בתגובה למאמר 'מאוטופיה למיסטיקה' מאת יוסף אורן

שפורסם ב'מעמקים' בגיליון זה [38].

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

אני רוצה להביע את התפעלותי ממאמרך המרתק על ספרו האחרון מאת חיים באר - "אל מקום שהרוח הולך", רצוני רק לציין מספר נקודות.

א. טעות חמורה משתמעת מדבריך על ההלכה היהודית בנושא יחסי אישות עם אשת איש. אין שום הקלות בעניין! האיסור הוא מוחלט. לא משנה אם אדם אינו חי עם אשתו חיי אישות כבר מספר שנים. משתמע מדבריך כי אם גבר לא חי עם אשתו מספר שנים מתירה לו ההלכה לקיים יחסי אישות עם אשת איש. דברי מתייחסים לקטע הבא ממאמרך-

ואשר לחובתו כלפי אשתו הרבנית – מאחר שאין הם מקיימים מזה שנים יחסי אישוּת, מקלה ההלכה בעניין זה לגבר שאינו מוצא את פיתו בסַלוֹ, אלא במקום אחר. ואם מדובר בפנויה האיסורים רופפים עוד יותר (329).

ואם מדובר בלא פנויה, אזי האיסור אינו רופף פחות. הוא איסור מוחלט.

ב. הצבעת על המיותרות של הרובד הארוטי, מבחינת ה"אמת" המרכזית של הסיפור, ואני מסכימה אתך, אך "גיליתי" שסופרים בגיל "אי-העמידה" (!) נוטים להכניס סצנות ארוטיות ברומנים שלהם, גם כשהם מיותרים לחלוטין. כנראה שלסופרים המשתעשעים בדמיונם, זה עוזר מאד לפצות על החסר בעולמם הראליסטי...

ג. שם הספר " אל מקום שהרוח הולך" מזכיר לי מאד את קהלת. אולי באר רומז שכל המהלכים- הרוחני, והארוטי הם בסופו של דבר הבל הבלים, והרי האדמו"ר נופל מגב היק הקדוש הממריא אל על אל תהום של ערפל. ובכך מלעיג חיים באר על כל הרבדים כולם שבספרו?

ד. אתה מגלה עקביות בפרשנות הסמלית-פוליטית-קיומית שאתה מעניק לסופרים הישראלים. אני מכבדת עקביות זו, ורואה בכך תרגיל פרשני מעניין מאד. לעיתים אקרובטיקה מרהיבה. בכל אופן, גם אם חיים באר חוזר בעקבות המיסטיקה אל האמונה במימוש האוטופיה הציונית, מדוע עליו לחבוש כיפה. אפשר להאמין גם ללא כיפה. ואפשר לחבוש כיפה ולא להאמין......

בברכה

אסתר