|
תקציר: מכתב ר' שמואל ראש הישיבה, בשנת 1290 לספירה, לרבי דוד נכד הרמב"ם, ובו חרם על היוצאים נגד ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים". מילות מפתח: חרם, ויכוח על לימוד פילוסופיה, רמב"ם, מורה נבוכים. |
|
|
האיגרת נערכה בידי שלמה זלמן חיים הלברשטם, על פי כתב יד פארמא, ובסוגריים שינויים לפי כתב יד מינכען - המסומן כי"מ.
|
|
נוסח הכתב ששלח אדוננו נזרנו וכתרנו ומאור עינינו ר' שמואל הכוהן ראש הישיבה, בן רבנו דניאל ראש הישיבה, שלחו לחכמי עכו ולרבנו דוד בן הרב ר' אברהם נ"ע. ויהי ה' משגב לדך. שמואל הכוהן ראש הישיבה בן דניאל הכוהן ראש הישיבה מודיע להדרת הרב רבנו דוד ארגז התורה תיק הסברה נדן הגמרא ירום ונשא וגבה מאוד, כי נמס לבו בשומעו מה שאירע ורפו ידיו, אבל נתקיים הפסוק המלא "וידבר העם באלוהים ובמשה". ומה שכתב על ידי המוביל לא היה כאשר בלבבו אחת מני אלף, אלא מכל מקום אין להוסיף עליו ומפני זה ייקוב הדין את ההר. ואשר שמענו על האיגרות והעתקות העתקותיהם הם הכתובות לגנוז ספר מורה הנבוכים, כבר הסכמנו עם חכמי בבל שאם לא יחזירום כל מי שיש בידם לשלושת הימים מיום שיגיע כתבנו אליהם שיהיו בכל הנידוי והחרם הכתובים באותו הכתב שלנו השלוח על ידי המוביל. ואנחנו ושני בנינו חננאל ואהרן הכוהנים משרתיו, והתלמידים ובני הישיבה עבדיו, שואלים בשלומו מתברכים בשמו מקטרים התהילות רואים אור באורו גם שואלים בשלום השרים החכמים בניו יהיו ברכה ומורים בישראל הלכה, ובשלום החכמים הגדולים חכמי עכו הסרים אל משמעתו ושלום מושבו המעולה יפרה וירבה לעדי עד ולנצח נצחים. תשרי שנת את"ר למניין שטרות [1290 לספירה], ברית שלום. |
|
המתפלל בעד הדרתו המהוללה, שמואל הכוהן ראש הישיבה של הגולה [כי"מ מוסיף: בן דניאל ראש הישיבה של גולה] זק"ל. הגיעה הכתב המעולה, אשר בכתם אופיר לא יסולה, מני ים חכמות עמוקות דולה, ובו מרפא לכל לב [כי"מ מוסיף: אנוש] וחולה, ויהי דברי לי לששון, וגיל ועלסון, ואמצא בו מרפא ומרגוע, ואביתי לשמוע, ואומר אל לבי, והוא חלל בקרבי, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו, לדבר באיש אשר רוח אלוהים בו, זרח כשמש על הארץ, וגדר בעדה כל פרץ, כבקרת רועה עדרו התלמוד בקר, אזן וחקר, סיני והרים עוקר, המשביר בר הפקר, טבוח טבח והכן, והכל עליו סומכין, לאורו הלכו חשכים, כי הורה דרך ה' לנבוכים, הרים מכשול מדרך עמו, וסביב בכל הגויים היה שמו, גילה בחיבורו הגדול כל נעלם, ויצא טבעו בכל העולם, לפניו לא היה כן חיבור כמוהו, ולא קם בישראל כמשה אשר נאמן הוא, הרב הגדול, המעוז והמגדול, עמוד התורה, סנהדרא רבא ויקירא, כבוד גדולת קדושת מלכנו ומורינו, רבנו ומרנו, אדוננו משה, תהא נפשיה, גנוזה בגנזי חיי עלמא, בשמי מרומא, וישלם ה' פועלו, בעולם שכולו טוב וארוך [בכי"מ: "שטוב וארוך כולו", ונכון מפני החרוז], ארוחת שלום נתן לנו, ובמרבצת שמנה הרביצנו, השקנו מיין הרקח, ונתן לנו לקח, השגיח מן החלונות הציץ מן החרכים, ומצא בני התלמוד כמתי עולם במחשכים, עמד בסודם, ונער חצנו בעדם, ותהי על שכמו המשרה, ויחבר משנה תורה, על כן יאמר משל הקדמוני, לכל מחבר ותחכמוני, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, ברוך המקום שלא השבית לנו גואל, לשבור מלתעות עול מגאל, הוא כבוד הדרת יקרת מעלת, תהילת צהלת, סעיף הקדושים, אשר שוררו אנשים, משיב מעלת הוריו לאיתנם, ראשון לציון הנו הנם, קרן אור פני שכלו ככלכל ודרדע, ואדוננו דוד לא ידע, מן השמים יעזרוהו, ויתברכו בו כל גויים יאשרוהו, ואשר סיפר והודיע, כי יש צדיק מרשיע, אשר שלח יד בספרי המורה וחילל, ושם יקר זולל, הסכיל עשה, ועוונו גדול מנשוא, הלא הספר הזה על אשיות האמת