|
תוכן הפרק:
[הקולות במתן תורה] [כל דיבור שיצא מפי הקב"ה - יצאת נשמתן] |
|
[הקולות במתן תורה] |
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: ה' ייתן אומר המבשרות צבא רב
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, תנא דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור, שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. |
|
פירוש, כי הדיבור שהיה יוצא מן השם יתברך היה מתחלק לשבעים, כי כן הדבר שהוא יוצא מן השם יתברך בעולם הזה הוא מתחלק לשבעים, כמו שהם שבעים אומות. והלשונות הם שבעים לשון, ולפיכך הדיבור והלשון שהוא יוצא מן השם יתברך היה מתחלק לשבעים. ודבר זה בארנו במקום אחר שאי אפשר רק כך, שמן השם יתברך שהוא אחד מתחייב הריבוי, הפך מה שאומרים הפילוסופים כי מן האחד לא יבוא הריבוי, ולכך היו באים לידי שבושים הרבה. אבל מן השם יתברך שהוא אחד יבוא הריבוי, כאשר הריבוי הוא מתדמה לאחד. ואילו היה באים שבעה מאתו, הרי הדבר הזה ריבוי גמור, כדכתיב (דברים כ"ז) בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו, כלומר בדרך אחד יצאו ובריבוי דרכים ינוסו. אבל מספר שבעים שהוא מספר כללי, הוא ריבוי שהוא מתאחד, כי החשבון הכללי הוא מתאחד מה שאין כן במספר הפרטי. ולפיכך אמר שכל דיבור ודיבור שיצא מן השם יתברך היה מתחלק לריבוי של שבעים שהוא ריבוי שהוא מתאחד. ובדבר זה הארכנו במקום אחר ואין כאן מקום לזה. כלל הדבר מה שהיה נחלק לשבעים לשון, שכך הוא ראוי אל הדיבור שבא מאתו יתברך, בפרט כאשר היה בא לתת התורה לישראל שהיא במדרגה העליונה, שהיה הדיבור מתחלק לשבעים ודברים אלו ברורים: ובמדרש (שמו"ר פ"ה) מפרש עוד יותר: |
ירעם אל בקולו נפלאות
מהו ירעם? אלא בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה בסיני, הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד? הקדוש ברוך הוא היה מדבר, והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, וישראל שומעים את הקול בא להם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול משם וכן לכל ד' רוחות, ואחר כך נהפך להם מן השמים והיו תולין עיניהם לשמים, והיה הקול נהפך להם מן הארץ שנאמר: מן השמים השמיעך את קולו לייסרך. ועל הארץ והיו ישראל אומרים זה לזה, והחכמה מאין תמצא? וכל העם רואים את הקולות, שהיה הקול נהפך לשבעה קולות, ומשבעה לשבעים לשון, כדי שישמעו אומות העולם, והייתה כל אומה ואומה שומעת קולו של הקדוש ברוך הוא, ונפשם יוצאה אבל ישראל לא היו ניזוקים. והוא שמשה אמר בסוף מ' שנה: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי אתה היית שומע וחיה. אבל אומות העולם שומעים ומתים. בא וראה האיך היה הקול יוצא לישראל, כל אחד ואחד היה שומע לפי כוחו, הזקנים לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו שנאמר: משה ידבר והאלוהים יעננו בקול מהו בקול? בקול שהיה משה יכול לסבול. וכן הוא אומר: קול ה' בכוח בכוחו של כל אחד ואחד המעוברות לפי כוחן, והכל לפי כוחן, הוי ירעם אל בקולו נפלאות. |
|
והרי ביארו בזה, כי מתחילה היה הקול יוצא מכל צד מארבעה צדדין, ומן השמים ומן הארץ, והיו אומרים והחכמה מאין תמצא, כי מתחילה לא שמעו רק קול בלבד ולא שמעו שום חתוך דיבור, ואחר כך נהפך לשבעה קולות מחולקים, ואחר כך היה נהפך לשבעים לשון וכאשר היה נהפך לשבעים לשון אז היו מבינים הדיבור.
