עכשיו שנינו מרחפים ושירים אחרים

רון גרא

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

עכשו שנינו מרחפים

לחנה ליבאי

ילדה תמימה
תועה
ענובת בדידות
מבקשת את אבדת נפשה.
לכל איש שבו פוגשת
נגשת
מתיזה זרזיפי בדידותה.
פורשת
ושוב תועה.

וכשמצאה את שבקשה
לא ידעה שמצאה.

כשנודע לה
כבר נגנבה אבדתה.
נשמט חיוכה.

תעינו יחד,
שנינו לא ידענו שמצאנו.


כפר-לי
תמיד התרסתי לגבי הצער שבהוויה,
על הקרעים בנפשי.
עכשו השלמתי איתך
קוני.
באתי לידי הכרה שהכל נאה בעולמך,
ואני שט עם העננים הטעונים
המבשרים את היורה.

הבנתי שבראת עולם כדי לשרת
את האדם.
שישאב השראה מן הים.

וכל התביעות והקובלנות
הן של חולה
שאינו מוצא טעם במאכל ובמשקה.

אהבה
אהבה.
אינה צפיחית בדבש.
בלי כל אזהרה,
שרידי הכימיה נסוגים.

האדמה שוקעת,
כוחות הכובד מתעצמים,
אתה יושב בית,
פותח חלון
ותר אחר האמתות שאינן כתובות.
המופיעות אצלך בחלום...

גרף של כאב מריר.
גשם לא חזוי.
ומשקעי עצב שאינם נמוגים
ביין.


הפסיכיאטר

אבי ז"ל, לא האמין בהם,
גם לא ברופא המשפחה שלנו
שהפך, לפתע פסיכיאטר והיה
מזמין את אחי האפילפטי,
אליו לשיחות.
אדם המחפש נגעים בפנים הנפש,
טען אבי
נכנס אליה כצל,
מתהלך בין צללי קדרות
מפשיט אותה למערומיה,
ודעתו אינה מתיישבת עליו
עד שימצא בה סמני שיגעון.


אם יצליח להכיר בגאון ציוצי נפש
אחי,
יש בו ממידת הגאונות,
יש בו ממידת השיגעון,
משמע,
גם הוא זקוק
לרופא.