|
תוכן הפרק:
[למרות שפלותנו - אנו חובשים כתר תורה] [אין לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה] [לימוד התורה כקרבנות] [קרבנו של המלאך מיכאל] |
|
[למרות שפלותנו - אנו חובשים כתר תורה] ובספרי (ילק' משלי ח') |
בי מלכים ימלכו
היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מי גדול - הממליך, או המלך? העושה שרים, או העושה שררה? הוי אומר העושה שרים. כל עצמם של שני כתרים: כתר כהונה וכתר מלכות, אינם באים אלא מכוחה של תורה, שנאמר: בי מלכים ימלוכו בי, שרים ישורו. הוי אומר, כל מי שזוכה לתורה, מעלה עליו הכתוב כאילו שלושתם מונחים וזוכה לכולם. וכל מי שאינו זוכה לתורה, מעלה עליו הכתוב כאילו שלושתם מונחים ולא זכה לאחד מהם. |
|
עד כאן.
וביאור זה, כי האדם מצד שהוא בעל חומר אין ראוי אל המלכות ואל הכהונה כי מצד החומר ראוי אל האדם הפחיתות והשפלות, ולכך המלכות והכהונה מתחייב מן התורה, כי התורה היא שכלית והשכל במה שהוא שכל מתעלה במדרגתו, ואליו נמשכו שאר מדרגות אשר הם למטה הימנו. כמו כאשר נמצא מלך אשר מדרגתו על הכל, אי אפשר שלא ימצאו שרים עמו שיש להם מדרגה יותר קטנה, וזה מתחייב מן מדרגת המלך והם נטפלים עם המלך, ואין השרים עיקר, רק המלך הוא עיקר, ועמו נמצאים השרים. והרי המלך עושה שרים. וזה שאמר כי התורה ממליך מלכים והשרים. כי לפי מדרגות התורה העליונה מתחייבים עמה שאר מדרגות של גדולה וחשיבות, כמו המלכות והכהונה. ובזה התורה ממליך מלכים וכל שררה בעולם. וזה שאמר שכאשר יש לו תורה כאילו זכה לכל הכתרים, כיון שבכוח התורה כל המדרגות כולם. כמו שבכוח המלך כל השררות, כיון שנמצא מאתו הכל, וכן התורה כאשר יש לו התורה כאילו זכה בכולם, כיון שנמצא הכל מכוח המדרגה העליונה הזאת, הרי זכה בכל הכתרים. וכן אם לא זכה לתורה לא זכה לדבר כלל. כי אין האדם מצד עצמו ראוי לשום גדולה ומעלה, רק כאשר יש לו התורה אז נמשכו אליה שאר מדרגות, כמו שאין ראוי שיהיה במדינה שרים מושלים מצד עצמם, רק אל המלך ראוי לחלק שררה לכל בעלי השררה. וכאשר המלך נמצא, אז נמצאים עמו השרים, ולפיכך אם אין נמצא בו התורה, כאילו לא זכה באחת מהן, כיון שבצד עצמם אין מציאות להם כמו שהתבאר. ודברים אלו ברורים, כאשר תבינם תשמח בחלקך, ותדע כי כתרך גדול מכתרם, כי התורה היא כתרנו ותפארתנו וכוחנו. [אין לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה] |
אמר רבי חייא בר אבא, משמיה דעולא:
מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה. |
|
וביאור זה, כי אין להקדוש ברוך הוא בעולם הגשמי, באשר הגשמי נבדל מן הקדוש ברוך הוא, ואין ראוי שיאמר בדבר רוחני שהוא גשמי. והדבר אשר הוא להקדוש ברוך הוא, הוא ארבע אמות של הלכה. פירוש ההלכה הם דברי תורה, שהם באמת כך פירושם, לא יטו ימין ושמאל מן האמת. ולפיכך נקרא הלכה, שההולך בדרך אינו נוטה מן היושר לא לימין ולא לשמאל, כך דבר הלכה אינו נוטה מנקודת האמת. וכאשר בחר הקדוש ברוך הוא, בחר בארץ ישראל שהוא באמצע העולם, ובחר אחר כך במקדש שהוא באמצע ארץ ישראל, ודבר זה מפני שכל דבר שהוא נוטה מן האמצע אינו ראוי לקדושה. כי כבר אמרנו פעמים הרבה מאוד, שכל דבר שיש לו רוחק מתייחס אל הגשמי, שהגשם יש לו רוחק. אבל האמצעי, בשביל שאין לו רוחק, שהרי הוא באמצע, מתייחס אל הדבר הנבדל. ומפני זה בית המקדש הוא הקדוש, מפני שבית המקדש הוא באמצע. וזה אמרם בספרי (בהעלותך סי' א') |
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות,
מכאן אמר רבי נתן האמצעי משובח. |
|