ומה שאמר הכתוב והחכמה מאין תמצא, כלומר החכמה שבאה לעולם, שהיא התורה, אין לה מקום מוגבל כלל כי היא חכמה עליונה, ולפיכך היה מחזיר בכל העולם הקול, ולא היה לו מקום מוגבל. ובא הקול מכל הרוחות, ממעלה וממטה, והיה הקול אחד ולא היו יכולים לשמוע ולהבין, עד שהקול נהפך ונחלק לשבעה קולות, ועוד אחר כך לשבעים לשון אז היו מקבלים הדיבור להבין אותו, ומקודם לא היו יכולין לקבל כוח הדיבור ההוא להבין אותו אך שמעו בלבד. והבן דברי המדרש הזה, איך סידר בחכמה, כי מתחילה היה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, והיה הקול אחד והיה יוצא ממזרח וממערב ומכל שישה קצוות, והיו ישראל שומעים את הקול בלבד, והם אומרים והחכמה מאין תמצא, אחר כך היה מתחלק לשבעה קולות, ועדיין היו אומרים ואיזה מקום בינה, עד אחר כך נתחלק לשבעים לשון, ואז היו מבינים הדיבור והלשון, וכאשר תבין סדר דברים אלו תדע להבין הדברים על אמיתתם. ומה שאמר כי העכו"ם שמעו ומתו וישראל חיו, תבין ממה שאמר בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ב) |
אמר רב חסדא: מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר?
נמשלו דברי תורה לנגיד, מה נגיד יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא ולמשמאילים בה סמא דמותא. דבר אחר: נגידים אדבר כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקודש ברוך הוא, קושרין לו שני כתרים. |
|
עד כאן.
רצה לומר בזה, כי התורה היא מן השם יתברך, ומי שיש בו תורה יש בו דבקות עם השם יתברך, וכאשר הוא מתדבק עם השם יתברך אין ספק כי דבר זה הוא מביא החיים, וכמו שאמר אחר כך למיימינים בה סמא דחייא. אבל מי שירצה להתקרב אל השם יתברך שלא כראוי, הרי המתדבק לדבר שהוא נבדל ואין ראוי הדבוק אליו הוא ממית אותו, ולפיכך מי שיש בו תורה והתורה הוא הקירוב אל השם יתברך, ואם הקירוב הוא זר ואין ראוי להיות הוא ממית אותו, ולכך התורה היא סמא דמותא למי שאין ראוי לו הקירוב. וזה שאמר כאן כי האומות היו שומעים קול אלוהים ומתו, כי איך יתחבר קול אלוהים חיים אל עכו"ם שהם חומריים, ודיבוק הזה אין ראוי להם ולכך מתו. אבל ישראל הם אינם חומריים כמו שהם עכו"ם, שהם נוטים אל החומר, אבל ישראל היה להם המעלה הנבדלת מן החומר, כמו שפירשנו בכמה מקומות וראוי להם הדבוק עם השם יתברך, ומפני כך היו שומעים קול אלוהים חיים והיו חיים לעולם, שכל ששמעו קול אלוהים חיים היו חיים לעולם ועולמי עולמים. וזה מפני הדבקות שהיו דבקים בו יתברך, שהיו שומעים קול אלוהים, והדבקות הזה היה מגיע להם החיים, כדכתיב (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם. ומה שאמר כי היו קושרים לו שני כתרים, רוצה לומר כי יש בדיבור שני דברים: האחד הקול והשני חתוך הדיבור, ולהורות כי הקול הזה הוא קול אלוהי ואינו קול טבעי, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה, גם הדיבור אינו דבר טבעי רק דיבור אלוהים, ולפיכך היו קושרים לו שני כתרים, כי כל עניין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות, ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות והבן זה: [כל דיבור שיצא מפי הקב"ה - יצאת נשמתן] |
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך יצאת נשמתן של ישראל
שנאמר: נפשי יצאה בדברו ומאחר שבדיבור ראשון יצאת נשמתן דיבור שני האיך קבלו? הוריד טל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר: גשם נדבות תניף אלוהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. |
|
עד כאן.
