להיות להם לְפֶה

על ספרו של יעקב ברזילי: 'מחכה לאבי' – שירים

פרופ' נורית גוברין

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

מתוך: נורית גוברין: "להיות להם לפה". על ספרו של יעקב ברזילי 'מחכה לאבי', הוצאת כרמל, תשס"ט/2009. פורסם ב'פסיפס', גיליון 77, חורף תש"ע, עמ' 21 - 26. מבוסס על הרצאה בבית יד לבנים ברעננה, בכ"א באדר תש"א (7.3.2010).

הטון המהלך בשיריו של יעקב ברזילי הוא המקנה להם את משמעותם המצמררת. קשה לאפיין טון זה. יש בו שילובים בלתי אפשריים. הוא משלב איפוק, הומור, אירוניה, לעג, היתממות, אדישות, המחפים על אימה, זוועות, חרדות, סיוטים.

יש בשירים מתח עצום בין טון מאופק ואפילו הומוריסטי, לבין התכנים המתוארים בהם. יש הרגשה, שרק בעזרתו של טון משולב כזה, יש אפשרות לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, לספר את מה שאין בכוח המילים לבטא.

הרבה כוח ותעצומות נפש דרושים, כדי לכתוב על מה שהיה "שם", לחזור אל הזיכרון הממאיר, לחזור ולפתוח את פצעי העבר, לגעת בהם, ולשתף בהם את הזולת. הנטייה הטבעית הראשונה היא הפוכה. לשכוח, להתעלם, להתחיל חיים חדשים. אבל מסתבר שהדבר בלתי אפשרי. זהו אחד מאותה מערכת של מילכודים, שהניצולים, במיוחד אם הם יוצרים, נתונים בתוכה. יעקב ברזילי, שהחל לכתוב בגיל מבוגר, יחסית, לאחר שעבר את שנתו החמישים, מייצג בעצמו מילכוד אישי זה. במשך שנים רבות כלא את החוויות בתוכו. ספר שיריו הראשון: 'שירי לא תם…' פורסם רק בשנת 1987.

בראיון עם שושנה וֵיג (8.1.2006) אמר:

"עד 1987 לא הוצאתי ספר לאור. הדבר משול לפעולה של הר געש. הלבה רותחת מבעבעת בתוך ההר, עד שפתאום היא פורצת וזה מה שקרה אתי."

כל אחד מאלה שחוו את השואה על בשרם, חש עצמו לכוד במלכודת בלתי אפשרית זו: איך אפשר לבטא במילים, את הבלתי ניתן לביטוי? איך אפשר לזכור את מה שרוצים לשכוח? אבל אסור לשכוח! אסור להשכיח! איך אפשר שלא לזכור, ואיך אפשר שלא לספר לדורות הבאים מה היה "שם" מבלי להישבר?!

כל אחד מסופרי השואה, במיוחד "הדור הראשון" מצא עצמו מתמודד מול מילכוד בלתי אפשרי זה, וכל אחד מהם, מצא את הדרך להיחלץ ממנו. על כך נכתב הרבה מאוד: על דרכם של יחיאל דינור – קצטניק, על זו של אפלפלד, יונת ואלכסנדר סנד, אורי אורלב, איתמר יעוז קסט, שמאי גולן, ורבים אחרים, כמו גם על אלו של בני הדור השני: נאוה סמל, דוד גרוסמן, מיכל גוברין, אתגר קרת ורבים אחרים. וכן אלה, שאינם בהכרח בני דור שני או שלישי:יורם קניוק, משה שמיר ורבים אחרים. על כך כתבו רבים, וכתבתי גם אני.

על המילכוד שניסח בזמנו אדורנו, שטען שאחרי השואה אי אפשר לכתוב שירה, אמר יעקב ברזילי, באותו ראיון לשושנה ויג (8.1.2006) שהוא -

"חולק עליו טוטלית. ההיסטוריה רצופה מעשה שטן. בכל הדורות אמנים התגייסו לעסוק בנושאים אלה, לאו דווקא בספרות. - - - לקחו חלק בכל מעשי הקין שהיו בהסטוריה. - - - כל ענפי האמנות עוסקים בנושא הזה, כי זה חלק מן ההיסטוריה הקרובה והחריגה של עמנו. - - - ואין דבר טבעי יותר מאשר להנציח אותם במעשה האמנות."

