כמה הרוויח פרעה?

יעקב עציון

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (שמות ח, יא)

יהודי הקורא את הפסוק שלפנינו לפי תומו - מבין מן הסתם שההרווחה האמורה כאן היא מעין הפוגה, ומשקלה הדקדוקי מקביל לזה שבמילים הַפְסָקָה, הַבְדָּלָה, הַגְשָׁמָה וכדומה. ברם, ניקוד המקרא מלמד שלא כך הוא: תחת הה"א ישנו קמץ ולא פתח, ולפיכך מדובר כאן בה"א הידיעה שאחריה המילה רְוָחָה, כמו בצירוף משרד הָרווחה (דרך כלל מנוקדת ה"א הידיעה בפתח וגוררת דגש בעיצור שאחריה – אך כיוון שהרי"ש בתנ"ך כמעט תמיד אינה מקבלת דגש, נקמַץ הפתח שתחת הה"א במקרה זה).

רבים מן הקוראים בתורה כיום אינם מבדילים בהגייתם בין פתח לקמץ, כבדיבור הרגיל בארצנו, אך גם כך ישנו הבדל בין המילה הָרְוָחָה למילה הַרְוָחָה (במשקל הַפְסָקָה), שכן השווא תחת הרי"ש במקרה הראשון הריהו שווא נע ולא נח, ולפיכך נקראת המילה כך – harevacha, ולא harvacha. כדי להדגיש עניין זה אף סימנו בעלי המסורה מתג קטן בין הה"א לרי"ש, ללמדנו להפריד ביניהן ולהניע את השווא שתחת הרי"ש.

מרחיבים אנו את הדיבור על עניין דקדוקי זה – שכן יש בו כדי להפנות את תשומת ליבנו לתופעה לשונית רחבה יותר. המשקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הִפְעִיל. בלשוננו כיום נגזרות באופן אוטומטי צורות ממשקל זה בכל פעם שמבקשים לדבר על פעולה שנוצרה בבניין הִפעיל – אם ניתן להדפיס אזי ישנה הדפסה, אם ממציאים ישנה המצאה וכן על זו הדרך. ברם, בתנ"ך כמעט לא נמצא צורות ממשקל זה. ישנם פעלים בבניין הפעיל למכביר, אך שמות פעולה כמעט אין. לשם המחשה, הפועל 'להבדיל' מופיע רבות בתנ"ך (כבר בתחילתו: "ויבדל א-להים בין האור ובין החשך"), אך אין בנמצא הַבְדָּלָה. בדומה, פעמים רבות נזכר הפועל 'להוציא' בנטיותיו השונות – אך לא נמצא את הצורה הוֹצָאָה.

רק שלושה מופעים ממשקל זה אותרו בתנ"ך - מתוכם שניים במגילת אסתר, ואחד מסופק. במגילת אסתר מופיעה המילה הצלה מן השורש נצ"ל ("רֶוַח וְהַצָּלָה יעמוד ליהודים ממקום אחר"), וכן המילה הנחה מן השורש נו"ח ("וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה"). מלבד מילים אלו ישנה בישעיהו הצורה היחידאית הַכָּרָה ("הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם"; פרק ג), מן השורש נכ"ר - אך במקרא ישנו גם השורש הכ"ר (איוב יט: "זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי"), כך שלא בטוח שיש לשייך את ההכרה ל'מערכת ההפעלה' שאנו מדברים בה.

לשאוף רוח
השימוש הרחב במשקל הַפְעָלָה – כמו גם בשמות פעולה הקשורים לבניינים אחרים – הוא מסגולותיה של לשון חכמים. במקרא ישנו שימוש רב בצורות המקור של הפועל (דוגמה לכך באה בפסוק שאנו עוסקים בו: "והַכְבֵּד את לבו", ופירש ראב"ע: "כאילו אמר והכבד הכביד את לבו"), ואילו בלשון חכמים המקור ככלל יורד מהבמה – ותחתיו עולים לא פעם שמות הפעולה. כך למשל, במקום הצורה "הַשְׁכֵּם" יאמרו חכמים "בהשכמה", ובמקום "הַבְדֵּל" תבוא ההַבְדָּלָה ('לקח טוב' לפרשת ניצבים: "יש הבדלה לשבח, כענין שנאמר 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי', ויש הבדלה לרעה, כעניין שנאמר 'הבדל יבדילני ה' מעל עמו'").

