על פחד, מוסר ו'האני'

עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

גתית שמעון

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

"מה הדבר הזה?", חשב המלך, "הרי עיני אינן רואות דבר! כלום טיפש אני? כלום איני ראוי להיות מלך? הרי זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי..." ובפנותו אל שני הנוכלים קרא בהתלהבות: "הו, ממש נפלא האריג"... והוא הניד בראשו לאות רצון בהביטו אל הנול הריק. הן חלילה לו לומר שאינו רואה דבר! כל החצרנים שבאו איתו הביטו והביטו, אך לא ראו יותר משראו השאר. אף על פי כן ענו ואמרו כולם אחרי המלך: "הו, ממש נפלא!"... "¹.

בסיפור "בגדי המלך החדשים" מתיירא המלך הגנדרן מפני מה שאין ביכולתו לראות. העובדה שהוא אינו מזהה משהו כה מוחשי כמו בגד, ממלאת את ליבו אימה והוא מטיל ספק בעצמו, בכשירותו למלא את תפקידו המלכותי ובאישיותו כאדם.

ערעור זה הינו כה חזק עד שהמלך מעדיף להתכחש לאמת הפנימית שבו וללכת ערום ועריה לעיני כול. חשוף בגופו, אך דווקא באמצעות כך מסתיר (כך הוא חושב) את החשיפה הגדולה יותר בנפשו.

דמיטריי פטרוביץ', גיבור "פחד" לאנטון צ'כוב², הוא ההתגלמות הפוכה של המלך הטרזן: הוא אינו חושש להכיר במערומיו הנפשיים - שכלתניים ומכריז בצורה הברורה ביותר על כישלונו כאדם להבין את המציאות שבתוכה הוא חי ופועל: "איני מסוגל להבחין מה במעשיי אמת ומה שקר, והם מטרידים אותי; אני מודע לכך... שכל חיי אינם אלא מאמץ יומיומי לרמות את עצמי ואת הבריות בלי להבחין בכך, ומפחידה אותי המחשבה שעד עצם יום מותי לא איחלץ מהשקר הזה. היום אני עושה איזה דבר, ולמחרת כבר איני מבין לשם מה עשיתי אותו... איני מבין אף אחד ושום דבר..." "³.

לא החיים מפחידים את דמיטריי פטרוביץ' - לא סכנות אפשריות, לא מצבי מצוקה או טרגדיה. דמיטריי מתיירא מפני העדר המשמעות של הקיום היומיומי. מהתנהלות עקרה ומונוטונית המבוצעת מתוך העדר היגיון וסיבה. העשייה היא בחזקת אילוץ ולא ביטוי אמיתי של צורך. בתפיסתו העגומה והמבוהלת נוהג דמיטריי כפי שהחברה מצפה ממנו לנהוג, התניה של כפייה סביבתית. התניה זו, המרוקנת מכל מחשבה אישית או רגש פרטי, פירושה ניתוק ובגידה בזהותו. כך מרחיקות אותו פעולותיו מאישיותו ומעצמיותו והופכות אותו מנוכר ומפוחד, מתנהל בתוך עולם כאוטי, ללא היגיון, ללא מניע, ללא מטרה.

שורשו של פחד זה נעוץ בחוויה טראומטית מתמשכת שחָווה וחוּוה דמיטריי בגין אשתו, מאריה⁴. בראשית נישואיהם הצהירה מאריה בפניו שעל אף שאינה אוהבת אותו, תינשא לו ותהיה לו לרעייה נאמנה. בעבר דמתה הבטחה זו להיות התחייבות מוצקה וברת הגיון. אולם במרוצת השנים, משניסה דמיטריי לעמוד על מהותה, לא מצא בה אלא מילים ריקות, נבובות, אשר טלטלו עליו את עולמו והביאו אותו להטיל ספק בכל מה שהאמין אי פעם להיות יציב ובעל ערך⁵.

אוזן קשבת לרגשותיו מוצא דימיטרי בחברו, המספר; דמות נטולת שם ונטולת זהות, הנמצאת ביחסי ידידות קרובים עם פטרוביץ' ואשתו.

