השואה נצרבה בנו לדורות

יוסף אורן

גיליון מס' 29 - טבת תש"ע * 12/09

האיכר קלאס ואן ריין היה משוכנע, שאחרי שלושים וחמש השנים, שחלפו מסיום מלחמת העולם השנייה, חייו בהולנד בטוחים ואיש אינו זוכר לו את המעשה המביש שביצע בימי המלחמה – ההלשנה על משפחה המר, משפחה יהודית שתחילה הסכים להסתיר בחוותו ומאוחר יותר הסגיר אותה לגסטאפו. מכל בני המשפחה הנבגדת שרד רק הנער דויד, שנשלח כעובד כפייה למחנה ברגן-בלזן, בעוד שהוריו ואחותו שנשלחו לאושוויץ הומתו שם. ואילו קלאס האריך שנים וגם זכה להיקלט בבית-אבות, ודווקא אז כשהיה שאנן, עט עליו אלמוני באחד הלילות, בסמטה ריקה מאדם, ובכפות ידיו חנק אותו למוות. האירוע הזה שהתרחש באוגוסט 1984, הוא הציר שעליו סובבת עלילת הרומאן "ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר (הוצאת עם עובד, הספריה לעם, 2009, 371 עמ').

האלמוני שחנק את קלאס היה עירא סדן, הבן הבכור של המשפחה היהודית האומללה. עירא ניצל מגורל יקיריו משום שלא היה איתם במסתור של קלאס ולכן ידם של הנאצים לא השיגה אותו, אך אחרי שפגש את אחיו הצעיר דויד בסיום המלחמה ונודעו לו מפיו הפרטים על ההולנדי שהמיט את האסון על המשפחה, החליט להתחקות על עקבותיו ולנקום בו. כשלושים שנה השקיע עירא בחשאי מזמנו לאיתור הנבל, ועשרים שנים נוספות נצר אחר-כך בחובו את מעשה הנקמה שביצע בו. לאחיו דויד ולבני משפחתו נודע סודו רק ביום שהתכנסו לשבת "שבעה" עליו וקראו על כך ב"הנוקם" – ספר הזיכרונות שכתב עירא בשנות חייו האחרונות, כדי שהמעשה יתגלה להם, אך רק אחרי שיד החוק לא תוכל להשיגו. גילוי הנקמה שביצע עירא בקלאס ואן ריין הפך את ימי "השבעה" עבורם מימי פרידה מבכור המשפחה לימי התמודדות עם "הפצצה" שהניח לפתחם.

מבנה העלילה
ואכן "ספר הפרידות הגדול" מאחד בעלילתו את שתי התקופות, שאת הקשר ביניהן התאמצה המחברת לפענח גם בשני ספריה הקודמים : תקופת השואה, שבה התרכזה ברומאן הראשון שלה "אריאדנה" (1990) והתקופה הישראלית, שבה התמקדה ברומאן השני שלה "אהבה עברית" (2006). ברומאן הנוכחי ניצלה שושי בריינר את שבעת ימי האבל על מותו של עירא סדן להפגשה טבעית של שתי התקופות, המצטיירות בטעות כמנוגדות זו לזו וכמנותקות האחת מהשנייה. בזכות ההפגשה של התקופות, נדחסו לימי "השבעה" כשבעים שנים מתולדות העם היהודי. ולכן, אף שעלילת הרומאן צמודה לכאורה רק לתולדות משפחה אחת, משפחה ששורשיה בהולנד, אך גזעה ונופה במדינת-ישראל, היא מקיפה בה-בעת תקופה רחוקה-קרובה בתולדות עמנו במאה העשרים.