ספרו של יעקב ברזילי, 'מחכה לאבי', מוסיף נדבך חשוב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי של הדור החדש ומחבר אותו לעצמו ולעברו. יותר ויותר מתבררת והולכת חשיבותם של ספרים כאלה, להנכחת ההיסטוריה הקרובה-רחוקה של עם ישראל. לא רק בשל התגברות הקולות של מכחישי השואה מבחוץ, אלא לא פחות ואולי בעיקר, התעמעמותו של זיכרון השואה מבית. ככל שמתרחקים בזמן, וככל שמתמעטים אלה שחוו אותם מבשרם, כך הולכת וגדלה הסכנה של שכחה, השכחה, סילוף, פיחות וזילות השואה. הסימנים הראשונים כבר בתוכנו. ואיני רוצה במסגרת זו להיכנס לבעיות האקטואליות, הקשורות בהשוואות הבלתי אפשריות, עם השואה, על כל צעד ושעל. מימין ומשמאל כאחד.

דומה, שמלחמת העולם השנייה, והשואה בכלל זה, הם מן האירועים המתועדים והמצולמים ביותר מאי פעם. ואף על פי כן, על אף התיעוד והצילום המפורטים, יש כאלה המעזים להתכחש להם, ולהמעיט בממדיהם, בעוצמתם ובכוונותיהם. יותר ויותר מסתבר, שהמציאות והעובדות, אין בכוחן להתגבר על מגמות אידיאולוגיות, היכולות לכפור בהן ולהטותן לרצונן ואף להתעלם מהן.

ובכל זאת, לפחות כלפי פנים, ככל שיהיו יותר עדויות, מכל הסוגים והמינים, בכל אמצעי התקשורת ובספרות בכלל זה, כך יוכלו הדורות הבאים, למרות הכל, לדעת מה שאירע, להכיר במקצת את האווירה, עד כמה שהדבר אפשרי למי שלא היו "שם", ולהתקרב לאלה שהיו "שם", חוו את הנוראות, ניצלו מן התופת, והמשיכו את החיים כאן במדינת ישראל. חיים בצל העבר, תמיד בצל העבר, אבל עם הפנים אל העתיד.

ספרו של יעקב ברזילי, על הטון המאופק המהלך בו, שהוא, כאמור, שילוב של הומור, אירוניה, לעג, היתממות, המחפים על אימה, זוועות, חרדות, סיוטים, מבליטים את הקושי העומד בפני מי שבא לבטא את הבלתי ניתן לביטוי במילים. הוא מבליט את פתרון ההיחלצות שמצא יעקב ברזילי, בין האפשרויות האחרות שיכול היה לבחור בהן, שכל אחת מהן עוצמתה בצדה לצד חולשתה: תיאור ישיר ותיאור עקיף. תיאור ישיר של הזוועות והרגשות, אמנם יוצר את הרושם המיידי החזק על הקורא, והוא כביכול, חש וחווה את האימה, אבל תמיד המציאות הזוועתית תהיה חזקה מכל מילה הבאה לתאר אותה. לכן, קיימת סכנה של עודף מצד אחד, ופחות מדי מהצד האחר, וכן סכנה של הרתעה ושל הרחקה, של הקורא, שלא ירצה להתקרב לתיאור הישיר של הנוראות. דרך הפוכה להיחלצות מן המילכוד של תיאור הבלתי ניתן לתיאור, היא זו שהלכו בה, למשל, אהרון אפלפלד, וגם יעקב ברזילי. תיאור עקיף, מאופק, אירוני, מרומז, מיתמם, אדיש כביכול, למה שהתרחש. הקורא, נלכד בקסם המילים, הסיפור, התיאור, המאופק והשקט, לכאורה, ועד שהוא נותן לעצמו דין וחשבון, מה בדיוק קרה ומה בדיוק קרא, המציאות המתוארת כבר באה בבשרו, הופנמה, והוא שבוי בתוכה, ונעשה חלק ממנה. זה כוחו הגדול של התיאור המאופק, העקיף, השקט, לכאורה.

אבל זו גם חולשתו.

קיימת סכנה, שהתיאורים העקיפים והאירוניים, יישחקו בעתיד, לא יעמוד להם כוחם, ובעיקר, לא יהיו מובנים לדורות הבאים.מן ההיסטוריה של הספרות למדנו, שבמקרים רבים מאוד, ואפילו לא כל כך רחוקים, דברים שנכתבו באירוניה, נתפסו כהיגד ישיר על ידי הקוראים ממרחק השנים. דברים שנכתבו כביקורת, כשאלה רטורית שהתשובה השלילית עליה היתה מובנת מאליה בדורה, הובנה שלא כהלכה ממרחק לא גדול של שנים, כהיפוכה, והשתמשו בה כדי לנגח את כותבה, שכוונתו בדורו היתה הפוכה בדיוק. מה שהוא גינה, על דרך האירוניה והפרודיה, נתפס כשבח, ממרחק השנים, במיוחד על ידי מי שהיתה להם מוטיבציה אידאולוגית להבין את היפוכם של דברים.