תפקידו וייצוגו הכפול של המספר מקנים לו אחיזה איתנה בשני מישורי העלילה; כדמות מרכזית הוא מקדם ומניע את הסיפור, אך בה בשעה הוא משמש גם כפרשן פנימי, ובפרט לחוויותיו של דמיטריי. כמספר מהימן הוא מחזק ברשמיו את דמותו המיוסרת והמבוהלת של פטרוביץ', מאפשר הצצה והבנה מעמיקה של קיומו, אך גם מוסר את לבטיו והתחבטויותיו שלו כביקורת נוקבת על המאורעות⁶.

על אף דמותו החיובית וטובת הלב, וחרף ההנאה שהוא שואב מביקוריו בביתו ומשיחות עמו, חש המספר אי נוחות אל מול הקרבה הרגשית המופרזת שמפגין כלפיו פטרוביץ'. הוא עצמו היה מעדיף לצמצם את יחסיהם לכדי היכרות שטחית בין מיודעים ואפשר שהיה גם נוהג כן, אלמלא מאריה, אשתו של דמיטריי, איתה הוא יוזם פרשיית אהבים מתוך משיכה גחמנית⁷.

אולם, משמאריה מתוודה בפניו על עומק רגשותיה באותה פומפוזיות עמוקה כשל דימיטרי, חש המספר "... אי נוחות מסוימת... באהבתה לי היה דבר מה לא נוח ומכביד, כבידידותו של דמיטריי פטרוביץ'⁸. זו הייתה אהבה גדולה ורצינית, מלווה בדמעות ובנדרים, ואני לא רציתי שום דבר רציני: לא דמעות, לא נדרים, ולא שיחות על העתיד"⁹.

באופן זה מצטייר המספר כמי שמתנהל מתוך אותה גחמנות חסרת ערך ממנה מתיירא פטרוביץ': התנהלות שלא מתוך מחשבה והכרת העצמי, אלא מכורח הנסיבות ומצב העניינים הנתון¹⁰.

באם דמיטריי ומאריה הינם דמויות אומללות, הדנות עצמן למסכנות של סבל נפשי מתמשך, הרי שגם המספר עצמו אינו רווה נחת מהתנהגותו המשוחררת ממחויבות. למעשה, דווקא בגין מעשיו אלה הוא מגלה לחרדתו כי קיים בו רגש חדש ומבעית שלא הכיר בקיומו קודם: רגש הפחד¹¹.

העדר ההבנה, הניכור העצמי - כל אלה מובילים להתנהלות מתוך חוסר כנות הנושאת בהשלכות מוסריות חמורות: בגידה בחבר, ניאוף, נטישה, שקרים ומועקה רגשית טורדנית.

במובן זה, על אף שלכאורה הריהם הפכים מוחלטים, האחד מבקש לבלוע את החיים¹² בעוד שהאחר נמלט מפניהם כנשוך נחש, מגלה המספר כי הוא ודמיטרי פועלים מתוך אותו חלל תודעתי משותף: ללא ידיעה מדוע הם עושים את אשר הם עושים, ללא התמודדות ממשית עם המציאות ומתוך תחושה שלטת וקבועה של פחד אימים משתק¹³.

אי יכולתו של המלך הגנדרן להכיר במציאות מביאה אותו להתכחשות עצמית ולאימוץ טוטאלי של דעת הקהל ועל ידי כך למבוכה נוראית ולמפח נפש שאין שני לו.

אי יכולתו של דמיטרי להבין את המציאות מובילה אותו לדיכאון ולעצבות, להמאסת נוכחותו על אשתו וחברו ולהתנהלות עגומה שאין ממנה מוצא.

גם התנהלותו של המספר מובילה אותו לחוש אותן התחושות ממש - תסכול, בושה וייאוש קיומי.