כמו בספריה הקודמים גם בספר הנוכחי ניכרת ההשקעה של המחברת בארגון העלילה במבנה המתאים למשך הזמן של העלילה ולמספר הדמויות ששותפו בה. בנוסף לפרולוג ואפילוג, המשמשים כמסגרת לימי "השבעה", מחולקת העלילה לשבעה פרקים המקבילים לימי האבל, וכל פרק מספר את אירועי יומו מנקודת התצפית את אחד מבני המשפחה הנפגשים ב"שבעה". התנועה הכפולה הזו, המפתחת את ההווה של העלילה באופן ליניארי-כרונולוגי, ובמקביל פורצת בכל פרק מההווה אל זמנים שונים מהעבר בתולדות המשפחה, היא ללא-ספק פתרון נבון להיקף ההיסטורי של עלילת הרומאן הזה, שכאמור משתרעת על שבעים שנה.

על הארגון הנבון של העלילה מעידה ההצבה של הפרקים שלא על-פי הסדר הכרונולוגי של הדורות במשפחה, פרקי המבוגרים תחילה והפרקים של צעירי המשפחה אחריהם. בזכות עֵרוב הפרקים של בני המשפחה משלושת הדורות, כופה העלילה על הקורא לבנות את הסיפור הרצוף מן המידע המפוזר בפרקים השונים. שיתופו של הקורא בהשלמת התַצְרֵף של העלילה הרצופה הוא סוד העונג המצפה לו בקריאה. להבטחת שקידתו של הקורא על מלאכת איסוף המידע, פיזרה המחברת בשבעת הפרקים נתחים מסיפור-חייו של עירא, ובכללם קטעים מהספר שהותיר אחריו ובו "הסוד" של חייו – הנקמה שנקם בגוי ההולנדי שהלשין על משפחתו והסגיר אותה לנאצים.

פחות הכרחי, אף כי בלתי מזיק, הוא המוטו שהוצמד לכל פרק, שהוא ציטוט מפי אחת הדמויות המשניות. אף שתוכנו של הציטוט נקשר לדמות שהפרק מסופר מנקודת התצפית שלה, אין הציטוט תורם ממש לא לפרק ולא לעלילה בשלמותה. לתובנות על הדמות מגיע הקורא דרך המידע עליה בפרק שלה ובפרקי הדמויות האחרות, ולא דרך משפטי-ציטוט אלה מפי דמויות שוליות בסיפור-המעשה.

שם הרומאן
השם שהעניקה המחברת לרומאן מנחה להבין, שעלילתו תעסוק בפרידות לסוגיהן. ואכן, הרבה פרידות חוו גיבוריה. ימי "השבעה" הם ימי הפרידה של המשפחה מעירא, ובסיומם אומר דויד דברי פרידה אישיים ליד הקבר של אחיו הבכור. הרבה שנים קודם לכן הפרידה מלחמת העולם את עירא מאהובתו בטי אוסטר, אחרי שלמענה נפרד מהוריו ומאחיו זמן-מה לפני שהמלחמה הזו מוטטה את סדרי העולם. בשלב אחר של חייו נפרד עירא מכל הנשים שאהב. המפותח מבין מקרים אלה היא הפרידה שלו משרה אהובתו (אחרי שנענה לתחינת בעלה להשיבה אליו). פרידות אוהבים נוספות שכדאי לציין חוו בני הדור השני והדור השלישי במשפחה, שהקימו דוד ומינה אחרי ששיקמו את חייהם בארץ – כולם כבר צברים שנולדו במדינה הצעירה – והן הפרידה של הבת רעיה מאהובה שי (שאהבתם לא החזיקה מעמד) והפרידה של הנכדה גילי מחֵן (שנפל במלחמת לבנון השנייה). ושתי פרידות קורעות-לב נוספות חוו הגיבורים הצעירים. שתי הפרידות של מינה – תחילה כילדה מהוריה ואחר-כך בהיותה נערה מהזוג ההולנדי ואן דייק, שהסתיר אותה במהלך שנות המלחמה – והפרידה של הנכד מתן מעוז, כלב המשפחה שנדרס.

