אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

יארצייט של אמא

אריאלה-ידידה ברגהש

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

שנה ראשונה עוד נמצא מנין גם בשנה השנייה והשלישית, וכבר נתפסו כמי שיש להם חזקה, שבכל שנה ימצא להם מנין לאמירת הקדיש.

האבן הלבנה דומה שהונחה רק אתמול, אבל אמש הרכינה את ראשה על קבר אמה – זו השנה העשרים ושבע.
*

"עתידה ירושלים שתגיע מן הים עד הים". איני יודע אם תצוד בדרכה את עיר היקב – ראשון לציון, או את אם המושבות -פתח תקווה, ואם יסכימו המבשרים בציון להסתפח אל עיר הקודש ירושלים. ואף אפשר שתתעבה לה דרומה עד בית לחם וצפונה עד שילה.

עיר גדולה היא ירושלים ואנשים בה הרבה. מזה ומזה טובלים באורה. הזוכים לעשות בה בית – אין מאושרים מהם. ואם אין באדם מן האהבה הגנוזה אל קדושה שבה אל זהב שבה אל טוהר שבה – אפילו נעשה מיליונר מן הפיס ותמצא שבנה לו וילה בכפר, ולא השכיל להקים חלק ונחלה קרוב אל בית מקדשינו – עשיר קטן הוא.
ויש מי שלא נעשה מיליונר - אבל נעשה עשיר גדול ברוחו, נעשה אוהב לטוהר שבה לזהב שבה לקדושה שבה. יהודים הרבה אוהבים לה לירושלים אף אם גרו בעיר רחוקה הרבה, נמלא לבם באהבה קדושה.

נמצא כל ארץ ישראל כמוה כירושלים-רבתי-עם מצויה בלב הרבה מישראל.
*

יום שנזדמנתי אצל קרובי ב"שיכון רוממה" של עיר היקב, מצאתי שם נרגילה וטבק לעלי גת, אשר בין עישון לעישון ובין לעיסה ללעיסה אין שמה של ירושלים חדל מפיהם. עושים להם קטורת ומנחה של יחודי יחודים שרים לה שירי געגועים.

שכנעתי להם שיבואו. שיבואו ויעשו להם בה בירושלים קניין. הביטו בי בעין דמועה, אמרו, אהבה יש, ממון מנין?

לא הלכתי מהם עד שתקענו כף, שירבו בעליה לרגל.
הבטיחו.

אשריהם ישראל שקיימו.

והייתה ירושלים זוכה מממתק אהבתם. הוסיפו קדושה על קדושתה.

*
והנה התוודעתי על עליה לרגל שעשתה בת הדוד, באחד מימי חשוון. מצאתיה אקראי ב"ככר השבת". תמימות וצניעות נשקפו מעיניה, והיא אינה מבקשת לעצמה כי אם סידור של תפילה ובקשה. לא נפרדתי ממנה עד שפתחתי ארנקי ושילמתי תשלום הסידור. והיא בעיניה הטובות שיגרה מילות תודה, והרבתה עלי מילים שאין עלי לשלם. אבל אני מחשבת לבי אמרה, טובה תפילתה מתפילתי, ואך תועלת תצמח לי מהמיות תפילה שתעלה לפני ריבון עולמים. ושיכנעתיה כי טובה השקעתי הגשמית בעבור דבר רוחני. שתקה. ושתיקה כהודאה.

יום ששמעתי ממנה שוב, יום בשיפוליו של חנוכה היה. ביקשה ממני לתרום עבור ילדי "אור שיח סוד". על אתר הבטחתי לשלוח צ'ק מה שאפשר לי ויותר.

אחר זה נצטחקה צחוק יפה שאין רוב הבריות צוחקות בו. דומה עלי צחוק של קדושה. אפשר צחוק של שרה הוא? שאלתיה. דחתה טענתי ואמרה, "צחוק של רחל".
"צחוק של רחל" תמהתי.

"הן" השיבה, ואנוס הייתי להקשיב למעללות מִקרֵיה.