המשותף בין שלוש דמויות אלו הוא שאיש מביניהן אינו עושה דבר מוחשי בכדי להתגבר על חוסר היכולת להבין את העדר ההבנה עצמה: המלך מתכחש, דמיטרי מתמסר והמספר בורח. אף לא אחד מביניהם מביט במציאות נכוחה, מעיז להתמודד איתה ולנסות לשנות, לעשות, להתגבר.

פחד הנובע מתוך חוסר הבנה הוא גם עניינו של הסיפור "בבית"¹⁴, סיפורו של אב הנדרש לנזוף בבנו בן השבע על שנתפס מעשן. האב, תובע מחוזי במקצועו, מוצא את האירוע משעשע ומבדח, אך מפאת צורך חברתי ותחת ציוויה של מחנכתו הנוקשה של הילד, הוא נדרש לגערות ולתוכחות. הבן, סריוז'ה, מגיב באדישות על הטפת המוסר הדידקטית ודומה כי השהות הנדירה במחיצתו של האב העסוק דווקא מסבה לו הנאה ואושר רב.

כוחו של "בבית" היא בפרישת הסתירות המחשבתיות במוחו של התובע, ייבגני פייטרוביץ' ביקובסקי, אל מול המאורעות החינוכיים שלביצועם הוא נדרש; ייבגני, מעשן מגיל צעיר כבנו, מתחבט ומתקשה להסכין עם הדברים שהוא נדרש לומר. התמודדות זו מביאה אותו לכדי מחשבה על מהות הקריאה החברתית למגר פגע או פשע בלתי מובן, ועל היחס הישיר שבין חוסר הבנת חומרת המעשה לעוצמת הגינוי הנדרשת להוקעתו;

"אכן, אימה הייתה זו. את הילדים היו מלקים בלי רחמים, היו מוציאים אותם מן הגימנסיה, היו משבשים את חייהם, אף על פי שאפילו איש אחד מן ההורים לא ידע אל נכון, מהו הנזק והפשע שבעישון. אפילו אנשים נבונים מאוד לא ראו כל קושי במלחמתם שקידשו על עבירה זו שלא הבינו אותה. ייבגני פייטרוביץ' זכר את מנהל הגימנסיה שלו; כאשר תפס תלמיד מעשן סיגריה, היה נבהל ונפחד כל כך, עד שפניו החווירו. מיד היה מכנס אספת מורים דחופה ודן את הפושע לגירוש מן המוסד. כך הוא, כנראה, חוק החברה: ככל שהפשע סתום יותר, כן אכזרית וגסה המלחמה בו"¹⁵.

ביקובסקי נזכר בימי צעירותו ובחבריו המעשנים ומסיק כי "אמנם, מוגי הלב והפחדנים היו מפסיקים את העישון, ואילו החכמים והאמיצים יותר למדו אחרי המלקות, להטמין את הטבק במגף ולעשנו באורווה"¹⁶. הפחדנות והנסיגה מצטיירות בעיניו כחולשה¹⁷ בעוד הסירוב לקבל מרות, על אף ההלקאות והנזיפות, הינו ראויים להערכה. כך דורש ייבגני מבנו להיות ההתגלמות המפורשת של כל מה שאינו ראוי ואינו נכון בעיניו הביקורתיות.

במציאות ההוויה היומיומית סריוז'ה הינו ילד רגיל: יש לו אומנת המקפידה על חינוכו, סדר יום קבוע ומערך חיים מאורגן. תודעתו עסוקה במחשבות ובפליאות השייכות לעולמו של ילד והוא משתובב וצוהל, מצייר ומפטפט בהנאה ובלב שמח. בתחילה הוא אינו מייחס חשיבות רבה למאמציו של אביו להחזירו אל דרך הישר. גישתו השכלתנית של התובע פשוט חולפת מעל לראשו - הטיעונים המלומדים והמורכבים, הטענות בדבר חוסר ההגינות שבלקיחת טבק בגניבה, הנימוקים שייבגני עצמו אינו מאמין בהם כלל. לא פלא שסריוז'ה אינו משתכנע. אך אז, מתוך העדר יכולת למצוא את המילים המתאימות להרחיק את בנו ממעשה שהוא עצמו אינו מוצא בו כל פגם, בוחר ביקובסקי בדרך היעילה ביותר להתרעה: פחד. הוא תולה את מותו של קרוב המשפחה, הדוד איגנטי, בסיגריות ואף מאלתר אגדה אודות נסיך יפה תואר ורב מעלות אשר מת בדמי ימיו משום שעישן. מותו שבר את לבו של אביו המלך והביא להרס הממלכה הקסומה שבה חיו שניהם בשלווה ובנועם.