רעיה סיכמה במילים הבאות את דעתה על המכאוב שהפרידה משַי הסבה לה : "בשביל פרידה צריך כוח. צריך להאמין בה, לראות את כוח ההרס שלה כמשהו טמיר, כמשהו שמחלץ מבפנים איזה צער ישן שהגיעה שעתו להישזף ולהתנקות באור השמש. - - - אבל לא היה לה כוח, היא רצתה להתכרבל ולנוח, ולמצוא תירוצים למה לא, למה עוד לא. - - - ובתוך האין-כוח עלה בדעתה שאולי כדאי שהיא תסיט את ההגה שלה שמאלה, - - - רק ריסוק קטן שאחריו יהיה שקט של בית-חולים, ושי, הוא בטוח ימצא אז את הדרך בחזרה אליה ויטפל בה קצת" (112). לכן, אפשר להבין מדוע הדביקה רעיה לפרידות את הכינוי "רציחות". לדעתה מופעל אקדח בכל פרידה שמתרחשת בין אוהבים, ויש מי שיורה ומי שנורה : "לפעמים אנחנו אלה שעומדים מאחורי האקדח ולפעמים אלה שעומדים לפניו, לא חשוב. מישהו מת באותו רגע וכל מה שהוא עושה אחר-כך אלה החיים-שאחרי-המוות שלו. אני יודעת שאין מה לעשות נגד הרציחות האלה, אבל לפחות צריך לדעת, צריך להכיר בזה שזה מה שקורה" (364).

אחרי הפרידה משי, שאותו אהבה מאוד, הטרידו את רעיה שתי שאלות על גורלן של אהבות כמו שלה ושל שי שהסתיימו בפרידה : "איפה רשת המחסנים הפרושה על פני העולם, שלְשם משליכים את כל האהבות שנעזבו, שנזנחו? - - - והיה עוד איפה אחד : איפה החוק שאוסר להשליך אהבות? איפה החשש מהזיהום האקולוגי שאהבה שנמאסה יכולה לייצר?". ואכן, מיהרה בליל הפרידה לטהר את דירתה מכל ספריו, חפציו ואביזריו של שי. ורק אז "יצאה אל המרפסת החשוכה והביטה באורות הבוקעים מבתים אחרים. - - - מאחורי החלונות הללו עמדו בדמיונה כל אותם אנשים שלא יכלו להיפרד, שלא רצו להיפרד, שרצו להישאר לתמיד" (120).

הולנד והיהודים
ככל שמתקדמים בקריאת הרומאן מתברר, שהפרידות אינן הנושא המרכזי בעלילתו, אלא הקשר בין תקופת השואה לתקופה הישראלית בחיי משפחה אחת שמוצאה מהולנד, אשר כמעט נכחדה במלחמת העולם השנייה והשתקמה בזכות החלטתם של הבודדים ששרדו ממנה להגשים את הרעיון הציוני שהלהיב אותם בנעוריהם ולעלות לארץ. הפרידה הזו מהגלות במטרה לשוב לציון ולהשתקם בה מספרת בתמצית את סיפורו של העם היהודי במאה העשרים, והיא גם מבדילה בין שתי הזירות שהמתוארות בעלילת הרומאן : בין הולנד שהיא זירת השואה והמוות ובין ארץ-ישראל שהיא זירת ההשתקמות והחיים.

על הולנד כתב עירא בספרו האוטוביוגרפי "הנוקם" את הדברים הבאים : "את היהודים בהולנד של שנת 1940 אפשר להמשיל לאדם השוחה בים ורואה אי צף במים, ורק כעבור זמן ייווכח לדעת שאין זה אלא גבה השחור של מפלצת" (328). ואכן, העדוּת שבפי עירא ואחדים מגיבוריה האחרים של העלילה לא רק מאשרת את המשל של עירא על ההולנדים בשנות המלחמה, אלא גם משלימה את זו הנודעת שהותירה אחריה אנה פראנק ביומנה המפורסם.

