על יוזמות ומזימות

יעקב עציון

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת (בראשית י"א, ו')

אם נבקש מיהודי מן השורה למיין לשתי קבוצות, חיובית ושלילית, את המילים הבאות – מרמה, יצירה, יוזמה, מזימה – מן הסתם תוצב המילה "יוזמה" במחנה המילים החיוביות, לצד היצירה, ואילו ה"מזימה" תארח לחברה עם ה"מרמה" במחנה המילים הנקשרות לשלילה.

למילה "יוזמה" נגיע בהמשך, וראשית נתייחס ל"מזימה". שורשה של המילה הוא זמ"ם. בלשוננו, הזומם דבר מה אינו חושב מחשבה תמימה, אלא מתכוון להרע. ברם, בתנ"ך ישנן גם מזימות חיוביות. מדי ערב שבת משוררים רבים את פסוקי "אשת חיל" שבסוף ספר משלי, שבהם נאמר בין השאר: "זָמְמָה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". כשאר הפסוקים בפרשייה זו, אף פסוק זה נועד להלל ולשבח את מעשי ידיה של אשת החיל, ולכן ברור כי המזימה המדוברת כאן היא חשיבה תכליתית ומתוכננת, שאין בה פגם כלשהו.

גם בתחילת ספר משלי, בכותרת הניתנת לספר, מופיעה מזימה חיובית: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה... לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה, לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה".

אמנם, רובם של השימושים בשורש זמ"ם אכן מתייחסים למחשבת רע. התורה מכנה את חלק ממעשי העריות בתואר זִמָּה, הנגזר מן השורש הנזכר, ובדברי חז"ל נזכר רבות העד הזומם, הלא הוא עד השקר שדינו נחרץ בתורה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". זמם פירושו חשב, אך בעקבות ההקשר נצמדה למילה משמעות לוואי שלילית ותככנית.

בלשון חז"ל מתחדש בעברית זמם מסוג אחר. המילה "מחסום", השכיחה למדי בלשוננו, באה במקראות פעם אחת בלבד – ואין מדובר במחסום הניצב על הדרכים אלא במחסום החוסם וסוגר את פתחי הפה: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהילים ל"ט). בתרגום הארמי מובאות תמורת המילים "אשמרה לפי מחסום" המילים "אנטור לפומי זממא". המחסום הוא אם כן הזמם, המולבש על פי החיה ומונע ממנה לאכול או להזיק בדרך כלשהי (וכן לשון הכתוב בתורה: "לא תחסום שור בדישו").

לא רק בארמית קיים הזמם, אלא גם בערבית (זִמַאם פירושו רסן, וגם במשמעות מורחבת: שלטון, הנהגה) – ואף בעברית שבמשנה. במסכת תרומות דנים חכמים במצב שבו דש אדם עם בהמתו תבואה שהינה תרומה, ואסורה לבהמה: "כיצד יעשה? תולה כפיפות [= סלים] בצווארי בהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה". "לא זומם את הבהמה" פירושו לא חוסם אותה ומונע ממנה לאכול.

מעשה זומם ומעשה חושב
כעת, משראינו כי משמעות הזמם הינה סגירה וחסימה הן בארמית והן בעברית (ובקרבת מה אף בערבית), עלינו לברר האם קשורה לכך המזימה שעניינה מחשבה ותכנון. לבירור זה יכול לעזור השורש חש"ב עצמו – שמשמעו המוחשי היסודי הוא קליעה, אריגה, חיבור ("חֵשֶׁב האפוד", "כל מלאכת חָרָשׁ וחֹשֵׁב ורֹקֵם", "מלאכת מחשבת"). הווה אומר, סביר כי הן השורש חש"ב והן השורש זמ"ם החלו דרכם במשמע מוחשי הקשור לקשירה ולהידוק – ובהמשך התרחבו משמעיהם גם לרקימת מחשבות ולאריגת תוכניות למיניהן.

בתחילת דברינו התייחסנו לצמד המילים יוזמה ומזימה, ולכאורה יכול השואל לשאול מה לזו ולזו, והלא היוזמה שורשה יז"ם (כמו חוכמה מחכ"ם ועוצמה מעצ"ם) – ואילו המְזִמָּה שורשה זמ"ם (כמו המְגִלָּה מגל"ל ומְחִצָּה מן חצ"ץ). ובכן, כיום אמנם ישנו בעברית השורש יז"ם - וממנו אף הספיקו להיוולד צאצאים חדשים בדורות האחרונים, כמו המֵיזָם או היַזָּם - אך מדובר ביוזמה חדשה ולא במסורת עתיקת יומין. השורש יז"ם נסמך על מקום אחד במקרא, בפרשיית מגדל בבל שבפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". ניקודה של המילה יזמו מורה לכאורה שמדובר במילה בעבר בבניין קל מן השורש יז"ם (כדוגמת המילה אָמְרוּ מן השורש אמ"ר), ואכן כך מביא ראב"ע על אתר: "ומילת יזמו כמו זממו, והם שני שרשים". ברם, לדעת בלשנים שונים, חדשים גם ישנים, אין לראות במילה זו צורת עבר של השורש יז"ם - אלא צורה חלופית למילה יָזֹמּוּ, שפירושה יזממו, בעתיד. לא פעם בלשון המקרא אנו נפגשים עם צורות חריגות, שבהן אין דגש חזק במקום שבו היינו מצפים למוצאו. דוגמה לכך מזדמנת מיד בפסוק העוקב: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". "נבלה" כאן פירושו "נבללה", משורש בל"ל, כפי שמעיד ההמשך: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ".

