על שידוכים, אהבה והצעות נישואין

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

יש שיאמרו "בגלל האהבה". זו התשובה האופטימית (ואולי גם האופטימאלית) מכולן. יש שיציינו נוחיות ורווחה כלכלית כשיקול רב משקל. סיבות רומנטיות ותועלתניות הן תמיד דבר שבנמצא. אך מה בנוגע למניע קיומי אחר, זה המתיירא מן הבדידות? מה בנוגע לפחד או לחוסר הרצון לבלות חיים שלמים לבד, בלעדי אדם אחד קרוב שיארח לחברה?

על פניו נדמה כי הרצון שלא לחיות לבד והפחד מפני הבדידות הינם שיקולים זהים, דומים להפליא זה לזה. אך לא כן הוא: "לבד" הוא מצב עובדתי. "בדידות" היא הגדרה סובייקטיבית. יש האוהבים את החיים בחברת עצמם. יש הדואגים למלא את "הלבד" ב"ביחד" מסוג אחר. אבל נדמה שכמעט אין בנמצא מי שיודה בפה מלא כי הפחד מפני הבדידות הוא שהביא אותו לקשור את חייו אל חיי אדם אחר, רק כדי שיבלו, שני זרים בתחילה, את המשך חייהם בצוותא. ועדיין, בהסכמה שקטה, לא כתובה ובלתי נאמרת, הפך "הפחד מפני הבדידות" לכוח מניע רב עוצמה, המביא את השדכנים למיניהם, ואף את המשודכים והמשתדכים עצמם, להעלאת קרנו של ה"ביחד" על פני כל שיקול אחר. גם כאשר, וליתר דיוק - בעיקר כאשר - טובת ה"צוותא" מתועדפת ומתעלמת מערכו של "האני". שהרי, מה טוב לו ל"אני" כשהוא לבדו? או במילים אחרות, מהי גדולתו ותפארתו של "האני" כשהוא אינו מצוי במסגרת זוגית של "אנחנו"?

הרש מוישה, גיבור סיפורו של יעקב שבתאי "הצעת נישואין"¹, כה שונא את הבדידות עד שהוא חובש לראשו את כובע השדכן וכובע המשודך כאחד כדי להתחמק מטעמה המר, ויפה שעה אחת קודם.

הסיפור פותח בטיפוסו של הרש מוישה במעלה מדרגות ביתה של סבתא, שאת ידה בא לבקש בבקשת נישואין². כמו ריח הטיח הטרי על הקיר הישן, מצטיירות שאיפותיו של החתן הלא צעיר כתקוות להתחלה חדשה. אך על אף שטיב ביקורו נהיר היטב לשני המועמדים - לו ולסבתא - אין החתן לעתיד (לכאורה) ממהר להסגיר את כוונותיו. חדור שכנוע עצמי הוא מצפה וממתין כי סבתא היא זו אשר תפנה אליו בהצעה. כך יאה, הוא מאמין, לאדם מכובד שכמותו.

מוישה, שגילו המדויק אינו נמסר, הינו אכן מבוגר מכובד ורב רושם; הופעתו מצוחצחת ונטולת הרבב. זקנו מטופח למשעי ואת הסיגריות הוא מקפיד להחזיק בתוך "חריט של כסף"³ . הרש מוישה הוא אדם המצפה שכל סובביו ינהגו בו כבוד ויידעו "... להוקיר, כמוהו עצמו, את ההידור הזה, המעיד על מידות טובות ועל ייחוס ועל רום המעלה. ואומנם, על פי המראה ניתן היה לחשוב את הרש מוישה לסוחר נכבד שעסקיו מסועפים ומשגשגים, וגם הוא עצמו ראה את עצמו בדמיונו, ועוד הרבה למעלה מזה"⁴.

