו בסנורים והפיכת סדום..." וכו'. עד "ואי אפשר לחלקה לומר מקצתה חלום ומקצתה חוץ לשכל כי זה מן הנמנע. ואם פרשה זו נוציא מפשוטה, נוציא כל התורה. וידוע שנהפכה סדום וכל התורה והנביאים והכתובים מעידים על הפיכתה..." וכו'. עד "והרב ורבי אברהם ואחרים אמרו שבמראה הנבואה היה..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב אמת כי הרמב"ן ז"ל כתב בפרשת וירא כי לדברי רבנו הרב ז"ל צריך לומר שעניין לוט ג"כ היה במראה הנבואה, אלא שלא אמר עליו שכתב כך בפירוש, כמו שהעיד עליו המשיג הזה, והוא לא כתב כך. אבל איך שיהיה, דברי רבנו הרב ז"ל בעניין זה קשים בעיני, ואינו יכול להולמן כלל, לפי שנראין כסותרין זה את זה, כי בחלק שני פ"ב ובכמה מקומות כתב בבירור שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דיבורו אינו אלא במראה הנבואה, ויתחייב מזה כי היה עניין לוט דמיון וציור אין לו עניין אחר שלא נמצא במציאות בפועל. וממה שכתב בפ"ח מהקדמתו לפירוש מסכת אבות נראה בפירוש שהיה הדבר במציאות בפועל, כדברי החולקים עליו, שהוא כתב שם זה לשונו: |
שיבטל השם קצת תנועות בני אדם שהן בבחירתו על צד העונש, כביטול ידיו מהמלאכה שלא יוכל לעשות בה דבר, כמו שעשה לירבעם בן נבט, או לסמא עיניו מן הראות, כמו שעשה לאנשי סדום הנאספים על פתח לוט. ע"כ.
|
|
והסתירה בדברים אלו מבוארת, ואין לומר בדעת רבנו הרב ז"ל שהיו מלאכי לוט אנשים נביאים בשיתוף השם, כמו שכתב רלב"ג ז"ל, או הערות אלהיות, כמו שכתב רבנו ז"ל בסוף חלק זה, כי הנה בפרק ז' מהחלק הזה כתב בשיתוף שם מלאך זה לשונו: |
אבל השכלים והגלגלים משיגים פעולותיהן ובוחרים ומנהיגים..." וכו'. וזהו שאמר המלאך ללוט כי לא אוכל לעשות דבר, ואמר לו להצלתו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה..." וכו'. כל זה יורה על השגתן לפעולותיהן והיות להם רצון ובחירה. ע"כ.
|
|
נראה מדבריו שהיו שכלים נבדלים שהן מלאכים ממש ולא באופן אחר. ואין בידי להכריע אלא אם נאמר שהיה קצת העניין במראה הנבואה וקצתו בפועל בהקיץ. ראיית המלאכים והדבור עמהם שאמרו לו צא מן המקום הזה כי משחיתים אנחנו אותו, וכל אותו העניין היה במראה הנבואה, ויציאתו מן המקום הייתה בפועל. הוא שאמר הכתוב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, ר"ל שאמרו לו במראה הנבואה לצאת, והוא יצא בבוקר השכם ונהפכה העיר כאשר אמרו לו במראה. גם מעשה אנשי סדום שנסבו על הבית היה בפועל בהקיץ, והיא הערה אלהית כאותן הערות שכתב רבנו הרב ז"ל בפ"ו מחלק שני על נבוכדנצר ועל כשדים ודג יונה וזולתן, שהעיר להם השי"ת הרצון לעשות אותו עניין. גם הכאתם בסנוורים הייתה גם כן בפועל, כמו שכתב בפירוש אבות שכתבנו דבריו למעלה, מבלתי שיראו המכים אותם. כן נראה לי ליישב דבריו עד שיפתח השם את לבנו ויסיר המסוה מעל פנינו ועינינו ונשקיף על עיקר כוונתו, כי אי אפשר שיהיו דבריו סותרין זה את זה, לאשר מחזה האמת יחזה. וכבר ידעת שגם הרמב"ן ז"ל יאמר שמלאכי השם הם השכלים הנבדלים, כדברי רבנו הרב ז"ל כמו שיבואו דבריו בסמוך בפסוק ותרא האתון וגו'. גם בעניין בלעם ראיתי בדברי רבנו הרב ז"ל קושי גדול, כי בפרק מ"ב מהחלק השני כתב זה לשונו: |
וכן עניין בלעם כלו בדרך, ודברי האתון - כלו במראה הנבואה. ע"כ.
