קשיטה – מטבע או כבשה?

יעקב עציון

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בראשית לג, יט)

ידוע מדרשם של חז"ל על שלושת המקומות שלגביהם אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם" – מערת המכפלה, קבורתו של יוסף ומקום המקדש – שהרי בשלושתם נאמר במפורש במקראות שנקנו מבעליהם (בראשית רבה פרשה ע"ט).

ברם, שונה דינם של מערת המכפלה ושל הר הבית ממקום קבורתו של יוסף: בעוד בקניין המערה ובקניין ההר נאמר במפורש שנקנו בכסף מלא – בקניית חלקת השדה בשכם כלל לא נזכרת המילה כסף. אברהם אומר לבני חת בעת קניית שדה עפרון: "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר" (בראשית כג), ובאותה לשון נוקט דוד בקנותו את גורן ארנן: "תנה לי מקום הגרן ואבנה בו מזבח לה', בכסף מלא תנהו לי" (דברי הימים א כ"א; אלו שני המקומות היחידים בתנ"ך שבהם נזכר המונח "כסף מלא").

לעומת זאת, בקניין חלקת השדה נאמר: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". אנו רגילים להבין שהקשיטה האמורה כאן היא מטבע או יחידת משקל כלשהי – אך מסורת פירוש נוספת מהלכת במקורותינו, ולפיה מאה הקשיטה שנתן יעקב תמורת השדה אינן אלא מאה כבשים.

אונקלוס מתרגם את המילים "במאה קשיטה" במילים "במאה חורפן", בדיוק כפי שתרגם לפני מספר פרשות את שבע כבשות הצאן שהציבו אברהם ואבימלך בבאר שבע כשנשבעו זה לזה: "שבע חורפן".

באותה דרך הולכים מתרגמי התורה ליוונית (השבעים), לארמית-סורית (הפשיטתא) וללטינית (הוולגטה). כולם מפרשים שהקשיטה האמורה כאן הינה כבשה.

מלבד אזכורה בפרשת קניית השדה בשכם, מוזכרת הקשיטה פעם נוספת יחידה בתנ"ך בספר איוב. בפסוקי הסיום של הספר, שבהם מסופר על כך שה' השיב את שבות איוב ואף הכפיל את שהיה לו בראשונה, נאמר: "וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיוֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים... וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד". גם כאן יש המפרשים שמדובר במטבע או ביחידת משקל כספית, בדומה לנזם הזהב הנזכר בסמוך, ויש המבארים כי מדובר בכבשה. כך למשל סבור ראב"ע, המפרש: "קשיטה – כבשה קטנה".

בלשנות משווה נוסח ר' עקיבא
כתבנו בטור זה בעבר על הקשר שבין המקנה לקניין, הרכש לרכוש, והנכסים לבהמות הנשחטות (נְכַס – שָׁחַט בארמית). בעבר שימשו הבהמות שברשותו של אדם כמדד לעושרו, והיה מקובל להשתמש בהן כאמצעי תשלום וחליפין (דוגמה לדבר: בעוד פרשות מספר נקרא על יוסף האוסף כסף מתושבי מצרים תמורת הזרע המסופק להם בשנות הרעב – וכאשר אוזל הכסף משלמים הם בבהמותיהם: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף"; בראשית מ"ז).

מרכזיות הצאן בולטת במיוחד בקורות חייו של יעקב אבינו. משכורתו של יעקב תמורת עבודתו אצל לבן הייתה עדרי צאן, ואף המתנות ששלח יעקב לעשו אחיו לא כללו כסף וזהב אלא עדרי בהמות. בבורחו מלבן כמו מדגיש הכתוב שרכושו התבסס על הצאן שצבר: "וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן" (בניגוד לאברהם אבינו, שלגביו נאמר כי היה "כבד בכסף ובזהב", עושרו של יעקב מתואר רק על ידי צאן ובקר, עבדים ושפחות).

ייתכן שעובדה זו עמדה ברקע הפירוש שאף את חלקת השדה בשכם קנה יעקב במאה כבשים, ולא בכסף. אגב, גם בחתימת איוב – מיד לאחר שהכתוב מספר על נתינת הקשיטה והנזם, נאמר: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וכו'".