הסכנה הזאת קיימת גם בספרות השואה, הנכתבת ברמזים, בעקיפין, מתוך איפוק, אירוניה והיתממות. האם יבינו בני הדורות הבאים במה מדובר? האם לא יקראו את סיפורי אפלפלד כאילו נכתבו "סתם", "בחלל ריק", כאילו אינם מכוונים למה שהתרחש בשואה? הלא כמעט ואין נזכרים בהם, ישירות, לפחות בספריו הראשונים: גרמנים, יהודים, מחנות ריכוז, התעללות!

אין לי תשובה, כמובן, איך לכתוב. ובכלל, אין לתת עצות ליוצר, ובוודאי ובוודאי, לא למי שחזה על בשרו את המוראות, והפך אותם לאמנות, לספרות. אבל יש לי תשובה בתחום החינוך, הקריאה והמחקר. הקושי וסכנתו מחזירים אותנו לתחום החינוך, לתחום החינוך לקריאת ספרות. יש לחנך תמיד לקרוא את הספרות בהקשריה: ההיסטוריים, הביוגרפיים, החברתיים, האידאולוגיים. ניתוק קריאת הספרות ומחקרה מהקשריה, כמוהו כסילוף, מקרי או מכוון, להבנת מלוא עומק משמעותה. ללא ההקשרים, אין לקרוא, ובמיוחד לקורא המרוחק בזמן, שום אפשרות להבין את תוכן השיר, את הרמזים הבונים אותו, את האירוניה החריפה שבו, את אווירתו, את הטון המהלך בו ואת משמעותו הכוללת. הדברים חריפים במיוחד, כשמדובר בספרות השואה, ובמיוחד ממרחק השנים.

לאחר הערות ספורות אלה, על מערכת המילכודים האורבים לסופרי השואה וליצירתם, ויצירתו של יעקב ברזילי בתוכם, אני מבקשת להתבונן בשיר אחד מתוך ספר זה: "לא אמרתי שלום" (עמ' 19).

הרקע הביוגרפי לשיר: יעקב ברזילי שנולד בשנת 1933, היה כבן 6 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וכבן 11 בשעה שהגרמנים הגיעו ליהודי הונגריה. הוא ניצל בשנת 1944 מרכבת שנסעה לאושויץ, והגיע בטעות לאוסטריה. נשלח עם משפחתו לברגן-בלזן. אביו וסבו נספו שם, הוא, אמו ואחותו ניצלו. כמה שנים אחר כך ב 1949 עלה לארץ. שבע שנים לאחר מכן, עלו גם אמו ואחותו (1956). אמו נפטרה בשנת 1968, כשהיה בן 35.

יש בשיר כמה מן התכונות שיש בשיריו המכונסים בקובץ שירים זה 'מחכה לאבי' ובקובצי שיריו האחרים, אבל כצפוי יש בו ייחוד, כדרך שכל שיר יש בו גם מן המשותף וגם מן המיוחד. אין הוא שיר "אופייני" לשירי השואה של יעקב ברזילי. יש בו שילוב של שיר אישי עם חוויה אנושית כללית.

שירים רבים הקדיש יעקב ברזילי לאביו, כשגם כותרות ספריו מעידות על כך: 'אבי לא יברך על הלחם' (2000), 'מחכה לאבי' (2009). והוא עדיין כניסוחו: "מחכה לו בשירים רוויי דמעות" (עמ' 7). במיוחד בשורות המצמררות בספר זה, בשיר תחת הכותרת: "מכחישי שואה": "נכון שאבי נפטר, / אבל הוא מת בשיבה טובה. בגיל 42" (עמ' 54). שירים אחדים הקדיש לאמו. השיר: "לא אמרתי שלום" הוא אחד מהם.