את סיכוייו להצליח בשידוך מחשיב הרש מוישה כ"טובים ומרנינים"⁵, אך סבתא היא אישה בעלת רצון. סבתא, אישה נטולת שם שכל הידוע עליה הוא שהתאלמנה לא מכבר וכעת מתגוררת היא בבית אחד מילדיה⁶, מסרבת להיכנע לבקשתו של הירש מוישה ומבהירה זאת היטב, בדרכה השקטה אך הנחושה: "היא החליקה שוב ושוב בכף ידה העבה על פני המפה ואחרי הרהור ממושך אמרה בנעימה שקטה ומתפייסת, כי שניהם כבר זקנים וימיהם ספורים וכי לדעתה אין טעם שיהיה העיוור מוליך את החיגר. היא רצתה להוסיף עוד כמה דברים, אבל כאן איבד הרש מוישה את מעט השליטה העצמית שעוד נותרה בו, וכשפניו מתכרכמות בזעם אמר בזעקה:

"ו''קידוש', האם מעט הוא בעיניך?", ובכך קם, חטף את מקל ההליכה ויצא את הבית בטריקת הדלת, וסבתא הוסיפה לשבת על מקומה ולרגע עוד השהתה את מבטה על הכורסה הריקה אשר לפניה"⁷.

אדם קשה הוא הרש מוישה. אדם קפדן, זחוח ויהיר. נוח ונאה בעיניו כי יטפלו בו, ישרתו אותו, יקדימו לו שלום וכאשר מתנהלים העניינים שלא לפי דעתו ורצונו, עולה בו אי שביעות רצון ומורת רוח⁸ . אך אפילו אדם כמו הרש מוישה, שכל חייו הם הצגה וניסיון לקבל את שהוא חושב שהוא מנת חלקו בזכות לא בחסד, מתגלה בסופו של דבר כאדם קטן, עצוב שכל שהוא מבקש לעצמו הוא מעט חברה, שתפיג את הבדידות.

לא אחת חושף הסיפור סדקים בארשת היהירות והשאננות של הזקן המכובד; הוא מהסס, נוטה לחזור על עקבותיו, נבוך בקלות מדבריה של סבתא, מטיל ספק בעצמו ובלבושו המהודר, מחליט החלטות ונסוג מהן בצורה מבזה.

דווקא סבתא השקטה, הנחבאת אל הכלים, מתגלה כדמות חזקה ויציבה. יש בה השלמה וקבלה המעניקים לה סבילות לשאת את מצבה, להתמודד מבלי לחוש נכנעת תחת נטל הלבד.

סבתא אינה אוהבת את הרש מוישה. היטב היא יודעת על כוונותיו והרבה הן חרדה מפניהן. חרדה מפני של חיים של לבד אינה מאיימת עליה כמו חיים של ביחד עם אדם שכמותו. אין היא מוצאת בחיים שלמים של לבד את הבדידות שמגלה הוא ברגע אחד של קידוש ערב שבת⁹. על כן נותרת היא חזקה דווקא במקום בו הוא נשבר.


גם סטיצ'קין, גיבור "סוף טוב"¹⁰ לאנטון צ'כוב, מחפש להימלט מבדידותו ומרווקותו המתמשכת.

חייו, חיי כרטיסן בן חמישיים ושניים, מתנהלים ברווחה ועל מי מנוחות: הוא מחזיק במשרה בטוחה, נכסיו הפיננסים נושאים פרי, הוא מקובל ומוכר בקרב ידידים ומכרים, ועדיין - משהו חסר. מישהי, ליתר דיוק. מישהי שיוכל לאהוב, מישהי שתעניק לו בית ומקלט, מישהי לחלוק עימה את חייו.

בשונה מהרש מוישה, העמל וטורח על הופעתו החיצונית ומתכנן היטב את מהלך השיחה הרצוי, מתפנה סטיצ'קין אל עניין השידוכים כלאחר יד, "באחד הימים שהוא פטור בהם מעבודתו"¹¹.

בעצבנות ובכנות הוא מתוודה בפני השדכנית על החוסר המהותי בעולמו: "אני מבלה את חיי כאיזשהו צועני, שנודד ממקום למקום בלי שום נוחיות, ואין איש להתייעץ בו, ואם אחלה, אין אפילו מי שיגיש לי כוס מים וכדומה... אני איש המעמד המשכיל, יש לי כסף, אך אם להסתכל עלי מנקודת ראות, אזי מי אני? גלמוד, היינו הך, כמו איזה כומר נידח. ובאשר לכך, הייתי משתוקק ביותר להתקשר בכבלי הדת, הווה אומר, לערוך נישואים כדין עם איזושהי פלמונית ראויה" "¹².

