|
תוכן הפרק:
[חטא העגל] [חטאו כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה] [איך יתכן שה' יגזור שאדם יחטא?] [התשובה באה לעולם על ידי מי שמוכן לתשובה] [כי בושש משה] [שלושה חלקים בתורה] |
|
[חטא העגל] ודבר זה שאלה גדולה מאוד. כי באין ספק שעם המעלה הגדולה אין ראוי דבר זה שימצא. [חטאו כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה] |
אמר רבי יהושע בן לוי:
לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שנאמר: מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים. והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, דכתיב מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים. אלא למה עשו? לומר לך, אם חטאו רבים אומרים להם: כלך אצל רבים שעשו תשובה, ואם חטא היחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד שעשה תשובה. וצריכא. דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסמא חטאייהו, אימא לא. ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד אימא לא. צריכא. והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על? שהקים עולה של תשובה. |
|
עד כאן.
ורש"י פירש: |
כי גזרת מלך היה לשלוט בהם יצר הרע,
כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. |
|
עד כאן.
ותימה איך יהיה גזרת מלך שיחטאו ויבא עליהם כל המעשים הגדולים המבוארים? אבל אין דעתו ז"ל שיהיה גזרת מלך על ישראל אשר יצאו ממצרים שיהיו חוטאים ויעשו תשובה, וכן על דוד בעצמו שיהיה חוטא. דבר זה אינו כלל, שיהיה השם יתברך גוזר על אדם פרטי שיחטא, אבל דעת רש"י ז"ל, כי גזר השם יתברך שיחטאו בני אדם ויעשו תשובה. ולא על אדם פרטי זה, לפיכך אם חטא אדם זה, נחשב לחטא גמור כמו שאר החוטאים. ומכל מקום עדיין קשה כי יגזור השם יתברך לחטוא, על מי שאינו ראוי שיחטא מצד עצמו. ודבר זה רחוק מן הדעת. ועוד, אם יגזור לחטוא כדי להראות לאדם שאלו החוטאים עשו תשובה, למה הייתה הגזרה על הצדיקים שיחטאו ויעשו תשובה? יגזור על מי שחטא כבר שיעשה תשובה?! ועוד, אם בא להראות לאדם שיעשה תשובה, הלא נמצא דבר זה בתורה מבואר במקומות הרבה מאוד שהזהיר על התשובה, ולמה צריך להראות לך אצל רבים שעשו תשובה, או לך אצל יחיד שעשה תשובה?! [איך יתכן שה' יגזור שאדם יחטא?] ועוד יש לפרש כי מה שאמר לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה וכו' לא שהשם יתברך גזר על החטא, רק רצה לומר כי השם יתברך רגלי חסידיו ישמור, ושומר אותם מן החטא, ומפני כי תהיה נראה התשובה בעולם, לא היה שומר אותם מן החטא כמו שהיו ראויים לזה עד שבאו לידי חטא. ואין הפירוש כדי להראות לאדם שאלו היו חוטאים ועשו תשובה שגם הוא יעשה תשובה, שבוודאי לדבר זה לא היה צריך להראות, כי מבואר הוא בכתוב. אבל הפירוש בזה כי התשובה שיעשה האדם מן החטא, ויקבל אותו השם יתברך בתשובה, הוא דבר גדול מאוד, המדרגה העליונה שיש לעולם. כי אחר שחטא האדם ישוב אל התחלתו כאשר היה בראשונה. ובשביל כך אמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד א) ובמסכת נדרים (ל"ט