הסיפור ואזכור מותו של הדוד איגנטי מחוללים שינוי אצל סריוז'ה: "... עצב ומשהו כעין פחד נצנץ בעיניו הגדולות, שלא הוסיפו עוד לפלבל. מן הסתם הרהר עתה במוות, אשר מקרוב גזל ממנו את אמו ואת הדוד איגנטי... סיום כזה היה מגוחך ותמים ביותר בעיני ייבגני פייטרוביץ'. אך על סריוז'ה עשתה כל האגדה הזאת רושם עז. שוב נתכסו עיניו דוק של עצבות, ומשהו מעין פחד; שעה קלה הביט, במהורהר, אל החלון האפל, חרד, ואמר בקול שפל: "לעולם לא אעשן עוד..." "¹⁸.

האם סריוז'ה מפחד ממותו שלו, או מהשלכותיו האפשריות על אביו, שיישאר ערירי בעולם? אולי משניהם גם יחד? ביקובסקי אינו מתעכב להבין. על אף שאין כל קשר בין שני המקרים והעובדה שהוא עצמו אינו מאמין בדברים הנאמרים, הוא מרוצה. כעורך דין הוא נדרש לטפל בתיק שלפניו, גם אם הוא עצמו אינו מאמין בצדקת דרכו של המקרה. כך, לדידו, המטרה הושגה¹⁹ והכול בא על מקומו בשלום. אך לא כן הדבר לגבי סריוז'ה. כשמזכיר אביו את מות אמו ודודו, משהו משתנה בילד; הוא נבהל, מתכנס אל תוך עצמו וחווה שוב את החותם הרגשי שהותירה בו ההתמודדות עם האובדן הקשה.

כעת העישון אינו עוד שעשוע תמים וחסר משמעות, כי אם קישור בלתי נמנע לדבר החמור

מכל. אל מול זיהוי זה נותר סריוז'ה בן השבע מפוחד ומבוהל באמת, כואב, אבוד ופגוע.

ייבגני פייטרוביץ' ביקובסקי אינו מבין את הפחד שהוא מטיל כקללה על בנו. סריוז'ה עצמו וודאי שאינו יכול להבין. ובכל זאת, הוא מפחד.
מפחד כמו המלך, שפחד והתכחש.
מפחד כמו דמיטריי, שפחד והתוודה.
מפחד כמו המספר, שפעל ופחד.
חמש דמויות, חמש החמצות וסיבה אחת - פחד והתעלמות.
המלך מתעלם מקולו הפנימי.
דמיטריי מתעלם ממצוקת חייו.
המספר מתעלם מהשלכות מעשיו.
ביקובסקי מתעלם מרגשותיו של בנו.

מתוך העדר מחשבה ואכפתיות, כל דמות פועלת לטווח קצר, כדי לשרת טובה אישית מיידית, לא בהכרח טובה יותר. כל דמות מסיטה את מבטה מן התמונה הגדולה, הכוללת גם את רגשותיהם העדינים של אנשים אחרים, ובוחרת במוצא הקל ביותר עבורה, מבלי להבין כי מוצא זה הוא דווקא הקשה ביותר.

בהעדר הבנה, קשב וחיבור אמיתי אל האני הפנימי, יש רק אטימות רגשית ומחשבתית שאינה מובילה לדבר ואינו מחוללת דבר, למעט סבל, כאב וצער.

כך הופכת אוזלת היד והעשייה השגויה בסיפורים אלה למעשה מזיק ובלתי מוסרי ואת ארבעת הגיבורים - המלך המיוחס, עורך הדין המפורסם, בעל האחוזה וחברו המספר - לגיבורים בלתי ראויים ובלתי ערכיים בעליל.