זהו שיר פרידה מן האם, כנראה עם מותה בשנת 1968.הפרידה האחרונה. ממרחק השנים יודע הכותב מה עשתה בשבילו אמו, וכמה הוא חייב לה: לא רק את עצם היותו, אלא בעיקר את העובדה שהוא שרד. השיר נכתב כוידוי. זהו שיר של החמצה, שיר של הרגשת אשמה חריפה. הוא נכתב ממבט לאחור, של ילד ושל מבוגר כאחד, התוהה היכן היא אמו כעת ומצטער על שלא הצליח להפרד ממנה כראוי "בצאתך/ אל המסע שהוא ארוך/ מהחומה הסינית".

בראיון עם משה גרנות (8.8.2004) תאר יעקב ברזילי את דמותה של אמו: "אמא שלי לא היתה משכילה, אך מכל הבחינות היתה אשה גדולה: קודם כול – גדולת מימדים. היו לה שני לבבות משני צדי החזה. לא ראיתי הקרבה כמו שלה. היתה לה אינטואיציה בריאה במקרים של חיים ומוות, ותמיד השכילה לבחור בדרך החיים וההצלה, תמיד הרימה את הכפפה שמלאך המוות זרק לה. היא הצילה את אחותי ואותי. אם אני קצת טוב לב וקצת ישר והגון, ירשתי זאת ממנה! אם אני אדם ישיר – גם זאת קיבלתי ממנה" (משה גרנות, עמ' 417-416).

המשפט המרכזי בשיר הוא: "כל-כך הרבה פעמים יָלֵדְתְּ אותי מחדש". לכאורה, משפט בנאלי, למעשה, מרכז בתוכו בתמציתיות רבה את סיפור הישרדותו בשואה. מבלי לפרט. זהו רמז עמום בלבד, שרק סיפורו האישי, יכול להעיד על "הרבה פעמים" אלה. בספרו 'עד נר ראשון של בוקר' (תשנ"ז (1997 /תאר יעקב ברזילי את קורות חייו, לפני, בתוך ואחרי, החל מיום הולדתו ב 29 במרץ 1933 כשהימים היו עדיין כתיקונם. מספר זה אפשר ללמוד על הפעמים הרבות שבהן הצילה האם אותו ואת אחותו, אם כמזל מקרי, אם מכוח האינטואיציה שלה, אם בחוכמתה ותושייתה תוך סיכון עצמה.

כך, למשל, סיפר שם, כיצד "בלילה השני לשחרורנו התפתלתי מכאבי בטן" ואמו, "שבה לתפקד כמו שמצפים ממשיח במצבי לחץ" (עמ' 105). "הבזיק לה לפתע משהו בראש: 'אפנדיציט'", והיא רצה להזעיק רופא צבאי. לאחר ההרדמה והניתוח, ועם ההחלמה אמר לו הרופא ד"ר הלר: "אתה יודע, ילד, אמא שלך, היא מלאך מהשמים. לה אתה חייב תודה, לא לי, כי היא זו שהצילה את חייך." (עמ' 106). זוהי רק אחת מאותן "לידות מחדש" שילדה אותו אמא, ועליהן רצה להודות לה אבל לא אמר, והחמיץ. אחד משורת המקרים שבהם הצילה את חייו.

באותו ראיון עם שושנה ויג (8.1.2006) נזכרו פרטים ביוגראפיים נוספים, היכולים לשמש רקע לשיר זה:

"לפני הגירוש אספו את היהודים בבית חרושת ללבנים בכל עיר הסמוכה לתחנת הרכבת. היו שם שתי קומות ועמדו לצאת מן העיר שלי שלוש רכבות, ובקומה השנייה ישבנו עם פרנסי הקהילה, והם היו מיועדים לאוסטריה, שפירושה – חיים. הרכבות האחרות לאושויץ, פירושן מוות. בלי שום הסבר אמא אמרה לנו לרדת מהקומה השנייה לחצר. כשהרכבת הראשונה הגיעה לגבול ובה פרנסי הקהילה הוסטה המסילה. על כן פרנסי הקהילה הגיעו לאושויץ. אייכמן אמר אם כבר הגיעו שישארו שם. הרכבת הבאה לאוסטריה ואנו היינו שם". (- - -). רק אמא יכולה לצאת לעבודה, ואני קצת. גירשו אותנו מאוסטריה והגענו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. (- - -) לפני שיחרור המחנה, הגרמנים הוציאו שלוש רכבות מן המחנה כדי להשמיד בדרך, אך לא הספיקו כי צבאות בעלות הברית הקדימו אותן. שוחררנו על פסי הרכבת. אבי וסבי נשארו בברגן-בלזן ומתו שם. אחותי, אמי ואני חזרנו להונגריה. (- - -) עליתי ארצה באופן בלתי לגלי (1949, בן 16) אמא ואחותי נשארו שם. (- - -) אחרי התקופה הקשה של הפרידה מאמא ומהאחות, התאחדנו כעבור שבע שנים. אמי עלתה לארץ ב 1956 ונפטרה ב 1968. (- - -)"

כותרת השיר פותחת בהיגד: "לא אמרתי שלום" והשיר מסתיים במוסר הכליות שחש הדובר: "איך זה שלא אמרתי לך שלום?" השיר הוא וידוי מיוסר של המשורר באוזני אמו, שכבר לא תוכל לשמוע אותו.