ב) שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם, וכמו שבארנו בחיבור גבורת ה', ושם מבואר שהיא על כל העולם. ולפיכך התשובה בריאה חדשה בעולם, וכאשר לא היה התשובה נמצאת בעולם רחוק היה התשובה מן האדם. אף כי הכתוב מזהיר על התשובה, הלא דבר רחוק היא התשובה, שהיא בריאה חדשה בעולם לצאת לפועל. אבל כאשר נמצא שהראשונים פתחו שער התשובה, עד שנמצא מעלה הזאת בעולם, ועל ידם קנה העולם המעלה העליונה - היא מדרגת התשובה- שוב אין נחשב בריאה חדשה. שכבר נמצא התשובה בעולם, כי הם פתחו פתח התשובה בעולם במה שהיו ישראל אשר יצאו ממצרים, והם היו התחלת ישראל בכלל, ולפיכך היו הם עיקר בעולם. ולכך כאשר הם עשו תשובה, פתחו פתח תשובה לכל העולם, ולא היו נחשבים כמו שאר אדם שהוא אדם פרטי ועל ידו לא היה נמצא התשובה בכל העולם. ואף דוד המלך הרי הוא עיקר בעולם, אשר ממנו מלכות בית דוד, וכאשר עשה התשובה פתח פתח התשובה לכל העולם. ומפני כך על ידם נמצא מדרגת התשובה בעולם, והם פתחו פתח התשובה והוציאו מדרגה זאת לפועל, אשר לא היה נמצא מקודם המדרגה העליונה כל כך בפועל. ולא היה ראוי לזה רק דור שיצאו ממצרים, ודוד המלך, ולא שאר בני אדם. כי כבר אמרנו כי מדרגת התשובה מדרגה עליונה מאוד, שהיא על העולם, ולא נמצא זה על ידי קטני ארץ שאינם נחשבים בעולם. ויותר מזה, כי אלו הם מוכנים לפתוח פתח התשובה בעצמם - ודבר זה ידוע למבינים - איך אלו היו מוכנים לתשובה לפי מעלתם, ולפיכך הם פתחו פתח התשובה, שעל ידם יש דביקות לעולם בתשובה. [התשובה באה לעולם על ידי מי שמוכן לתשובה] ולפיכך, התשובה באה לעולם ע"י מי שהוא מוכן לתשובה, וישראל שיצאו ממצרים בפרט הם מוכנים לתשובת הרבים, ודוד בפרט מוכן לתשובת היחיד, כאשר תבין דברי חכמה איך אלו מוכנים לזה. וזה שאמר נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. ואמרו שהקים עולה של תשובה, ביאור זה, כי זכה למדרגה העליונה הזאת של תשובה, שעל ידו יאמר שהתשובה היא נמצאת בעולם. כי אין התשובה כמו שאר המידות, כמו הצדק. שאין לומר שאברהם הוא שהקים הצדק בעולם, אף על גב שהיה צדיק הראשון, כי הצדק אין זה בריאה חדשה כלל בעולם, ואין זה שהקים דבר. אבל התשובה הוא דבר חידוש בעולם, שהוא מדרגה למעלה מן העולם, שמפני זה אמרו שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם, כמו שבארנו בחיבור גבורת ה'. ומדרגה זאת יצאת לפועל על ידי דור המדבר ודוד המלך. כי ישראל דבקים בתשובת הרבים, ודוד בתשובת היחיד, ונחשב זה שהקים מדרגת התשובה בעולם. כי לפני זה אף שהיה אפשר לאדם לעשות תשובה, לא היה זה רגיל. אבל על ידי אלו הייתה התשובה מצויה ורגילה. ואמרו כי לא היו ישראל ראויים לאותו החטא, ולא היה דוד ראוי לאותו חטא, שאם היו ראויים לחטא, לא היו ראויים שתצא לפועל התשובה בעולם על ידם. כי החטא דבר מקרי, והתשובה מסודרת מששת ימי בראשית, ואיך אפשר שתבוא התשובה על ידי מי שראוי אל חטא, שהוא דבר אינו מסודר מן השם יתברך? ובוודאי אין לומר שהשם יתברך גזר על אלו שיחטאו כדי לקנות מדרגת התשובה, דאם כן למה ענש אותם, אחר שגזר עליהם שיחטאו. אבל בוודאי הפירוש שגזר שתמצא התשובה בעולם, ולא גזר על פרטים אלו שיחטאו, כי בוודאי אפשר שיהיה על ידי אחר מוכן לזה. ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר לא היה החטא בהם, רק מפני שאחר שקבלו ישראל התורה והגיעו למדרגה העליונה הזאת, היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטוא. על דרך שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב א) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. והדבר הזה הוא מפני שהגיעו למדרגה העליונה שלא הגיעו שאר הנבראים, ולכך היצר הרע הוא השטן מבקש להפילם ממדרגתם, כי יותר דבק ההעדר כאשר יש מדרגה העליונה לאדם במה שאין ראוי לכל אדם מדרגה זאת, ממה שהוא דבק ההעדר במדרגה הפחותה השפלה, שהיא נמצאת לכל. ולא שייך ההעדר במי שהגיע למדרגה עליונה. וכמו שאמרו שם גם כן ובישראל יותר מהכל. ודבר זה ביארנו בחיבור נצח ישראל, ע"ש ותמצא מבואר. ואין כאן מקומו. ולפיכך כאשר הגיעו ישראל למעלה העליונה בסוף מ' יום כאשר נתן השם יתברך הלוחות למשה, כאילו זכו ישראל בהם, ואז היה המדרגה העליונה לישראל שאין על זה עוד, ואז היה שולט בהם השטן הוא היצר הרע, ולכך באו אל החטא. ומכל מקום אין לומר כי זהו סיבת החטא לישראל, דכיון דכתיב מי ייתן והיה לבבם זה כל הימים, היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך, ולמה נתן אותם ביד השטן? רק מצד התשובה שרצה השם יתברך שתהיה בעולם. וכן דוד היה זה מעשה שטן, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין ק"ז א). והיה זה קודם שקבלו הלוחות ולא אחר שקבלו לגמרי הלוחות, שאז לא היה שולט בהם השטן, כי התורה בעצמה מבטלת ליצר הרע. אמרו בפרק קמא דקידושין (ל' ב) |
תני רבי ישמעאל אומר:
אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש: אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע וכו'. |
|
והדברים בזה מבוארים, כי ההעדר הזה שהוא השטן דבק בחומר, כאשר ידוע כי ההעדר דבק בחומר. ושתי בחינות יש אל הדבר שדבק בו ההעדר: שהוא דומה לאבן קשה כי מה שראוי לקבל ולעשות, אינו עושה כמו שהוא האבן שהוא קשה לקבל. ועוד לו בחינה אחרת שהוא כברזל, שהוא מחתך ומשבר. כך על ידי ההעדר הזה, האדם משבר ומחתך המצוות, אשר אין ראוי לשבר ולעבור עליהם. וכאשר יתחבר אל זה התורה השכלית, כי התורה היא שכל ברור היא מבטלת ההעדר הזה, שהוא נמשך אחר החומר דווקא וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך אם היה לכל ישראל התורה, ונתן להם לוחות הברית, והיה נמצא עימהם המדרגה השכלית, לא היה שולט בהם השטן שהוא כוח ההעדר, רק כאשר לא הגיעו ישראל אל מדרגה הזאת, היה השטן מקטרג. [כי בושש משה] |
מאי דכתיב: וירא העם כי בושש משה?
אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להם: לסוף ארבעים בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא השטן וערבב את העולם. אמר להם: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו? עלה למרום. אמר להם: בא שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו. הראה להם דמות מיטתו, והיינו דאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש. |
|
עד כאן.