¹ הנס כריסטין אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", אגדות אנדרסון, מסדה, גבעתיים, 1985, עמ' 73 - 74.
² אנטון צ'כוב, פחד - סיפורו של מיודעי, "הנזיר השחור וסיפורים אחרים", כרמל, ירושלים, 2007.
³ שם, עמ' 96 - 97.
⁴ "חיי המשפחתיים, שנדמים כל כך נפלאים בעיניך, הם צרתי העיקרית ומקור הפחד הראשי שלי" שם, עמ' 97.
⁵ " "מה זה אומר, אם כן? לשם מה זה? והאם אתה מבין משהו, חביבי? זהו עינוי אכזרי! ומפני שאינני מבין שום דבר ביחסים בינינו, אני שונא לפרקים אותה, לפרקים את עצמי ולפרקים את שנינו, הכול מתבלבל בראשי, אני מייסר את עצמי ומטמטם והולך, וכמו להכעיס, היא מוסיפה חינניות מדי יום, היא נעשית מופלאה... האומנם זה מובן ואינו מפחיד?" שם, עמ' 98.
⁶ ביטוייה של מורכבות זו ניכר כבר בתמונת האקספוזיציה, אז מגולל המספר את קורותיו של פטרוביץ' כמעין הקדמה וסיכום הנמסרים בערבוביה:
"דמיטרי פטרוביץ' סילין סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה ועבד במוסד ממשלתי בפטרבורג, אך בגיל שלושים עזב את עבודתו והחל לעסוק בחקלאות. משקו התנהל לא רע, ובכל זאת היה נדמה לי שאינו במקומו שם, וטוב היה עושה אילו נסע שוב לפטרבורג... כשהיה גובר על התנומה ומתחיל להביע בפני בקולו הרך, הלבבי, המתחנן ממש, את מחשבותיו הטובות, אזי הייתי רואה בו לא בעל בית ולא אגרונום, אלא... אדם מיוגע ומותש, והיה ברור לי ששום משק אינו נחוץ לו, אלא נחוץ לו שהיום יעבור בשלום - והשבח לאל" שם, עמ' 92.
המספר חש היטב בדיסוננס שבין דמיטריי לסביבתו - חש ואינו מבאר (נדמה שהסיבה לכך נעלמת אף מעיניו, לפחות בשלב זה). תחושת אי ההרמוניה ואי ההשתלבות בחברה, בעולם כולו, ניכרת בהתנהגותו ובמראהו של דמיטריי באופן חד וחריף. לא העיסוק הלא הולם הוא עיקר הבעיה, כי משהו טרוד ומוטרד בנפשו; דמיטריי נראה כמבקש "להעביר את הזמן", כמי שעושה את שנגזר עליו לא מתוך חדווה אלא מתוך כורח ההתנהלות. נדמה כי העבודה, על אף הקושי הפיזי הטמון בה, אינה נוגעת בו. היא מעייפת את גופו, אך נפשו תשושה מפני סיבה אחרת. המילה "מיוגע" חוזרת פעמיים בפסקה זו, בהתייחסותה אל דימיטרי. במקור משתמש המספר במילים ?????????? וכן ???????????, שפירושן עינוי, רדיפה, הוצאה להורג, או בנגזרת של פועל - להשקיט, לעמעם, להעיב, להקדיר. משמע, מובנו של "מיוגע" אינו מוזכר כאן במשמעות של עייפות גדולה אלא פירושו מדוכא, מעונה.
⁷ במקור כותב המספר:
???? ? ???, ??? ??? ??????????? ????????? ??? ????, ????? ?????????
כל הציטוטים לקוחים מ - http://chehov.niv.ru/chehov/text/strah.htm