על הרגשת היהודים בהולנד עד לכיבושה על-ידי הנאצים ב-1940, אחרי ארבעה ימי התנגדות בלבד, שמע עירא בצעירותו מפי איבון, אמה של אהובתו בטי, שהתנגדה לציונות : "מה יש לחפש בפלסטינה בין הערבים והחול והגמלים כשהם חיים כל-כך טוב בהולנד ואף אחד לא מפריע להם? הנה, בגרמניה יש צרות ליהודים, אבל בהולנד הם לא שמעו מילה אחת עקומה אף פעם. להיפך, כשהיא מדברת עם השכנים הם תמיד אומרים שהגרמנים הם חיות, ומה זה משנה בכלל באיזה אמונה הבן-אדם מאמין כל עוד הוא מאמין באלוהים" (333).

במלחמת העולם התפכחו יהודי הולנד מהאשליה שטיפחו ביחס להולנדים. ודויד, שרצה מאוד להבהיר זאת למתן נכדו, ניסח באירוניה את אכזבת יהודי הולנד מהשכנים הפרוטסטנטים : "אף אחד מהלא-יהודים בהולנד לא פצה פה ולא צפצף - - - כולם שמחו שהם יכולים להמשיך בחיים שלהם כרגיל" (198). ולכן, כעס על בתו רעיה, שמכל המקומות בחרה ללמוד "דווקא בהולנד, הארץ שבה מתה כל המשפחה שלו בכל מיני מיתות משונות בזמן שההולנדים ממשיכים ללכת כל יום ראשון לכנסייה ואוכלים כל ערב בדיוק בשש" (205). הוא עצמו לא חזר לבקר בהולנד.

בצד מקרים אלה, שחלקם עדויות על שיתוף-פעולה של הולנדים בהסגרת יהודים וברציחתם וחלקם עדויות על הולנדים שגילו אדישות לגורל היהודים בשנים שהולנד היתה תחת הכיבוש הנאצי, משולבים בעלילת הרומאן מקרים הפוכים, המספרים על הולנדים שהסתכנו והסתירו יהודים. מינה בת שמונה ניצלה מכל משפחתה רק משום שהזוג ואן דייק הסתיר אותה בביתו על אף הסכנה. והיו משפחות הולנדיות נוספות בכפר רהנן שהסתכנו ולא היפנו עורף לילדים כמוה. לכן, ציידה את מתן בתמונה מאוזנת יותר על ההולנדים : "סבא, יצא לו לפגוש את כל ההולנדים הרעים, ולי יצא לפגוש את כל הטובים" (51).

בזיכרון של מינה נחקק היחס שהיא וילדים אחרים שהוסתרו בכפר רֶהנן זכו לו מהמקומיים. הזוג ואן דייק, שלא היה לו ילדים משלו, ממש אימץ אותה. השניים העניקו לה את השם לוטה ובטחו בשכנים שלא יסגירו את הילדה שהסתירו בביתם. אוהד נאצים אחד, בחור בשם קייס בול, שהיה חשש שילשין, הושתק על-ידי אביו, שאיים עליו, שאם ילשין על משפחות שהסתירו יהודים, יסרס אותו כמו שמסרסים חזירים (49-47). ואכן, מינה וילדים אחרים שהוסתרו בכפר רהנן נותרו בחיים בזכות הולנדים אמיצים אלה. ורק אחרי שהמלחמה הסתיימה נודע למינה שהוריה ואחיה הצעיר ניספו באחד המחנות.

גם עירא, שכבר היה כבן עשרים כשהולנד נכבשה, זכה לקבל סיוע מהולנדים, נמלט בעזרתם לדרום צרפת ושהה שם אצל איכר צרפתי. ומשנכבש גם איזור זה של צרפת, חצה את הפירנאים והתגנב לספרד, שממנה עלה לארץ ב-1943. וכאשר חזר בסיום המלחמה לאמסטרדם, במדי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, ניתנה לו רשימה של ילדים יהודים, שהולנדים טובי-לב סיכנו את חייהם והסתירו אותם בבתיהם. תפקידו היה לאסוף ילדים אלה מבתי מציליהם, ולא אחת התמודד עם סירובם של הילדים, שנקשרו למשפחות האלה, להיפרד מהן. בין הילדים שאסף בסיום המלחמה היתה גם מינה בת השלוש-עשרה. ובבית של דודתו, הופתע לפגוש "בחור גבוה וכפוף מרזון", שבלא כוח ובלי חיבה נאות ללחוץ את ידו (359) – היה זה אחיו דויד, היחיד שנותר בחיים מהמשפחה היהודית שהוסגרה לגסטאפו על-ידי קלאס ואן ריין.