הנה ביארו כי הדבר הזה היה מעשה שטן, הוא יצר הרע, אשר היה מגרה במדרגת ישראל, ומזה בא ההטעה להם. ותחילת ההטעה שאמר להם כבר בא שש והיה לו לבוא, ובוודאי הוא מת, כך היה תחילת ההטעה שלהם. ועל כל זה היה גובר השכל ולא השגיח השכל בזה. ואחר כך היה ההטעה מצד השטן כי מת משה, וגם על זה לא השגיח השכל, עד שהראה להם מטתו. וביאור עניין זה, כשאין הדבר פשוט אצל האדם שיהיה משיג הדבר מעצמו רק מתחייב מדבר שנקרא שאמר לו כך, ומתחילה לא היה הדבר נראה פשוט כל כך, רק היו מחייבים דבר זה מדבר, ולכך דבר זה נקרא שאמר להם שהוא מת, שהרי כאשר היה מתחייב מדבר אחר שאין הדבר כל כך פשוט, היו גוברים על זה ולא קבלו הטעות. אבל אחר כך היה הטעות להם כמו מושכל ראשון. ודבר זה נקרא שרואה הדבר בעצמו מבלי שום אמצעי. כלל הדבר, כאשר הדבר רחוק אצל האדם, ומשיג אותו על ידי דבר אחר, נקרא זה שאמר לו כך וכך. אבל כאשר הדבר קרוב בהשגת האדם, והוא אליו מושכל ראשון, נקרא זה שרואה הדבר. ואז קבלו הטעות על ידי דבר שנקרא ראיה שראו בעצמם. ובכמה מקומות כאשר יראה דבר אחד אל האדם, יאמר רואה אני את דבריך כאשר הדבר הוא קרוב לקבל. וזה שאמר שהראה להם את מטתו. ומכל מקום התבאר לך כי החטא הזה היה פועל השטן הוא היצר הרע, ומצד עצמם של ישראל לא היה זה כמו שהתבאר, רק בשביל גודל מדרגתם היה מגרה בהם השטן. ומה שהוצרכו לומר כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה, ולא שהיה דבר זה מעשה שטן שהוא מגרה במדרגת ישראל, כי דבר זה לא קשיא, שאם לא היה בשביל כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה, היה השם יתברך עוזר להם מן השטן שהוא יצר הרע. כדאיתא בפרק החליל (סוכה נ"ב א) |
אמר רבי שמעון בן לקיש:
יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. שנאמר: ה' לא יעזבנו בידו. |
|
עד כאן.
וביאור עניין זה, כי היצר הרע באדם הוא החסרון וההעדר הדבק בנמצאים והעדר זה מבקש להעדיר ולהחסיר האדם לגמרי, אם לא השם יתברך אשר הוא מעמיד הנמצאים ומקיים אותם, לכך לא ייתן לכוח ההעדר לשלוט ודבר זה מבואר. ואם לא היה הדבר הזה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כדי שיהיה נמצא מדרגת התשובה בעולם, לא היה כוח לשטן לגמור דבר זה, ובשביל מדרגת התשובה, שהוא דבר שהוא הכרח לעולם ביותר כמו שהתבאר, בשביל זה לא עזרם הקדוש ברוך הוא, כי העזר בשביל לקיים המציאות. והתשובה הוא גם כן קיום המציאות. והנה התבאר לך עניין החטא הזה, שהמעשה הזה בשביל הקטרוג במדרגת ישראל העליונה, שלא היה כדאי לעולם הזה. וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, שאלמלי לא חטאו היו חיים לעולם. ולפיכך כתיב (שמות ל"א) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלוהים וירא העם כי בושש משה וגו', הרי סמך החטא לנתינת הלוחות, אשר הם מעשה אלוהים, שזהו מדרגת ישראל העליונה, ומזה בא עניין זה שחטאו בעגל. ובירושלמי עוד סמכי הדבר שחטאו בעגל בעת הנתינה ממש לא לפני זה ולא אחר זה. [שלושה חלקים בתורה] |
ר' שמואל בר נחמני אומר:
הלוחות ארכן שישה טפחים ורוחבן שישה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקדוש ברוך הוא טפחיים, וטפחיים ריווח באמצע, וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקדוש ברוך הוא לחטפן, גברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהקדוש ברוך הוא משבחו לכל היד החזקה, יהא שלמא על ידא דגבר על ימינא. ר' יוחנן אמר: הלוחות היו מבקשים לפרוח, והיה משה תופשן, היינו דכתיב ואתפוש בשני הלוחות. |
|
עד כאן.