בניגוד לדעה שהקשיטה הינה כבש, מביא רש"י על אתר את דעתו של ר' עקיבא שבעזרת מעין בלשנות משווה פירש כי הקשיטה היא מעה, מטבע מסוים: "אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה". ברם, יש שניסו ליישב בין פירוש-תרגום אונקלוס לבין דברי ר' עקיבא בהסבירם שנהגו בעבר להטביע על המטבעות צורת כבשה, ולפיכך נקרא המטבע בשם הצורה שעליו (כך מסביר בעל פירוש "נתינה לגר" על אונקלוס, ר' נתן אדלר, שהיה רבה של בריטניה לפני כ-150 שנה. ייתכן שבתקופת המעבר בין תשלום בכבשים לתשלום במטבעות נהגו להטביע צורה של כבשה על המטבע כדי לציין את שוויה).

קצת חריף
המילה "חורפן" שפירושה בארמית כאמור "כבשים" מוכרת גם מן הערבית, המכנה את הכבש הצעיר בשם "חרוף".

היש קשר בין החרוף והחורפן למילה "חריף" הרגילה בלשוננו? נראה שכן. התואר "חריף" בעברית, בין לטעם (פלפל חריף) ובין לשאר עניינים (ביקורת חריפה), הוא ייבוא ישיר מן הארמית. בארמית פירוש המילה "חריף" הינו "חד". בפרק ה' ביחזקאל מצווה הנביא לגלח את ראשו ואת זקנו: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה... וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ". המילים "חרב חדה" מתורגמות ארמית: "חרב חריפא".

ואכן, הטעם החריף שבפינו נקרא בפי חכמינו בשם טעם חד. כך למשל מובא בתלמוד במסכת עבודה זרה בעניין האיסור לשתות יין מגולה (מחשש שהטיל בו נחש ארס): "אמר ר' יהושע בן לוי: שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי, ואלו הן: חד, מר, מתוק". יין חד הוא יין חריף, שאין לחשוש שמא שתה ממנו הנחש (ובה בלשון השתמש הרמב"ם בהלכותיו: "יין שעירב בו דברים חדין כפלפלין... אין בו משום גילוי"; הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י"א. ואגב, גם בשפות אחרות נקרא הטעם החריף על שם תחושת הדקירה והחדות שבו. כך למשל המילה "פיקנטי" בצרפתית, הקשורה לחדות ולדקירה. pique בצרפתית פירושו כידון).

התואר חריף בארמית לא שימש רק במשמע "חד", אלא גם במשמעות מהירות וזריזות. כך למשל, הזרם החזק שבנהר מכונה בתלמוד "חריפא דנהרא" (בבא בתרא כד ע"א), ולא פעם מופיע החילוק בין "חרפֵי" ל"אפלֵי" – כלומר בין המקדימים למאחרים (למשל בתענית ג ע"ב). בימי הביניים השתלב התואר חריף גם בעברית, וכך ניתן למצוא בפירוש רש"י תיאור של עז חריף – ואין כוונתו לטעם הבשר: "משכוכית - יש לבעל העדר עז חריף, ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם" (בבא קמא נב ע"א). העז החריף שבכאן פירושו עז מהירה וזריזה, המובילה את העדר בעקבותיה.

לאור זאת, יש שפירשו שהכינוי חורפן ניתן בתחילה לבכורות הצאן, המקדימות להיוולד, ובהמשך התרחב לכינוי הצאן ככלל. אפשרות נוספת היא לומר שהחורפן הן לאו דווקא הבכורות אלא הכבשים הצעירות, בשנותיהן המוקדמות (וכפי שפירש ראב"ע באיוב – "כבשה קטנה") – וסייעתא לדרך זו יש במנהג הערבים כיום לכנות את השה שגילו פחות משנה בשם "חרוף".


לא הזכרנו כאן את החורף, המתקשר גם הוא למשפחת החריף והחרוף, אך נחתום בתפילה שיחרפו ויקדמו הגשמים – ונראה מהרה במים השוטפים במרוצה ובחריפות בנחלי ארצנו, ומרווים את צימאונה.