סיפורו של הנוקם
עירא הוא היחיד מבין הגיבורים של שושי בריינר שלא הוקדש לו פרק נפרד ברומאן ”ספר הפרידות הגדול". ולכן חייב הקורא להשלים את הביוגרפיה שלו מהפרקים המוקדשים לדמויות האחרות. על הפערים במידע שנוצרים עקב כך, התגברה המחברת על-ידי שילוב ציטוטים מהספר האוטוביוגרפי "הנוקם", שאת עותקיו הותיר עירא בארון הבגדים בדירתו. הציטוט החשוב מכולם הוא זה שבו נפתח הרומאן : "שלושים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבתי לאמסטרדם, העיר שבה התגוררתי עם אבי ואמי ואחי ואחותי לפני המלחמה, ורצחתי את האיש שהלשין על בני משפחתי".

הפתעת המשפחה, שהתכנסה לשבת "שבעה" לזכרו של עירא, היתה מוחלטת. אף שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז נקם עירא באוגוסט 1984 בהולנדי שהסגיר את משפחתו לגסטאפו, לא גילה לאיש את "הסוד", גם לא לאחיו דויד, שיכול היה לסמוך על שתיקתו. ימי "השבעה" הפכו בבת-אחת מימים של אבֵלות לימים של העלאת זיכרונות אישיים משנות המלחמה על-ידי מבוגרי המשפחה, ושל חשבון-נפש על מקומה של השואה בהוויה הישראלית על-ידי צעיריה, משני דורות של צברים שנולדו במשפחה בשנות המדינה.

תגובת המשפחה לגילוי שנחשפו אליו מהקריאה ב"הנוקם" התבטאה במחלוקת עזה שפרצה בין האבֵלים בשאלה, האם אכן ביצע עירא את המעשה. ובבת-אחת נפתחו כל תיבות-הזיכרון שהיו נעולות עד כה כדי לתרום מתכולתן ראיות את לביסוס סיפור הנקמה של עירא או להפרכתו. מישהו זכר שמיד אחרי שהשתחרר כקצין מצה"ל היו לעירא נסיעות רבות להולנד, שבדיעבד סביר להניח שביצע אותן בשירות המוסד. וגם כשעבר לעבוד אחר-כך בבנק גדול, בחר לצאת מטעמו דווקא לסניף בהולנד. ובתאריך סמוך לתאריך שבו נרשם בהולנד שקלאס ואן ריין נפטר במוות טבעי, נסע עירא לבריסל בבלגיה, שממנה – העיד עירא בספרו – התגנב להולנד כדי לבצע את המתת הנבל הזה.

אך עדות חשובה אחרת, התומכת בסיפור הנקמה של עירא, נאספה בימי "השבעה" : עירא התחמק מכל אהובותיו כאשר היחסים איתן התקרבו לשלב הנישואים. בספרו הסביר עירא בהסבר הבא את הישנות הדגם הזה ביחסיו עם אהובותיו : "נדרתי כי לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את המלשין שהמיט שואה על משפחתי ואקפד במו ידי את פתיל חייו. וגם אסרתי על עצמי איסור שלא אשא אישה ולא אקים משפחה כדי שחיי לא יתמלאו באותם דברים שנמנעו מבני משפחתי" (360). אלא שצירוף האיסור לשאת אישה לנדר הנקם מקרב אל הדעת, שעירא נפרד מאהובותיו כדי שיהיה חופשי לחלוטין בכל עת לבצע בחשאיות מוחלטת את הנדר לנקום במלשין ההולנדי.