ופירוש זה מה שהיו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא ושני טפחים ביד משה ושני טפחים חלק, כי התורה יש בה שלושה חלקים: |
דכתיב (דברים ו') מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אתכם,
|
|
חוקים הם נעלמים ונסתרים לגמרי מבני אדם והוא יתברך יודע דרכם, העדות שהם גם כן נעלמים מבני אדם אבל אם מלמדים אותם לאדם אז ידע ויבין אותם על אמיתתם רק צריכים להודיע אותם אליו, משפטים הם מצוות ידועים שאף אם לא נאמרו דין הוא שיהיו נאמרים כמו כיבוד אב ואם וגניבה ורציחה וכיוצא בהם, ואותם שנקראים עדות כמו שבת שהוא עדות על שהשם יתברך ברא הכל בששה ימים אבל לא נודע דבר זה מעצמו וכן כמה וכמה מצוות, ולכך שני טפחים הם בידו של הקדוש ברוך הוא, דהיינו החוקים שלא נודעו לנו ולא נגלו לאדם כלל. ושני טפחים בידו של משה, הם המשפטים והם גלויים לאדם מעצמם והם ביד האדם. ושני טפחים הם אותם מצוות שאין ידועים, ומכל מקום אם נאמרים הם ידועים, ולכך אינם ביד השם יתברך, דסוף סוף שייכים לאדם, כי יש לאדם בהם ידיעה כאשר נאמרו לו, וגם אינם ביד משה כיון שאין ידועים אלו המצוות מעצמו. ולפיכך שני טפחים חלק שאינו לא ביד זה ולא ביד זה. ולפיכך בשעה שהשם יתברך נתן הלוחות למשה בהתחלת הקבלה, היה השליש ביד משה, כי המשפטים תכף ומיד יש קבלה להם כי האדם משיג אותם, אבל העדות שאי אפשר שידע אותם מעצמו, אין להם קבלה מיד, ולפיכך כאשר התחיל לתת להם הלוחות לא היה השליש לא ביד הקדוש ברוך הוא ולא ביד משה. דכיון שאפשר להבין ולדעת אותם, אין לומר שהם ביד הקדוש ברוך הוא. וגם אין לומר שהם ביד האדם, מאחר שאין ידועים לו. אבל החוקים שאין לאדם בהם הבנה כלל, הם ביד הקדוש ברוך הוא בתחילת הקבלה, כי אותם המצוות אינם קרובים כלל אל האדם כאשר אינם נגלים. ולכך על קבלת הלוחות אמר כי טפחיים היו ביד הקדוש ברוך הוא, וטפחיים חלק, וטפחיים שהם השליש ביד משה. וכל זה כאשר התחיל לתת הלוחות למשה. וקאמר עם שהתורה אינה ביד משה רק טפחיים התחתונים, וטפחיים חלק, ושני טפחים עליונים ביד הקדוש ברוך הוא, שנמצא שיש למשה חיבור וצירוף אל התורה, דהיינו המצוות שהם משפטים בלבד, ויש למשה הכנה לקבל התורה, כך הייתה הכנתו לקבל התורה כל כך עד שגברו ידיו של משה כמו שיתבאר בסמוך. ועוד יש לפרש, כי התורה היא החיבור בין השם יתברך שהשפיע התורה, ובין האדם הוא המקבל את התורה, ולכך אמר כי השם יתברך היה תופס בשני טפחים עליונים, ומשה המקבל היה תופס בשני טפחים התחתונים. ואמר כי שני טפחים חלק ואותם שני טפחים חלק משותפים בהם, השם יתברך הנותן והאדם המקבל. ודבר זה מורה החיבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה. כי הכי קיימא לן לעניין שנים אוחזים בטלית, מה שהוא ביד כל אחד הוא שלו, והשאר חולקים בשווה