|
|
וממה שכתב בפירוש אבות במשנת "עשרה דברים נבראו בע"ש..." וכו'. נראה בהפך, כי דברי האתון היה בפועל בדרך נס כמו שהוא האמת שלא יוכל אדם להכחישו. וזה לשונו שכתב שם: |
על כן אמרו שביום השישי שם בטבע הארץ שתשקע לקרח ולעדתו, ולבאר שתוציא מים, ולאתון שידבר, וכן השאר. ע"כ.
|
|
ועל הדרך שפירש בחלק שני פרק כ"ט ופרק מ"ח ולא ירדתי לסוף דעתו. ואולי ירצה בדיבור האתון שהוא גם כן התעוררות, וכמו שכתב פ"ו מחלק זה, זה לשונו: |
עד שתנועת בעלי חיים, ואפילו בלתי מדברים, יאמר הכתוב שהיא על ידי מלאך שנתן בהן כוח יניע אותן אותה תנועה, אמר הכתוב אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני ותנועת אתון בלעם כולם ע"י מלאך. ע"כ.
|
|
כלומר ששם באתון כוח והתעוררות לדבר ולעשות אותו עניין בפועל. וקרוב לעניין זה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: |
ותרא האתון את מלאך יי', מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העיניים כלל, כי אינם גוף נתפשים במראה..." וכו'.
עד "אבל יושגו לעיני בהמה אי אפשר, על כן תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן..." וכו'. |
|
אלא שעכ"ז עדיין הלב נבוך ולא מצא מנוח כי דבר אשר כזה לא יאמר עליו שהיה במראה הנבואה כמו שכתב רבנו הרב בשלוח וצ"ע גדול. [התגלות המלאכים לאברהם - בנבואה] כי גם בספר המורה ון' עזרא סוברים כי מלאכים ממש היו, אלא שהרשיעו בדבר באומרם שהיה במראה הנבואה, מהיותם נמשכים אחר שיקול דעתם, כי כוונתם כי אין נמצאים אחרים בין העילה הראשונה לעלולים, אלא השכלים הנבדלים והן מניעים הגלגלים. ומסברא זו נמשך אמונת המרדות לבטל הכתובים והנסים, ושיסתור כל דברי התורה והנביאים כפי רצונו..." וכו'. אמר הכותב כמה הרבה להרשיע באומרו דברים כאלו על גדולי התורה והחכמה ויראת השם. וכבר כתבנו בפרק א' מהשער הד' כי רבנו הרב ז"ל כתב שם, כי רבי חייא הגדול כתב כך בפירוש, כי היה במראה הנבואה, וזה האיש אינו שוקל את דבריו, ושונה באיוולתו פעם אחר פעם, וכל מעיין יבין שאין לו מבוא בדבר של מושכל, ושלא יתחייב מדבריו של רבנו הרב מה שהוא רוצה לחייב, וגם הוא לא כתב כיצד יתחייב זה. והטעם שכתב שהיה במראה הנבואה, הוא מה שכתב במקומות רבים, שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דבורו אינו אלא במראה הנבואה וכמו שפירש ז"ל. ומי שיש לו קצת מוח בקדקודו ידע וישכיל כי אין זו אמונת מרדות ולא ביטול הנסים. ורבי חייא הגדול לא היה מורד ומרשיע. יסכר פי דוברי שקר הדובר על צדיקים עתק וגו'. גם בפרק זה כתב על הרב הגדול רלב"ג, לפי שכתב שהיו נביאים שהוא סכל וכתב ז"ל: |
ואם הוא בסכלותו פירש שהיו נביאים..." וכו'.
|
|
ודי לאיש אשר כזה סכלותו כי שולח יד לשונו בגאונו בכל גדולי עולם.