ומפני שבית המקדש הוא קדוש, הוא אל השם יתברך. כי דברים הגשמיים הם רחוקים מן השם יתברך. וכאשר חרב בית המקדש בעוונינו, אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה. כי ההלכה הוא הדרך אשר הוא האמת בעצמו, בלי נטייה מן האמת כלל. ולכן יש אל ההלכה משפט האמצעי לגמרי. ולכך אמר אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, כמו שהיה בוחר הקדוש ברוך הוא במקדש שהוא ראוי אל הקדושה מצד שהוא באמצע העולם, אשר האמצעי אין לו רוחק, אשר הרוחק מתייחס אל הגשמי, ולכך בחרו. וזה גם כן שייך אל ההלכה, כי ההלכה היא השכל הפשוט לגמרי, אין לו שום התייחסות אל הגשמי. אבל דבר שאינו הלכה, כיון שאינו שכל גמור, יש לו התייחסות אל הגשמי, ואם הוא שכל במה, מכל מקום אינו שכל גמור. ולפיכך אין להקדוש ברוך הוא רק ארבע אמות של הלכה, כי מצד שהלכה הוא שכל פשוט לגמרי, לכך המקום שבו ההלכה הוא להקדוש ברוך הוא גם כן, כי הדבר שהוא נבדל הוא לחלקו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנתבאר למעלה. אבל שאר חכמות, כבר התבאר למעלה בפרקים, שאף אם הוא משיג דבר לאמיתתו, תהיה ההשגה במלאכים וכיוצא בהם, אין ההשגה נבדלת מכל וכל, רק מצטרפת אל עניין גשמי כמו שהתבאר למעלה. וכן אם תהיה ההשגה בתורה, אם לא תהיה השגה להלכה, אין זה נבדל לגמרי. ודבר זה גם כן בארנו למעלה, אצל איזה פרשת דרכים תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ע"ש. ומה שאמרו ארבע אמות של הלכה, ולא אמרו מקומה של הלכה, מפני שבא לומר כי מקום הלכה נבדל מן העולם הזה, והוא להקדוש ברוך הוא, ואין מקום פחות מארבע. ודבר זה ביארו במסכת סוכה (ג' ב) כי אין מקום חשוב פחות מארבעה, כלומר שאין מקום שיהיה נחשב מקום בפני עצמו בפחות מארבע, לפעמים הוא ארבעה טפחים ולפעמים הוא ארבע אמות שיהיה נחשב מקום בפני עצמו, הכל לפי הראוי. וכאן אין שייך ארבעה טפחים רק ארבע אמות כי שייך למוד התורה בארבע אמות, ואין כאן מקום זה. והתבאר לך, כי התורה בגלותנו מקום מקדשנו. ואין העניין תולה במעשה מרכבה ומעשה בראשית, רק כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, היא ההלכה בכל מצוות התורה, ובארבע אבות נזיקין ובארבעה שומרים לא בשאר חכמות. [לימוד התורה כקרבנות] |
זאת התורה לעולה למנחה,
כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מבעיא ליה? אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה, ולא מנחה, ולא חטאת, ולא אשם. א"ר יצחק: מאי דכתיב זאת תורת החטאת? זאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. |
|
עד כאן.
ואין טעם הדבר מה שאמר כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, שהתורה עומדת במקום אותה מצווה עצמה. שאם כן הווה ליה לומר: העוסק בתורת סוכה גם כן דהוא כאילו עשה סוכה, והעוסק בתורת לולב כאילו עשה לולב, ולמה אמרו העוסק בתורת חטאת ועולה. ודבר זה ביארנו בחיבור גבורת ה' בפרשת ברית בין הבתרים, וזה מפני שהקורבן הוא הקירוב והחיבור בו יתברך, ומפני כך האדם יוצא מן החטא אשר החטא הוא התרחקות מן השם יתברך, וכאשר הוא מביא קורבן אל השם יתברך, יש לו קירוב אל השם יתברך, ולכך הוא יוצא מן החטא, ודבר זה גם כן ביארנו בחיבור באר הגולה באריכות, ובכמה מקומות, וזה אומר כאן כל העוסק בתורה אין צריך לא חטאת וכו'. ודבר זה, כי התורה היא שכלית נבדל מן החומרי, והחטא הוא חומרי נבדל מן השכל, וכשהוא עוסק בתורה דבר זה הוא הסתלקות הגוף, ואז אין נמצא החטא שהוא מצד החומר, ולכך אמר שאין צריך לו קורבנות אשר באים לכפר על מעשה גוף, כי מצד הגוף הגשמי החטא נמצא. ורבי יצחק אמר, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת עצמו, והעוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם עצמו. ודבר זה יותר מעלה לתורה, כי לרבא צריך שיהיה עוסק ומתמיד בתורה, אבל לרבי יצחק רק שעוסק בתורת חטאת לבד, כאילו הקריב חטאת. וזה כי אין עניין הקורבן רק ההתדבקות בו וההתקרבות אליו יתברך כמו שאמרנו, וכאשר עוסק בתורת חטאת יש לו אותו התקרבות עצמו אשר קונה על ידי החטאת. ולכך העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. ועוד שם: |
שיר המעלות וגו'
העומדים בבית ה' בלילות אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, כאילו עוסקים בעבודה. |
|
עד כאן.