ושניהם משותפין בו, כך יש לפרש. אבל עיקר הפירוש כי בא לומר, כי בשעה שעשו העגל כבר התחיל קבלת התורה, ולא היה עדיין גמר קבלת התורה. והתחלת הדבר אינו עיקר הדבר. וכן גמר הדבר אינו עיקר הדבר. ועיקר קבלת התורה התחיל לצאת אל הפועל, ולא יצא אל הפועל לגמרי. וזה שאמר כי היו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא, אותן שני טפחים העליונים שהם גמר הקבלה אותם היו ביד הקדוש ברוך הוא שלא היה גמר הנתינה, ושני טפחים ביד משה הם שני טפחים התחתונים, והם התחלת הקבלה שכבר היה התחלת הקבלה. ולפיכך היו שני טפחים ביד משה, ושני טפחים האמצעים והם עיקר הקבלה, מפני שאלו שני טפחים אמצע הלוחות ואין זה התחלה וגמר הקבלה רק עיקר הקבלה, הם חלק. כלומר, שמפני שהתחיל לצאת לפועל, הנה אין זה ביד הקדוש ברוך הוא, ועדיין לא יצא לגמרי אל הפועל, ולכך אין נחשב שהם ביד משה המקבל. ולפיכך שני טפחים אינם ביד הקדוש ברוך הוא ואינם ביד משה. ודבר זה מבואר. והנתינה בעצמה היא שהלוחות הגיעו מן ידי הקדוש ברוך הוא אל ידי משה, אי אפשר שלא יהיה נחלק קצת על מה שממנו, וקצת על מה שאליו, וקצת על אמצע, שאינו מה שממנו ואינו מה שאליו כמו שידוע. ולכך אמר כי שליש מן הלוחות הגיעו לידי משה, דהיינו מה שאליו, ושליש ביד הקדוש ברוך הוא, דהיינו מה שממנו, ושליש ביני וביני. ואם כן דבר זה עצם הנתינה, והיה חטאם בזמן עצם הנתינה כי אם לא נתן להם כלל לא היה השטן מגרה בהם, כי עיקר הגירוי מצד עצם הנתינה, ואם כבר ניתנו הלוחות להם לא היה שולט בהם, אבל כאשר הייתה עצם הנתינה היה שולט השטן. ואמר שגברה ידו של משה על ימינו. ביאור זה, כי משה היה בכוח לקבל האורה שהיא כל התורה, ולפיכך גברה ידו של משה במה שהכוח אשר יש לו לקבל דבר ולצאת אל הפועל המציאות הכוח הזה הוא יותר במה שהוא לצאת אל המציאות, שהמציאות יותר נחשב. אבל הכוח לבטל דבר שלא יצא אל הפועל, אין ראוי שיהיה הכוח כל כך, ולפיכך גברה ידו של משה במה שכוח משה להוציא התורה אל המציאות. ואם לא היה המקבל הזה שהוא משה מוכן אל קבלת התורה, אף שראוי שיהיה נמצא בעולם התורה, כיון שאין כאן מקבל מוכן שעל ידו תצא התורה אל הפועל, לא היה יותר כוח משה להוציא אל הפועל התורה, ולכך הכתוב משבח משה לכל היד החזקה מפני כוח הכנתו, אשר היה מוכן לקבל התורה. ולדעת ר' יוחנן לא היה ראוי שהשם יתברך יחטוף הלוחות, כי השם יתברך נותן ואינו חוזר ולוקח, אבל מדרגת הלוחות בעצמם, אין ראוי להיות עם המקבל בשביל חטא המקבל. וזה שאמר שהיו רוצים הלוחות לפרוח, הוא הסתלקות הלוחות דהיינו מדרגתן ומעלתן מישראל, שכאשר אין ראוי שיהיו עם המקבל, באין ספק שהיו מסתלקים הלוחות, דהיינו מדרגת הלוחות מן המקבל, והיה כאילו לא קבלו כלל הלוחות, רק מפני הכנת משה לקבל האורה שהיא כל כך גדול שהיה מכריח: |