ואכן, רק מבֶּטי אוסטר, אהבתו הראשונה כשהיה בן שמונה-עשרה, הופרד על-ידי המלחמה. ורק בסיומה נודע לו, שהיא מצאה את מותה במחנות, וגם התגלה לו פשעו של קלאס ואן ריין, שאחריו נדר להקדיש את חייו לנקום בו. בקשר עם מריאן, האישה הבאה בחייו, שאותה חילץ מחבורת נערים שתקפה אותה בחשמלית, אחרי שזיהו על-פי רזונה וראשה הקירח שהיא יהודייה מניצולי המחנות, כבר פעל על-פי הדגם שחוקק ליחסיו עם נשים והיה בחברתה רק שבוע ימים. הוא גם לא התחתן עם מינה, הנערה שאיתר ברהנן והעלה אותה לארץ. משהתברר לו שהתאהבה בו ורצונה להינשא לו, עודד את אחיו, דויד, לחזר אחריה. ומהסיבה הזו גם ויתר על שרה, הישראלית מירושלים שפגש ב-1980 במסיבת יום העצמאות בשגרירות הישראלית בהאג, אחרי שיוסט בעלה, שחשף את הרומנס ביניהם, ביקש ממנו להיפרד ממנה כדי שתשוב אליו ואל שתי בנותיהם.

רק שלושה מבין האבלים נוטים להשתכנע מהעובדות הללו, שעירא אכן הגשים את הנדר והמית בחניקה את המלשין, והם אחיו דויד, הנכד מתן ושרה, היחידה מאהובותיו, שהקשר איתה החזיק מעמד למעלה מארבע שנים, כי כאשה נשואה ואם לשתי בנות מנישואיה ליוסט לא איימה על הרווקות שגזר על עצמו. במחנה המפקפקים בלטו בני, בנו של דויד, והנכדה גילי. מינה לא נקטה עמדה, אלא התלבטה בין שתי האפשרויות (27), ורעיה כלל לא השתתפה בוויכוח, שכן מחשבתה היתה נתונה לבעיותיה ולהתגברות על אֵבל הפרידה שלה משַי.

יחס הדורות לשואה
המחלוקת שהתפתחה ביחס ל"סוד" של עירא לא רק גרפה אליה את כולם בימי "השבעה", אלא גם חשפה את יחסם של שלושה דורות אל השואה.

הדור הראשון, דור הסבים, כולל את עירא, מינה ודויד וניצולים נוספים מהשואה ממכריו של עירא שהגיעו ב"שבעה" לביקור אבלים. זהו דור ששיקם את חייו אחרי שמלחמת העולם הסתיימה, ואחדים מבני הדור, דוגמת עירא, גם השתתפו במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה. אמנם הסבל והשכול, שהיו מנת חלקם בשנות המלחמה, לא בלטו בחיצוניותם, אך הם לא הפסיקו להעיק על נפשם. רעיה זיהתה את ההשפעה של שנות המלחמה אצל הוריה ביחס הנזירי שלהם לחיים ובהקפדות שלהם על סדרים. אלה ביטאו, לדעתה, רצון להשליט מחדש על החיים חוקים הגיוניים שהופרו בשנות השואה וגם אמונה שאם יעמדו על המשמר ויפקחו-עין על המתרחש, לא תשתלט ההפקרות על העולם פעם נוספת (93). דויד ביטא את חובתו להגיב בערנות על המתרחש סביבו גם בהשקפתו הפוליטית הימנית על "הסכסוך" (97, 117). עירא עלה על אחיו, בכך שהקדיש את רוב שנותיו והקריב את חייו הפרטיים לבצע מעשה שישיב לחיים את מושגי הצדק הטבעי, גם אם השיג זאת בביצוע נקמה ועל-ידי נטילת החוק לידיו.

נציגי הדור השני הם רעיה ובני, ילדיהם של דויד ומינה. אליהם צריך לצרף את שרה, הקרובה לגילם, מי שהיתה המאהבת של עירא בהולנד. השלושה הם בני הדור השני לשואה, והם נטו להאמין, שהם משוחררים מנטל הזיכרונות של הוריהם. ואכן, הם מתאמצים לשכנע את עצמם בכך על-ידי נגיסת נתחים גדולים ועסיסיים מהחיים, אך מאחר ואינם מצליחים בדרך זו לשכך את הרעב עצמו, התגנב ללבם חשש, שבאופן סמוי חלחלו אל נפשם רעלי השואה מרוחם המעונה של הוריהם.