גם מה שכתב בסמוך כי לפי דרכם לא ימצא לנפש הרשע עונש כתבנו בזה כמה פעמים מה שיספיק והוא אינו מספיק. [הכל הולך אחר הדין או אחר המקרה?] והירא את אלי"ו לא יטה ימין ושמאל מאמונה זו, ר"ל שיאמין שהכל לפי חשבון ועונשין ועל פי הדין. ומורה הנבוכים ומקצת מחבריו סוברים כי הכל תלוי על צד הטבע והמקרה..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב אין בפיהו נכונה אפילו במקרה, כי כמה פעמים כתב רבנו הרב ז"ל דבר זה כי הכל הולך אחר הדין, וכמו שנתבאר בפרקים שקדמו, וכל ספריו מלאים מזה. ומלבד מה שכתב בכל ספריו וחיבוריו, כתב בתשובת שאלה לחכמי מונפישלי"ר בעניין משפטי הכוכבים זה לשונו: |
ובזה הוא המחלוקת, שבעלי דת האמת והיא דת מרע"ה, לא יאמינו שמאורעות בני אדם קרי אלא במשפט, כמו שאמרה התורה, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגומר, גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וגו'.
ועל זה הזהירה התורה והעידה ואמרה לישראל, אם לא תשמעו לי ואביא עליכם פורענות, אם תאמרו שאותן הפורעניות אינן ייסורין מאת המקום, אלא קרי ומאורע משאר מאורעות שיארעו על בני אדם, אמר להם הקב"ה אני אוסיף לכם מאותו הקרי, עד שתאמרו די לנו עד בלי די. שנאמר ואם תלכו עמי קרי וגו' אף אני אלך עמכם בחמת קרי וגו'. וזהו עיקר דת מרע"ה שכל המאורעות שיארעו בבני אדם דין ומשפט. וכן אמרו חכמים ז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. ע"כ. |
|
ועוד כתב שם רבנו הרב זה לשונו: |
והדבר השני הוא דבר הוברי שמים בעלי גזרת הכוכבים, ששמעתם דבריהם ופשטו הבליהם אצלכם, שהם אומרים שאי אפשר שישתנה דבר זה, ולעולם לא יהיה ראובן בורסקי ועני ולא יהיה לו בן, שכן נתן כוח הגלגל בעת לידתו.
ואלו שני הדברים שקר הן אצלנו: דברי האצטגנינים שקר, מפני הדעת שכבר בטלה הדעת כל אותן ההבלים שאמרו בראיות ברורות, וגם שקר הן אצלנו מפני קבלת הדת. שאלו היה כן, מה הועילה התורה והמצווה והתלמוד, אם תשמע ואם לא תשמע, והלא אין בידו לעשות כלום מדעתו, והרי דבר אחר מושך אותו להיות כך ושלא להיות כך..." וכו'. עד "אבל הפילוסוף אומר שזה מקרי, ואנו אומרים לא אלא דבר זה תלוי ברצון מי שאמר והיה העולם. וכל זה דין ומשפט ואין אנו יודעים חכמתו של הקב"ה..." וכו'. |
|
ושם האריך בעניין זה. ודי במה שכתבנו מדבריו לבלום פי זה המזייף הדעות ומשים אור לחשך. [תכליתו של אדם לחשוב בנמצאות] עד שאמר הרב שתכליתו של אדם לחשוב בנמצאות, ולא שנאמר שהדיבור ההוא הגשמי והבקשה ההיא מגיעין לבורא, ושומע אותן ועושה בקשת המתפלל. והאמת, אלו הורסים האמונות והנבואות, כי הנבואה מעידה על אברהם אבינו שהתפלל אל השם, וכן על יעקב, ושענה אותן. וכן על אדון הנביאים ועל נביאים רבים. עד "וכן יש תכלית לתפלה שמגעת לבורא..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב הקץ לדברי רוח, ומה ימריצך כי תענה על דברי תעתועים וזיופים. ואם כדבריו בדעת רבנו הרב ז"ל, לשווא חיבר וכתב הלכות תפלה כלליה ופרטיה, ודברי הצומות וזעקתם. ומי הוא שיעלה דבריו על דעתו אפילו מהאומות שאין להם דת. וכבר הערנו על זה למעלה, וכתבנו כי כל זה יצא לו ממה שכתב רבנו הרב ז"ל בפרק נ"ד מהחלק הראשון זה לשונו שם: |
מי שידע הבורא הוא שימצא חן בעיניו, לא מי שיצום ויתפלל לבד.
|
|
והוא השמיט מלת 'לבד', וכתב עליו דברים אלו.