"זוכר אתה יום י"א בחשוון שפגשת בי בגאולה? מיהרתי באותו זמן לשוב אל ביתי שלא אתאחר יתרה. אבל רגלי הוליכוני אל מקום אחר.

עודני הולכת במעלה הרחוב והזדמנתי אל מקום שאוטובוסים ומיניבוסים עומדים שם ועד שנמלא האחד באנשים שני פותח שערי דלתותיו. וכן הלאה ובשלט שעליהם כתוב, "לקבר רחל".

יצאה נפשי לרחל אימנו, שהיום יום פטירתה. מעות לנסוע לא היו עימי, שאך צרור מעותי לשוב אל ביתי.. פטרתי עצמי מחשבונו של מקום ומחשבונו של זמן ואמרתי לעשות שעה קלה בבית לחם הקרובה, אצל קברה של אימא.
ואכן בזמן קצוב הגענו.

והמקום הומה אדם. בכיות, דמעות, תפילות ותחינות.
ואני אנה אני באה?

פילסתי לי דרך בינות מרווחים שעושים אנשים. ולפתע היה דחס גדול, עד כי נשמתי קשתה.

אין בידי לא לימין ולא לשמאל. לא קדימה ולא אחור. תקועה בינות האנשים ומבקשת את נשימותי. גם סידור בקשה ותפילה שנתת עמי חיבקתיו בידי ולא יכולתי עשות בו שימוש, כי אין התזוזה כמלוא הנימה. די לי שעודני חיה.

כך חלפה כמחצית השעה או שעה. דחוסה ודחוקה כמו איני נראית. מבלי תזוזה מבלי תפילה. כמיקשה נעשית עם ההמון.

כבר לא ביקשתי לדחוק לי מקום. בשארית נשימותיי ביקשתי שמקומו של מקום יביאני אל מקום שיש לו בו חפץ. כטיפה בים נדמיתי כמו איני נמצאת. טיפה שהולכת עם הגל והגל עם הגלים והגלים עם הים. והים אף אם יזעף, אף אם ינוח – עושה רצונו של מקום.

לא ידעתי אנה אני באה וכמעט שנגזל הימני מהיות טיפה שקיימת. אלא שפתאום שמעתי אישה אחת שבאה אחרי, אינה מרפה ממני שאלך הנה והנה. כמו שתי טיפות הלכנו. אלא שאני לא הלכתי ורק היא בתעוזתה מוליכתני. כך עשינו שעה או יותר.

אם כבר היה בלבי לשוב לאחור, הרי היא עושה לי נתיב קדימה. "כלום אם הגענו עד הנה לא נפיל דמעות על קברה של אימא?" אמרה לי.

איני יודעת היאך עשה עמנו מקומו של מקום חסד, ואחר כשעה ארוכה, נפלנו על ברכינו, היא על צד ואני על ידה געינו בבכייה מרה-מתוקה. שיח-סוד שפכנו על פרוכת ספוגה.

**

צדו של חסד איני יודע מהו, אך כך השיחה בפני אותה ריבה, בת דודתי, אשר עליה לה עשתה מעירו של הברון. ואני יום שהוא יום היארצייט של אימא שלי, מכנס לי כנסת משלי. מדליק נר נשמה אומר מזמורי תהילים ומשניות. ומזדמן אל בית הכנסת לומר קדיש.
יתום מילדות הייתי ואת אימא לא הכרתי כלל. אך מיום שעמדתי על דעתי, יום פטירתה יום קדוש הוא לי, להרבות בו חסד ומעשים מהוגנים, שתהא דעתה נוחה עליה שם. ודעתי נוחה עלי כאן.

*

עוד טרם כבה הנר מאמש, וזיכרונה הלא זכור של אימי מתגלגל כדיסק של זיכרון מחוק. נצטלצל צליל קולו של הטלפון. בכבדות חיפשתי השפופרת להרימה.
ובאיטיות מה, עד שקלטתי שהיא היא צילה – קרובת משפחה רחוקה, שנטעה בי כוחות, להוציא מן הכוח אל הפועל – היא אשר החדירה בי ללא ליאות את עובדת היותי נצר ל"נודע ביהודה".