ביארו בזה כי איך אפשר שיהיו ישראל מתחברים אל הדיבור של הקדוש ברוך הוא כי במדרגת מציאות השם יתברך אין נמצא שום מציאות כלל, ולפיכך אי אפשר לומר שיהיה שום מציאות נמצא קיים עמו יתברך, ואיך יהיה נמצא הדיבור פנים אל פנים, וכי יש שיתוף חס ושלום עם הסיבה הראשונה. ואל יקשה לך כי היה מדבר עם משה פנים אל פנים, זהו עניין אחר כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים לא היה כמו הדיבור לישראל, כי הדיבור למשה נאמר (שמות כ"ה) ונועדתי לך - ולא לאחרים אתך, ולא היה זה שיתוף, כי לא היה לשיתוף הזה מציאות בפועל הגמור, דהיינו שיהיה נמצא בגלוי. אבל הדיבור לישראל בגלוי: כי לא בסתר דברתי מראש. וכיון שכך הוא, באיזה צד ימצא שיתוף זה בפועל. ולכך אמר כי נפשם יצאה עד שלא היו יכולין להתקיים, רק שהיו דבקים בו במדרגה העליונה שמשם החיות בא למתים, ומזה הצד היו דבקים באותה שעה במקום שמשם החיות בא לעולם. עוד שם |
אמר רבי יהושע בן לוי:
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך, חזרו ישראל לאחריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר: מלאכי צבאות ידודון אל תקרי ידודון אלא ידדון. |
|
עד כאן.
רוצה לומר כי מצד עצם הדיבור מן השם יתברך ראוי שיהיו ישראל נדחים ממנו והיו חוזרים לאחריהם י"ב מיל, שהדיבור היה יוצא י"ב מילין כנגד מחנה ישראל, רק מה שהמלאכים ממונים לעשות רצון השם יתברך אשר היה רוצה בקבלת התורה היו מביאים אותם לקבלת הדיבור מן השם יתברך, וזולת זה היו נדחים מן הדיבור, ואין צריך לומר שהיה החזרה הזאת בפועל רק כמו שנתבאר פעמים הרבה דברים כאלו שהיו נדחים ונבדלים מן השם יתברך לגמרי בעבור שאין שיתוף עם השם יתברך, אבל לא היה לדבר זה מציאות בפועל. ושני דברים נאמרו בכתוב (שם כ') |
וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק
|
| ועוד כתוב (דברים ה') |
כי אם יוספים אנחנו לשמוע קול ה' ומתנו
|
|
לכך בא רבי יהושע בן לוי לומר, כי דבר זה מה שהיו חוזרין לאחריהן כי איך ישמע האדם קול ה' וישתתף עם השם יתברך, והשמיעה הוא שיתוף והתחברות ודבר זה אינו ראוי מצד המקבל ולכך מצד עצמם הייתה החזרה י"ב מיל שלא לשמוע הקול והיו נדחים לגמרי רק כי היו מחזירין אותם המלאכים שהם שלוחי השם יתברך שהיה רוצה בקבלת התורה, וכן מה שלא מתו בשמעם הקול הזה מפני שבאה להם התחייה ממקור החיים. והבן זה:
עוד שם |
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם?
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בְּשָׂמִים ומאחר שמן הדיבור ראשון נתמלא כל העולם כולו בשמים דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקדוש ברוך הרוח מאוצרותיו והיה מעביר אותו שנאמר: שפתותיו שושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים. |
|
עד כאן.
והנה מה שאמר שהיה קול דברים יוצא מן השם יתברך אין קשיא כי דבר זה מצד המקבל, ודבר זה ברור נתבאר במקום אחר. ומה שהיה כל העולם מתמלא בשמים מכוח הדיבור של השם יתברך, כי הדיבור של הקדוש ברוך הוא בגזרת דין כמו שהתבאר למעלה. ומפני שהדיבור הוא גזרת דין, לכך נמשך כוח הבשמים עימהם, כי כוח הבשמים מתייחס אל מידת הדין, ולכך אמר שהיה כל העולם מתמלא בשמים, שהיה נמשך אחר הדיבור של הקדוש ברוך הוא. אך דבר זה אינם בשמים גשמיים, כי אין הדבר רק דיבור אלוה. ויורה זה שעברו וחלפו אל גן עדן הנאמר על כוח אלוהי בלתי גשמי, שהיה עם הדיבור והם הבשמים הנאמרים כאן. ודברים אלו ברורים למבין: |