מסלול חייה של רעיה הרחיק אותה לדעתה מספיק מהעולם הקודר והמסוגף של הוריה. והיא אכן שוקדת על מימוש נשיותה. מסלול חייה היה של הרפתקנית שהחליטה לטעום מהכול. וכך עברה תקופה פמיניסטית, תקופת לימודי אמנות בהולנד וכיום היא עורכת רבעון לאמנות ולתרבות. וברוב השנים טרפה גברים. אחרי תקופת נישואים קצרה לאמיר, שנהרג בתאונה במילואים, היו לה מחזרים ומאהבים רבים, והבולטים מביניהם היו עָלי המוסלמי, שהתאהבה בו בהולנד (85), ושַי הצעיר ממנה בעשרים שנים, שעזב אותה לאחרונה (91).

אחיה, בֶּני, הגשים את האשליה שלשואה לא היתה השפעה כלשהי עליו באמצעות הרפתקנות בעסקים, שבעטייה עלה לפסגות של רווחים והידרדר לתהומות של הפסדים. אשתו אסתי קלעה לאמת כשאמרה עליו : "בני היה זה שסובל מבעיית גבולות. - - - אם בני היה קצת יותר טורח לשמור לפחות על גבולות עם הילדים, וקצת מוכן לעמוד על העקרונות שהיא מתאמצת להנחיל, מתן לא היה סובל מעודף משקל ומצרות חברתיות, וגם גילי לא היתה בעייתית" (100).

הנחתם המשותפת של רעיה ובני, שבזכות הישראליות הצברית שלהם אין לשואה שום השפעה עליהם, התבטאה ביחס המלגלג של שניהם לימניות הפוליטית של דויד, אביהם, שלדעתם נובעת אצלו מיישום שגוי של לקחי השואה שחווה בנעוריו בנושא האקטואלי-פוליטי שמפלג את החברה הישראלית והוא הסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי-מוסלמי. בני הפגין את התנגדותו להשקפה הפוליטית של אביו על-ידי הבלטת השתייכותו לשמאל. ואילו רעיה הסתפקה במעקב אילם אחרי התלהמותו של אביה, שבכל הזדמנות נתן פומבי להשקפתו הימנית, שנראתה לה מגוחכת ביותר. ובכל מקרה רעיה היתה יותר מוכנה מבני להודות בינה לבין עצמה, שהשואה השפיעה עליה : "ההורים שלה שרדו נגד כל הסיכויים כי בדִי-אֶן-אֵי שלהם נוצרה מוטציה – ("אי-היכולת למות מצער", למשל) – ועכשיו המוטציה עברה אליה" (76). וכזאת שמעה גם מפי מטפל שטיפל בה בהולנד אחרי שנפרדה מעָלי : "שלדעתו היא עסוקה בעצם במקומות מסתור ובכל סוגי המחבואים שכנראה קשורים להיסטוריה העגומה של הוריה" (96).

נציגי הדור השלישי, דור הנכדים, הם מתן וגילי. שניהם היו אמורים להיות מנותקים מההשפעה של השואה, אחרי שאביהם, בֶּני, כבר ביצע את המרד הצברי נגד העבר הגלותי של הוריו. אך דווקא אוזנם כרויה להאזין לסבים. מתן מקשיב לסיפורי סבו דויד על העבר (169) וגילי קשובה יותר לסיפורי הסבתא מינה (279). השפעת השואה התבטאה אצל שניהם ביחסם המפוכח אל הסובב אותם ובנטייה להרס עצמי. שניהם גילו שהרוע שכיח בבני-האדם – עובדה המחייבת אותם להיות תמיד בדריכות מפני התגובות הבלתי-צפויות מהם. ושניהם מתגברים על האימה הקיומית על-ידי חיפוש מפלט ממנה. מתן מתמכר לאוכל וצובר במקום סתר בחדרו חטיפים שימתיקו לו את חייו המרים כדחוי ומאויָם בחברת בני גילו. גילי פנתה לצריכת סמים ונוהגת להטביע את הייאוש הקיומי שלה במתירנות מינית ובצורות מרדנות נוספות של בני הנעורים. האסקפיזם של מתן וההדוניזם של גילי מוכיחים מעבר לכל ספק, שגרורות מהשואה התפשטו גם בנפש בני הדור השלישי של המשפחה.