ודווקא בלילות, לפי שהלילה מיוחד להתחברות עם השם יתברך ביותר, ולפיכך נחשב כאילו עובד עבודה אל השם יתברך, שהעבודה אל השם יתברך הוא התקרבות אל השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה. ולכך אמר כל העוסק בתורה בלילה דווקא. [קרבנו של המלאך מיכאל] |
לעולם זאת על ישראל.
אמר רב גידל, אמר רב: זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קורבן, ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העוסקים בעבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. |
|
פירוש הכתוב, שאמר לעולם זאת על ישראל, רצה לומר שהקורבן הוא מכפר לעולם, ולפיכך אמר רב גידל אמר רב, שמיכאל השר הגדול הוא מקריב קורבן, שעל ידי המלאך הזה השבת העלול הם ישראל, שהם העלול הראשון מן השם יתברך. וכאשר העלול הוא שב אל עילתו, אל זה נמשך הכל, עד שהוא יתברך יחיד ואין זולתו. וכל זה סתרי החכמה בעניין הקורבן שהוא השבת העלול אל העילה על ידי הכהן, שהוא המקריב אל השם יתברך, כאשר ידוע ממדרגת הכהן, שעל ידו השבת העלול אל העילה. וכבר ביארנו זה גם כן בחיבור גבורת ה' ע"ש. ודבר זה הוא כפרה על ישראל, כי כמו כאשר מקריבים למטה והוא כפרת ישראל, כן דבר זה מה שמיכאל מקריב למעלה על ישראל דווקא כפור, ואי אפשר לפרש יותר. ואמרו במדרש כי הקורבן הזה הוא נשמותיהן של צדיקים, שמקריב על המזבח. וזה מפני שהצדיקים מקריבים עצמם אל השם יתברך, ולכך מקריב נשמותיהן על המזבח, והוא השבת העלול אל העילה. ולכך ראוי שיהיה דבר זה כפרה על ישראל דווקא. ואל יקשה לך מהא דאמרינן במדרש (תנחומא פרשת צו) וביארנו אותו בחיבור גבורת ה'. |
מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אלים,
אמר הקדוש ברוך הוא: אילו הייתי מבקש קורבן, הייתי אומר למיכאל וגבריאל והיו מקריבין לפני וכו', |
|
מוכח שאין הקרבת קורבן למעלה. וכך פירושו: אילו הייתי חפץ בקורבן זולת בשביל כפרת ישראל, שכל הקורבנות הם כפרה על ישראל, ובלעם היה סבור כי הקדוש ברוך הוא חפץ בקורבן בלבד, ועל זה השיב אם הייתי חפץ בקורבן, הייתי אומר למיכאל וגבריאל להקריב קורבן לפני. ולמה ציוויתי לישראל, אלא בשביל שאין הקדוש ברוך הוא מקבל קורבן רק מישראל, כמו שהתבאר הטעם בחיבור גבורת ה'. וכן מה שהמלאך מקריב קורבן למעלה, הוא כפרת ישראל, כמו שאמר לעולם זאת על ישראל כיפור. ועוד, הלא הקורבן הזה עצמו נשמותיהן של צדיקים, והם ישראל עצמם. סוף סוף לא היה קורבן רק מישראל, שמהם מקבל השם יתברך קורבן. והדבר הזה מבואר למי שיודע סודי התורה, איך הקרבנות אינם רק מישראל. ולכך הקורבן הזה שהוא מקריב מיכאל כפרה על ישראל. ורבי יוחנן סבר, כי מה שאמר לעולם זאת על ישראל כיפור, זהו תלמידי חכמים העוסקים בעבודה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. וזה כי על ידי תלמידי חכמים העוסקים בעבודה, הוא השבת העלול אל העילה. כי דין הקורבן שעוסקים בה תלמידי חכמים באיזה עניין, השבת העלול אל העילה. וזהו עניין העבודה שבה יסודר באיזה עניין השבת העלול על העילה. ולכך תלמידי חכמים העוסקים בעבודה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, אשר בנין בית המקדש והקורבן עליו הוא השבת העלול אל העילה. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. |