התעשתתי באחת, "מה אוכל לעזור?" שאלתי.

שאלה אם אפשר להטריחני. ומה טרחה ביקשה להטריח? להיות עשירי למניין ביום האזכרה של אימה ע"ה.
*

בשעות אחר הצהרים המוקדמות, נפגשנו בקניון "הראל", נקבצנו אל שתי מכוניות הוויין. מניתי תשעה גברים יחד עמי. וחרה לי שצירפוני להיות תשיעי ולא עשירי. שלקדיש בתשיעי בוודאי אין בי תועלת.

דומה שצילה קוראת מחשבות היא. וכמשיחה לתומה אמרה, שקרוב משפחה רחוק יגיע היישר מתל אביב אל "בית החיים". הבטתי לעברה והנהנתי בראשי ברוגע מתפעל.
חשתי חלק ממשפחה גדולה העושה את העלייה לרגל השנתית שלה. האווירה בין הנוסעים הייתה בה קדרות מה. ודוחק הילדים הבוגרים המחפשים שידוך הוסיף נופך מעונן.
צילה שראתה איך חיי היום יום עוכרים באווירה, אמרה ליתן בהם גוון אחר.

סיפרה בקול עצוב באמה הצדקת ועד כמה צריכה היא ללמוד מדרכה.

סיפרה שעוד הבוקר התהלכה במין תחושה של "מי זוכר?". עשרים ושבע שנה חלפו ודומה שרק בלבה חקוק הדבר, יום תאריך שעה, ההספדים הקבורה – הכל התגלגל כמחזה מהיר טרי וכואב.

עוד אני מהרהרת בזה, היא אומרת, ונדמה שקוראים לי. הסבתי ראשי והנה היא חנה גולדמן, מורה-עמיתה, תלמידה לשעבר של אימי. אימא ע"ה הייתה אהובה מאוד אצל תלמידותיה. כן גם לי יש מה ללמוד ממנה, היא מוסיפה.

בעיני צילה היא כליל השלמות במידות ובחכמה. ומה עוד תוספת היא רוצה להוסיף, תמהתי.
וצילה ממשיכה בסיפורה. אומרת לי חנה: "היום, יום היארצייט של אימא שלך". שואלת-אומרת.
הבטתי בה בתימהון גדול. "חנה איך את זוכרת"? אני שואלת בפלא גמור.

והיא עונה לי, אימא שלך נפטרה ביום האחרון של ה"שבע ברכות" שלי.
עשרים ושבע שנה חלפו וזיכרון יום פטירת אימא עומד אצל תלמידתה למזכרת.

*

התפעלתי ממה שאני שומע, ממה שמקרה פוגש מקרה, ואמרתי בעגמימות, אימי נפטרה ואפילו את יום פטירתה איני יודע, רק אימצתי לי יום משוער.
עוד אנחנו משיחים לכאן ובכאן הגענו אל "בית החיים". עוד טרם יצאנו מן המכונית והפלאפון מצלצל. צילה עונה. היה זה ה"עשירי" שהודיע בהתנצלות רבה שהוא תקוע בפקק.

ראיתי דמעה בעיניה, דמעה גדולה. דמעה כבידה. אין עשירי אין מנין אין קדיש. עשרים ושש שנה הם מקפידים והפעם...

נתכרמו פניה ועדין משלה ברוחה. אני הייתי לפחות פולט איזו אמירה עסיסית. בעלה הביט בה ולא ידע היאך לנחמה.
בכל אופן התקדמנו אל עבר חלקת הקבר. לפרוק שם את עוצמת הכאב של כל הזמנים.

עוד אנו הולכים בשביל. ור' מנדל רוטמן בה כנגדנו. בן בית היה אצל אימא, בילדותו בנערותו אף בבחרותו.
"מנדל, מנדל" קראו לעברו כולם, "היארצייט של אימא היום, בא תהיה עשירי, תשלים מנין".

לתגובות ומשוב: אריאלה ברגהש 054-8430281
בס"ד תמוז תש"ס –תשרי תשע"א