תעצומות הריאליזם
רשימת הפרידות שחוו גיבורי הרומאן בחייהם מבליטה פרידה האחת שלא הצליחה להשתלט עליהם, והיא הפרידה התודעתית והנפשית של הדורות הקיימים מפרק השואה בתולדות העם היהודי. יתר על כן : כיום כבר ניתן לקבוע בוודאות, שהפרידה הזו גם לא תצליח בחיי הדורות הבאים, כי השואה נצרבה בנו לדורות בדיוק כמו אסון מקביל בחומרתו בתולדות עמנו והוא חורבן בית-המקדש השני וההגליה מארץ-ישראל. ולאומרים בתוכנו – כפי שאמר עמוס עוז ביצירתו הרב-סוגתית "סיפור על אהבה וחושך" (2002) : "הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן" (עמ' 350) – ייאמר : אדרבא ואדרבא, לעולם חובה לזכור את השואה בכל החלטה הקשורה בעתיד העם היהודי ובהבטחת שרידותו בהיסטוריה. ושום מטרה פוליטית מוגבלת – וכזו היא המטרה שחילצה מפי עמוס עוז את האמירה האומללה שלו ביחס לשואה – אסור שתסיט אותנו מההיצמדות לכלל הזה. וככה ייאמר גם לא. ב. יהושע ולכל השאננים לגורל ציון האחרים בספרות "דור המדינה" על חמש משמרותיו.

"ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר מוכיח את יתרונם של רומאנים ריאליסטיים, המספרים עלילה על רקע ההווה, על פני סוּגות תימאטיות-סיגנוניות אחרות של הסיפורת. אמנם יתרון זה יכול להיות מנוצל באופן שגוי ולהפוך לרועץ לכותבים חסרי-כישרון ודלי-דמיון, שעידן המחשב הצמיח במספרים מופרזים. מדובר בכותבים המתאווים להיחשב לסופרים, אף שיכולותיהם מספיקות רק לכתיבת עלילה טריוויאלית "מן החיים", ולכן הם מתאמצים למַנֵף עלילה ריאליסטית על-ידי דחיסת אירועים שערורייתיים לתוכה. כותבים כאלה מניחים, שאם גיבורי העלילה יהיו מוזרים ובעלי התנהגות חריגה, סוטה-מורבידית ופרועה-פרוורטית, התנהגות המבטיחה הזרמה קבועה של אירועים מעוררי סקרנות לעלילה, יהפוך הספר שכתבו לרב-מכר ועקב התפוצה גם ייחשב כבעל ערך ספרותי (ראה בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", 2000).

"ספר הפרידות הגדול" מוכיח שרומאן ריאליסטי יכול לרתק אליו גם בלי אמצעי-פיתוי נחותים כאלה, אם הכותב מסוגל לבדות דמויות מעניינות, להעניק להן ביוגרפיה סבירה ומעוררת סקרנות ולספק סיבתיות הגיונית ומשכנעת להתנהגותן. אם עמד רומאן בתנאים בסיסים אלה של אמנות הסיפור, ואם בנוסף לכך ברא מחברו "עולם" מסיפורי-החיים של גיבוריו וגם נקט עמדה רעיונית כלפיו, כבר לא חשוב אם יהפוך לפרק זמן קצר ל"רב-מכר", שהרי הוסיף כרך סיפורת המכבד את המדף של ספרות "דור המדינה" בספרות העברית.

_ _ _ _ _ _

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים.

בפנייה לאימייל yoseforen@014.net.il
ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.