בין הכותרת לשורת הסיום, מתרחשת עלילת השיר. במידה רבה זה שיר המחבר בין ההווה, מות האם, לבין קורות העבר, במיוחד, קורותיהם של הבן ומשפחתו בשואה. הוא משתמש במילים שיש להן משמעות גלויה וסמויה כאחד. המשמעות הגלויה היא בתחום חיי היום ום, והמשמעות הסמויה לקוחה מאוצר המילים המיוחד של "מילון השואה", של הפלנטה האחרת. כידוע, בהקשר של ספרות השואה יש למילים "הרגילות" כביכול, משמעות מצמררת מתוך ההקשר. כגון: עשן, רכבות, תנורים, מגפיים, מחנה ועוד הרבה.

מילים אלה בשיר הן בעיקר: מסע ו"תור". המסע – המסעות ברכבות שנשלחו אליהם היהודים ומשפחת אייזנר-ברזילי בתוכם, הרכבת שהגיעה בטעות לאוסטריה במקום לאושויץ וכך ניצלו חייה בפעם הראשונה, המסע ברכבת מברגן-בלזן, עם סיום המלחמה, שהיה צריך להגיע להשמדה, אבל נעצר על פסי הרכבת, ושוחרר על ידי האמריקאים. וכעת, יוצאת האם אל המסע האחרון.

גם למילה "תור" יש משמעות גלויה וסמויה. בקריאה ראשונה זוהי מילה תמימה, המבטאת חיים נורמאליים, אבל בשיר היא רומזת גם לאותה מציאות של "תורים" שבהם הועמדו היהודים בדרך אל הרכבות, מחנות הריכוז, הכבשנים.

הבן, בשיר, תוהה על אמו:

"מדוע כה מיהרת?
האם קראו לך?
או אולי התנדבת ללכת?
אולי זה לא היה התור שלך?
אפשר שאצה דרכך אל הריבון."

לאחר המלחמה התרחשה פרידה נוספת, קשה ביותר, לאחר שהוא עלה לארץ ואמו ואחותו נשארו מאחור בלעדיו עוד 7 שנים קשות, ולאחר 12 שנים נוספות בארץ – נפטרה.

זהו, כאמור, שיר פרידה מיוסר מאוד, חושפני מאוד. צריך הרבה אומץ לצאת בהאשמה עצמית כזו. הבן, מתוודה בשיר על יחסו לאם, על כפיות הטובה שלו, על כך שלא הספיק לעשות את כל הדברים הטובים שרצה. זהו וידוי של "תירוצים", תירוץ אחר תירוץ, תירוץ רודף תירוץ: מדוע החמיץ, מדוע לא קיים בחייה את מה שתכנן, או היה צריך לעשות. הוידוי נעשה בסדר עולה, מן הקל אל הקשה יותר.
תחילה, לא הספיק לאמר לה שלום,
בשלב השני, לא הספיק להקל מעליה את כאביה: "רציתי לעשות לך מסז' ברגלייך הכואבות\ לרוע המזל, נרדמו לי הידיים",
בשלב השלישי: לא הספיק להביע באוזניה את אהבתו: "כל כך אהבתי אותך, אמא\ ולא אמרתי לך אף פעם."
בשלב הרביעי: "חלמתי שאני כותב לך שירי אהבה", \ אבל, "כשהתעוררתי שכחתי את החלום." בשלב החמישי, הקשה מכולם, לאחר שהתוודה על כך שהיא זו ש"כל כך הרבה פעמים ילדת אותי מחדש" – "ואני? אפילו תודה לא אמרתי."

לאחר הפרידה מן האם, ממשיך הבן ללכת אחריה: "אני אחרייך, עקב בצד אגודל", כפי שעשה בהיותו ילד, ובעיקר בתקופת המלחמה. לעומתו, האם, "לא כאשת לוט, ממשיכה ללכת". שוב אי אפשר לעצור אותה, כדי לכפר. היא אינה מפנה ראשה לאחור, ואף אינה נעשית נציב מלח.