גם בהערה של פרק נ"א מהחלק הג' מהמורה הישיר רבנו הרב ז"ל לישרים אל תכונת ההרגל והלימוד בתפלה וזולתה, ולא הישירו לזה המתעקש והיו לו למוקש והאריכות בזה חסרון. ותפלת אברהם אבינו ע"ה ויעקב ומהנביאים לא ראה אותה רבנו הרב עד שהראה אותה לו המשיג הזה. רחמנא ליצלן מגברא כוותיה. [הכל נמשך אחרי הידיעה המושגת בשכל] שגזרו ואמרו, שהכל נמשך אחרי הידיעה הנישגת בהיקש השכל האנושי, ושזה דעת רז"ל בחסידי אומות העולם. וכן ראיתי בשם בעל מורה הנבוכים בכתב המזוייפת לתלמידו, שבה גילה דעותיו הרעות ואמונתו ואמונת המרדות..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כמה פעמים שונה באיוולתו ומראה זיופיו ומרדותו כנגד ראש המאמינים. ומדוע לא שם לבו למה שכתב בסוף פ"ח מהלכות מלכים, זה לשונו: |
כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא.
והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהם הקב"ה בתורה, והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. עכ"ל. |
|
ועתה יראו הרואים ויבינו השומעים: אם דברים אלו הם דעות רעות ואמונת מרדות, או אם האיש הזה הוא המורד והמזייף, הכותב דברים כאלו על הרב הגדול המפורסם בכל תפוצת הגולה צפון וים וקדם ותימן, ואם ראוי לחמול על איש אשר כזה ולכסות קלונו וזיופיו. וכבר כתבנו בזה בפרק ראשון מהשער הראשון. וכמה דברים העלמנו העין מהם ליראת האריכות וחזרת הדברים פעם אחר פעם בלא ריח וטעם. והאמת בכל הארץ זאת מודעת, כי אין מן הראוי לכל בעל שכל ודעת אשר מחזה שדי יחזה להשגיח בספר הזה, ולא לראותו ולעיין בו כי און ועמל בקרבו. וכ"ש בראות מה שכתב שם בתחילת דברי פיהו בראש הקדמתו זה לשונו: |
כי אדון הכל מרומם אינו דבר אחר כי אם ידיעה......" וכו'.
עד "...ידענו אינו כי אם דעת". |
|
והנה נתן גדר לאל ית' והגביל מהותו. ובשלמא אם היה אומר הוא הידיעה והדעת על דרך שכל ומשכיל ומושכל ניחא. אבל אומרו אינו דבר אחר אלא זה גדר בעדו והודיע מהותו, והנה כפי דעתו השיג מה שלא השיג שום נברא ולא שום אדם חי ואף לא שום מלאך כפי דברי רז"ל. וכמו שכתוב בספר שערי אורה זה לשונו: |
ואין בכל המוני מעלה יודע מקומו,
כל שכן עצם אמיתותו. הלא תראה מלאכי מעלה מה הם אומרים: ברוך כבוד יי' ממקומו, בכל מקום שהוא. ע"כ. |
|
והנה בשמים עדי ובמרומים סהדי כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי זאת ולא מחכמה השבתי על זאת. אבל לכבודו של רבנו הרב חששתי. חשתי ולא התמהמהתי. אמרתי עת לעשות ליי' והסרתי מסווה הבושת מעל פני. והשבתי עליו ונהמתי על מעלליו. ורעיוני אחזו וחרדתי על דברו. ואין אדם נתפש על צערו. וקבל האמת ממי שאמרו. |
חזרה לתחילת המאמר