על כל פנים, בפסוקנו כאמור אין מדובר על הַרְוָחָה, אלא על רְוָחָה. מהי רווחה זו? מקור המילה רֶווח הוא כנראה ברוּח – באוויר, בחלל הפנוי שבין דבר לדבר. יעקב אבינו מצווה את נושאי מתנותיו לאחיו: "עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". כאן מדובר ברווח ממשי. לעומת זאת, בפסוק שנזכר לעיל ממגילת אסתר ("רווח והצלה יעמוד ליהודים") הרווח הוא מופשט, ומשמעותו יציאה מן הצרה והמצוקה. הדימוי הרגיל לצרה במקרא (המשתקף במילה צרה עצמה) הוא הימצאות במקום צר, דחוק ולחוץ – ואילו היציאה הימנה מדומה להתרחבות, המאפשרת לשאוף רוח, להתרווח. "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". אף כאן, הרווחה שמבחין בה פרעה היא ההשתחררות מעולם של הצפרדעים שגדשו את מצרים.

קשר ישיר בין הרוּח לבין הרֶוַח ישנו גם בפסוק המתאר את השפעתה הברוכה של נגינת דוד על נפשו של שאול המלך: "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה" (שמ"א טז). הרווחה המתוארת כאן היא יציאה מלחץ הרוח הרעה אל רווחת הנשימה החופשית והרוח הטובה.

שתי פעמים בלבד מופיעה המילה "רווחה" במקרא: ברווחתו הזמנית של פרעה ובמגילת איכה, שם קורא המקונן לה': "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי". יש הסבורים שפירוש המילה "לרווחתי" הוא "לבקשתי לצאת לרווחה". ברם, פשט הפסוק לכאורה תומך בפירוש ש"רווחתי" מקביל ל"שוועתי", והיינו נשימת רוחי בעת קריאתי אליך (ר' דוד קמחי בפירושו לישעיהו י"א מביא את הסברו של אביו לַתיאור "וַהֲרִיחוֹ ביראת ה'", שנאמר על המלך שיֵצא לעתיד מגזע ישי: "ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש 'והריחו' - ודיבורו, רצונו לומר רוח פיו. וכן 'לרוחתי לשועתי'. רצונו לומר כי דיבורו תמיד יהיה ביראת ה'". לדעת ר' משה קמחי אין כוונת הנביא - כמקובל – ליכולת ההרחה הנעשית עם שאיפת הרוח, אלא לנשיפת הרוח שבדיבור).

החולים מרוויחים
כיום משתמשים רבות במילה רווח בשדה הכלכלי: "כמה אתה מרוויח לחודש?"; "הרווחים עלו על ההפסדים", ובהשאלה: "המרוויח הגדול מהמהלך הוא...". לשונות אלו הגיעו עדינו מלשון חז"ל, אך בשינוי קל. בלשונם של חכמים, ככלל, לא מרוויחים כסף – אלא פשוט מרוויחים, היינו יוצאים ממצוקה לרווחה.

על אברהם אבינו מלמד המדרש: "אברהם היה מתפלל על עקרות והם נפקדות, ועל החולים והם מרוויחים". וכשם שהחולה מרוויח, היינו מבריא, כך גם העני מרוויח כשהוא יוצא מן הדוחק והעוני. כך נאמר במדרש על הברכה שבאה לעולם בעת ירידת גשמים: "ר' אלעזר בשם רבי יוסי בר זמרא אמר: הכל מתברך - משא ומתן מתברך, והפרגמטוטין מרויחין" (בראשית רבה פרשה י"ג. פרגמטוטין הם הסוחרים העוסקים בפרקמטיא).

ראשוני המדקדקים בעברית הבדילו בין 'פועל יוצא' לבין 'פועל עומד'. פועל יוצא הוא פועל שמזקיק מושא אחריו – כדוגמת "ללבוש בגדים", "לשטוף כלים" או "לקבל מתנות". אי אפשר להגיד משפט כמו "אתמול שטפתי" או "מחר אקבל" מבלי לפרט במה דברים אמורים. כבודו, את מה שטפת, מה בדיוק תקבל?

לעומת זאת, ישנם פעלים שאינם זקוקים להשלמה. מי שיגיד "אתמול ישנתי" או "מחר אקום" – לא ייתקל בשאלות מהקהל. זהו פועל עומד.

הפועל להרוויח במקורו היה פועל עומד, שכן הוא תיאר כאמור את מצבו של מי שיצא ממצוקה לרווחה. ברם, מאוחר יותר החלה התייחסות ישירה לרווח עצמו – וכך אמרו הרווחתי רווח, ואף הרווחתי כך וכך. לכן, כיום אם יאמר אדם "בחודש שעבר הרווחתי" לא יוכל הוא לעצור את המשפט כאן, וחבריו הסקרנים יאיצו בו להמשיך ולדווח על פרטי הרווח.