הדימוי השלילי "לא כאשת לוט" חושף עולם מלא של אסוציאציות ודימויים. אשת לוט דווקא הביטה לאחור, היא לא קיימה את הצו האלוהי, שלא להביט לאחור, בשעה שהיא ומשפחתה הוצאו מסדום שנחרבה, ונענשה ונהפכה לנציב מלח. ההשוואה בין חורבן סדום ואנשיה, לבין השואה, שכיחה למדי בשירים לא מעטים, שדמותה של אשת לוט נזכרת בהם. כך גם ההשוואה בין אשת לוט לבין פרידה מאדם אהוב. יש בהשוואה זו ניתוק של הסיבות לחורבן סדום, התעלמות מחטאם של אנשי סדום, והתרכזות בחורבן עצמו, שבו ניספו בני אדם.

גם המבט לאחור של אשת לוט, נותק מהקשרו, כמו בפרשנות של חז"ל, במיוחד בשירה העברית החדשה, ובמיוחד בפרשנות הפמיניסטית שניתנה לו. המבט לאחור, קיבל חיים עצמאיים. כל יוצר רתם אותו לצרכיו. בעיקר נתפס המבט לאחור, לא כהפרת הצו האלוהי, ולא כביטוי של סקרנות, ובוודאי לא כחטא, אלא כביטוי להרגשת הצער והרחמים של אשת לוט על העולם שנחרב, שהשאירה אחריה ובו ניספו גם מבני משפחתה, שכנים ובני עיר.

העובדה שהאם לא הביטה לאחור, מייסרת עוד יותר את הדובר, ומגבירה את רשמי האשמה שלו: "ואני מתייסר כל הדרך\ איך זה שלא אמרתי לך שלום?!"

השיר נקרא בעוצמה רבה בגלל הרקע של השואה והביוגראפיה של המשורר. הכותב אינו עושה לעצמו "חיים קלים" ומכה על חטא, על יחסו כפוי הטובה לאמו בחייה. בה בשעה, זהו שיר אנושי כללי המבטא תחושה חזקה של החמצה ושל הרגשת אשמה. אלה חוויות קשות המשותפות לרבים. רבים חשים, שהחמיצו הידברות, התפייסות, אהבה, הקלה, ועוד הרבה דברים שהיו רוצים לאמר או לעשות לדמות האהובה והקרובה אליהם ביותר. הם מאשימים את עצמם, ומוצאים את עצמם מהלכים בהמשך חייהם בהרגשת כפיות טובה, אשמה והחמצה.

האם זהו הפירוש הנכון לשיר? האם נכון לפרש אותו כשיר החמצה והכאה על חטא? מהו בכלל פירוש "נכון?" היש פירוש כזה? ואולי, כל קורא מביא את עצמו לשיר וקורא בו, בהתאם לאופיו ולאישיותו. אולי בכלל כל קורא מוצא בשיר מה שהוא מחפש? והשיר, אם הוא שיר טוב, וזה שיר טוב, מאפשר זאת. בכך כוחו של שיר זה, כשיריו האחרים של יעקב ברזילי.

הערות:

לראשונה כהרצאה בבית יד לבנים, ברעננה, כ"א באדר תש"ע (7.3.2010). 'הספר מחכה לאבי' הופיע בהוצאת כרמל, תשס"ט\ 2009 . כותרת הספר היא שמו של שיר בשם זה. (עמ' 61)

1. אלי הירש. "יעקב ברזילי, מחכה לאבי".'ידיעות אחרונות מוסף 7 לילות', 17.7.2009.
2. שושנה ויג. "אנשים ששרדו את השואה ואנשים ששרדו מן השואה". "ראיון עם המשורר יעקב ברזילי".אתר emago 8.1.2006.
3. נורית גוברין. "שער רביעי: דורות בספרות השואה", קריאת הדורות. 'ספרות עברית במעגליה', כרך א', הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וגוונים, תשס"ב\ 2002. בשער זה מכונסים ארבעה מחקרים בנושא: השואה בספרות.
4. משה גרנות. "יעקב ברזילי", 'שיחות עם סופרים', קווים, הוצאה לאור, תשס"ז\2007, עמ' 423-429.
5. יעקב ברזילי. 'עד נר ראשון של בוקר', הוצאת עקד, תשנ"ז 1997.
6. מחקרי על אשת לוט בספרות העברית, נמצא בהכנה.