ראיה לכך שהיוזמה שבכאן שקולה למזימה ניתן להביא מדבריו האחרונים של איוב בספרו: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה". הפועל "ייבצר" מופיע בכל התנ"ך רק בפסוקנו שבפרשת נח ובפסוק זה שבאיוב, הטבוע בחותמו (מכאן מקור הביטוי "נבצר ממני", ושם העצם המחודש שנעשה פופולרי לפני שנים מספר: נבצרות). בעל איוב, שנקט את הלשון "ולא יבצר ממך מזמה", בוודאי עשה זאת על רקע הלשון כאן: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", והבין שיזמו פירושו יזממו.

"אין הולכים אחר השוגים"
וכעת למילה יוזמה, שהועלתה על שולחן העברית על ידי אליעזר בן יהודה. במילונו, לצד הערך "יָזמה", נכתב המשפט "נהוג בדיבור העברי בא"י וכבר השתמשו בו גם בספרות" – משפט שהוא לרוב שם קוד למילים שהתחדשו על ידי בן יהודה עצמו. בהערת שוליים הוא מזכיר את הדעה שהצורה "יזמו" שבתנ"ך היא משורש זמ"ם, אך נסמך על מדקדקי ימי הביניים שקיבלו במילוניהם את השורש העצמאי יז"ם. "יש לייחס לפועל זה", כותב בן יהודה, "גוון קצת אחר מהפועל זמ"ם, והוא התחלת מעשה חדש פחות או יותר קשה".

יוזמה זו של בן יהודה התקבלה בברכה ואומצה על ידי דוברי העברית וכותביה, אך קמו עליה גם מערערים. ביום י"ג בסיון תש"ך (1960) התפרסם במדור "מכתבים למערכת" בעיתון 'דבר' מכתב קצר החתום על ידי ד. ב"ג – הלא הוא ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, וכך לשון המכתב:

רוב הנואמים מבטאים המילה יזמה בקמץ קטן תחת היו"ד, ויש גם שכותבים יוזמה. זהו שימוש משובש ומנוגד לניקוד התנ"כי. יזמה היא מלה מחודשת, אבל שורשה הוא תנ"כי, וכל המילים בתנ"ך במשקל יזמה המתחילות ביו"ד מנוקדת חיריק תחת היו"ד: יפעה, יקרה, יראה, ישרה, יתרה. ולכן, יש לנקד יִזְמה.

למכתבו זה של בן גוריון – שאגב, התפרסם ב'דבר' לצד ידיעה על חוג התנ"ך שהתקיים בהשתתפות ב"ג, ידיעה שהוכתרה כך: "בן גוריון: לימוד התנ"ך מקל עלי עול הדאגות כראש הממשלה" - הגיב הסופר אריה לייב פאיאנס בכתב העת 'לשוננו לעם'. בין שלל טענותיו כנגד ב"ג הביא פאיאנס דוגמה אחת המפריכה את כללו של בן גוריון, והיא המילה "יָטבה" המופיעה בספר מלכים: "בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמַלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת חָרוּץ מִן יָטְבָה".

בן גוריון לא התרשם מן המאמר המלומד, ובמכתב ארוך למערכת 'לשוננו לעם' המשיך לצדד בדעתו. מביתו בשדה בוקר כתב ב"ג כך:

...השם יטבה זהו היוצא מן הכלל היחיד, אבל שם עצם פרטי זה אינו סותר הכלל המתקבל מכל המילים שישנן בתנ"ך, שהביא דב"ג ברשימתו, ושעליהן יש להוסיף המילה יקהה...

בן יהודה חידש מלת יזמה, והוא כתב יזמה, ולכן אנו מצווים לכתוב יזמה. חידוש זה של בן יהודה, כרבים מחידושיו, יש בו ברכה – אולם בן יהודה טעה בניקוד, ואין ניקודו מחייב אותנו. מחייב הספר העברי המנוקד היחיד שיש לו סמכות מסורתית – וזהו התנ"ך. ואם רוב הנואמים שוגים – אין הולכים אחר השוגים, והמשגה טעון תיקון" (המכתב המלא הובא בעיתון 'הארץ' על ידי ד"ר נתן אפרתי בי"ט באדר התשס"ז).

בסיכומו של דבר לא חדלו הנואמים ממנהגם, ושלא כיוזמתם של בוני מגדל בבל – המילה יוזמה נשארה על עומדה, והמשיכה להיאמר כצורתה, כפי שטבעה בן יהודה (ואף נוספו עליה ברבות הימים היושרה והיומרה, באותו משקל).