בנוי, ועל תנאי עשוי, שלא יהגה בו איש מוסר, כדי שתתמלא כרסו לחם ובשר, כי הקורא בו צריך להתלבן מטיט ההרגשות והרפש, ולהקדים עליו תורת ה' תמימה משיבת נפש, ואם הוא נבוב,ואינו לבוב, ושתה יין מגיתו, ולא אכל בראשונה פתו, הלא יחלש וירזה, והמסתיר פני המדע ממנו נבזה, ועליו נאמר איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו. ואשר ציווה לגעור בשלמה בר שמואל וכל המתחברים אליו והנספחים אליו, גלוי וידוע לפניו [בכי"מ: לפנינו] כי אסור לאדם שידין את חברו עד שיגיע למקומו, ואשר עשו והלעיגו [כי"מ מוסיף: לעג והפליגו] לא כל כמינייהו, וחייבין להתוודות ולפרסם החטא, וצריכין מחילה כדין כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, ועל אחת כמה וכמה זה הגאון והמספר אחר מטתו, עפרא לפומיה. ואם כשיגיע זה הכתב אליהם יחזרו למוטב וישובו אל ה' ויתוודו עוונם לחיי, ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב, ונאמר ומודה ועוזב ירוחם. ואם יעמדו במרדם, ולא שבו אל ה' בכל נפשם ובכל מאודם, והחזיקו בתרמית ומאנו לשוב, מחינן להו בסלוא דלא מבע דמא, ואמרינן ליה מאי שמתא שם מיתה, והרי הסכמנו על מה שעשו חכמי עכו ועבר הים, והרי הם מנודים מבי"ד הגדול בשמם ובכינוייהם וכל עוזריהם וסומכיהם, ארורים יהיו לאלוהי ישראל ומקוללים ומוחרמים מפי הגבורה בחרם בי"ד העליון ובחרם בי"ד התחתון. ארורים יהיו בעיר וארורים בשדה בבואם ובצאתם, בשבתם ובהלוכם, בשכבם ובקומם, אור יחשך באוהליהם, איד נכון לצלעם, ברעתם ידחו ובמספר חיים ימחו, ומארץ יסחו, והפלא ה' מכותם ואת מכות זרעם זכרם יאבד מני ארץ ולא שם להם על פני חוץ, הווה על הווה תבוא עליהם ושטן יעמוד על ימינם ילבשו קללה כמדם, ותבוא כמים בקרבם וכשמש בעצמותם, תהי להם כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרוה. זאת פעולת מספרי אחר מטתו של הרב הנזכר, והדוברים רע על חיבוריו, לא יאבה ה' סלוח להם, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו בהם, ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה, ומחה ה' את שמם מתחת השמים, והבדילם ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל האלות הכתובות בספר התורה הזה, הם עוזריהם וסומכיהם. וכל המרחיק אותם והבודל מהם יהיה ברכה. וחייבים כל קהילות ישראל אשר ממזרח שמש עד מבואו לנדות אשר יעשו כמעשה אלו הנזופים, ושיחרימו אותם בקול שופר עם ספרי תורה, ושיתרחקו מהם ושלא יגעו בכל אשר להם, ולא יישאו ולא יתנו עימהם ושיחשבו אותם כזרים וכערלים. וכבר גזרנו עליהם מן בית דין הגדול, שיינם יין נסך ופתם פת כותי וספריהם ספרי קוסמין, והמת שלהם סוקלים את מטתו, וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד. ואם דימו בנפשם שכוונתם הייתה לשם שמים, אין זה כי אם רוע לב, מפני שחיללו את ה' וחשדו בכשרים, וקראו את המאמינים מינים, והמייחדים מורדים. והיודע ועד כי בהגיע את השמועה עדינו, זלגו דמעות עינינו, והודינו נהפך עלינו למשחית, ולא עצרנו כוח. וכקרוא הספר במקהלות אנשי כולי עלמא, וכל התלמידים והחכמים ובני הישיבה אימה חשכה גדולה נפלה עליהם, ושמו יד על פה, וכל אחד מהם כתא מכמר יתעלפה, יען כי המדובר בו נכבדות, ולנו בו עשר ידות, איך יתלחשו עליו אלו אווילים [כי"מ: אמלים] ויחפשו עוולות אבלים [כי"מ: עולים] חלילה חלילה מאשר עליו העידו והלשינו. והגידו ומלבם בדו אבל כל הפוסל פסול ובמומו פוסל. יהי רצון מלפני בוראינו שיקרב לנו קץ הגאולה, וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ויחבוש שבר פזורה וגולה, וישוב ירושלים תהילה, נצח סלה. תשרי שנת את"ר למניין שטרות [1290 לספירה]. ברית עולם שלום ברית שלום. |