השימוש המתוחכם במילה ????, שאחד מפירושה הוא "פרשיית אהבים", משמש כרמז מטרים לאחריתו של הסיפור. כן נכון הדבר לגבי אזכור המילה ??????????? שמשמעותה חסר גבולות. יתר על כן, המספר אינו משתמש במילה ?????? , אהבה, או בנגזרותיה, כדי לתאר את רגשותיו של המספר אל מאריה. הוא בוחר במילה????????? שמשמעותה אהבה - חיבה, אך גם רציה. שימוש זה מבטא את חפצו של המספר בדבר מה - לא אהבה תמימה, טהורה, נטולת דופי, כי אם אהבה הדורשת ביטוי ומימוש מעשי ופיזי ללא מעצורים וללא סייגים, אפילו לא סייגי ברית הנישואין.
⁸ "אך אני זוכר היטב שכאשר שיתף אותי בסודותיו הכמוסים וכינה את יחסינו ידידות, עורר בי הדבר אי שקט לא נעים וחשתי מבוכה. בידידות שרחש לי היה דבר מה לא נוח ומעיק, והייתי מבכר עליה בהרבה יחסים השוררים על פי רוב בין מיודעים גרידא" אנטון צ'כוב, פחד - סיפורו של מיודעי, "הנזיר השחור וסיפורים אחרים", כרמל, ירושלים, 2007, עמ' 92.
⁹ שם, עמ' 103.
¹⁰ יחסו של המספר אינו מבקש עומק כי אם נהנתנות שטחית, בלתי מחייבת. יחס זה אינו תוצר של התקררות רגשותיו מרגע שבא יצרו על ספקו. כבר בראשית הסיפור, מעיד המספר על עצמו כי היה משולל כל "כוונות מוגדרות" (שם עמ' 93) ביחס למאריה וכי "לא טיפח שום חלומות ביחס אליה" (שם). הנסיבות ודחף היצר הם המניעים אותו, ולא תחושה עמוקה של רגש כן ואמיתי.
¹¹ "הפחד של דמיטריי פטרוביץ', שהפכתי בו שוב ושוב במחשבותיי, הדביק גם אותי. חשבתי על מה שאירע ולא הבנתי דבר. הבטתי בקאקים, ומעופם היה בעיניי מפחיד ומוזר.
"לשם מה עשיתי זאת?" שאלתי את עצמי מתוך תהייה וייאוש. "מדוע זה קרה דווקא כך, ולא אחרת? מי היה לו צורך בזה ולשם מה... ?" " שם, עמ' 103 - 104.
¹² " "החיים, לטעמו, מפחידים," חשבתי, "אז אל תיזהר בכבודם, קטוף אותם כל עוד לא מחצו אותך תחתיהם, וקח מידיהם כל מה שתוכל לחטוף." שם, עמ' 102.
¹³ מרגע שמגלה דמיטריי את דבר בגידתם של חברו ואשתו, הוא נמלט מן הבית בנסיעה חפוזה ואחוזת אמוק; "אחר כך ראיתי דרך החלון כיצד רתם בעצמו את הסוסים ליד האורווה. ידיו רעדו, הוא מיהר והפנה שוב ושוב את ראשו אל עבר הבית: כפי הנראה, חש פחד. אחר כך עלה אל הכרכרה, ובהבעת פנים משונה, כפוחד ממרדף, הצליף בסוסים" שם, עמ' 103. ואילו המספר מעיד על עצמו, כי "בו ביום נסעתי לפטרבורג, ולא התראיתי עוד עם דמיטריי פטרוביץ' ואשתו אף לא פעם אחת" שם, עמ' 104.
¹⁴ אנטון צ'כוב, בבית, "א. צ'כוב סיפורים", ספרית פועלים, תל אביב, 1989.
¹⁵ שם, עמ' 13 - 14
¹⁶ שם, עמ' 17.
¹⁷ במקור משתמש המספר במילה ?????????? שפירושה "פחדן" אך גם "שפל".
¹⁸ אנטון צ'כוב, בבית, "א. צ'כוב סיפורים", ספרית פועלים, תל אביב, 1989, עמ' 16 - 21.
¹⁹ במקור משתמש צ'כוב במילה ????? שפירושה סוף אך גם מטרה - כוונה.