המספר מעיד על רצינותו, דקדקנותו ואופיו החיובי של סטיצ'קין באותה התדירות שבה מעיד זאת סטיצ'קין על עצמו¹³. ממרומי גילו וניסיונו הוא ניגש אל המבצע במבט מפוכח ולב בוטח. הוא אינו מחפש את הכלה היפה ביותר או את הרעיה החכמה ביותר. ההפך הוא הנכון; בכל אחת מהגדרות הקיצון הוא מוצא איזשהו פגם או קושי.


את השדכנית המתארחת בביתו מקפיד סטיצ'קין לכבד במאכל ובמשקה. התנהגותו הינה כשל אדם נדיב, הנוהג גינוני נימוסים, נוגע ללב בווידויו ובהצהרותיו הכנות. עם זאת, במרוצת השיחה ולאור הצורך בלתאר נכונה את האישה אשר מבקש הוא לשאת, מתגלות תפיסותיו כאי עקביות ובלתי אחידות: יש שהוא עצמו מעיד שהוא אינו האדם הראוי לאישה אשר נתברכה ביופי גופני או שכלתני ויש שהוא מודה שאין זה מתפקידה של האישה להיות ישות עצמאית, מוצלחת מדי, בפני עצמה¹⁴.

רצונו של סטיצ'קין, בסיכומו של עניין, הוא באישה צייתנית ופשוטה, היודעת את מקומה כמופקדת על מלאכות משק הבית ומשרתת את בעלה נאמנה¹⁵.

ליובוב גריגורייבנה, השדכנית, הינה בעלת מקצוע דיסקרטית וסולידית, הנוהגת חסכנות בדיבורה ובתנועותיה. דמות מאופקת, מחושבת, חשאית, המסכינה עם כל הנאמר, מנסה לענות על צרכי ודרישות הלקוח ובמקרה הצורך אף אינה חוששת להציע דברים שהשתיקה יפה להם, שארגונם וטיפולם נמצא גם הוא תחת משלח ידה^16.. נוכחותה בחדר מובאת רק לצורך הסיטואציה המצומצמת של תפקידה המקצועי. עולמה ורגשותיה אינם מעניינו של הנושא או העניין - עד לרגע שבו מתוודע הכרטיסן להכנסתה היפה. או אז מתגלה לפניו האישה שמאחורי המקצוע:

" "המממ...! לא ציפיתי כלל שבעיסוקים כאלה אפשר להשתכר סכום כזה. חמישים רובל! לא כל גבר מקבל זאת! התכבדי נא, אבקש בהכנעה..."

... סטיצ'קין סקר אותה חרש מכף רגל ועד ראש ואמר:

"חמישים רובל... זאת אומרת שש מאות רובל בשנה... התכבדי נא, אבקש בהכנעה... ברווח שכזה, את יודעת, ליובוב גריגורייבנה, לא יקשה עלייך להשיג לך בן זוג..." "¹⁷.

כך נוכח סטיצ'קין לדעת כי ליובוב גריגורייבנה עונה היטב על דרישותיו וצרכיו וגם היא עצמה, אישה כבת ארבעים שלא נישאה מעולם, מוצאת כי סטיצ'קין יכול לשמש לה בעל הגון ונאמן. העניין מוסדר ומוסכם. הכרטיסן והשדכנית שהפכה משודכת מחליטים להינשא. והנה, למן הרגע שניתנה ההסכמה, ואדי האושר על הפתרון המוצלח עוד נישאים באוויר, פוצח הכרטיסן בהתאמתה של אשתו לעתידם החדש:

" "נו-ו," אמר הרב כרטיסן המאושר. "עכשיו הרשי נא להבהיר לך לאיזו התנהגות ואורח חיים אני מצפה ממך. אני בנאדם קפדן, סולידי, חיובי, מבין הכול ברוב דקות, ומתאווה שאשתי גם היא תהיה קפדנית, ותבין שאני בשבילה מגן ומחסה וראשון במעלה."

הוא התיישב ונאנח עמוקות, והחל להציע בפני כלתו את השקפתו על חיי המשפחה וחובות האישה"¹⁸.

סטיצ'קין אינו נער צעיר המחפש אהבה וסערת רגשות. סטיצ'קין הוא אדם מפוכח המחפש את האושר שבחיים בצוותא. אישיותה, זהותה, תכונותיה של זוגתו נדרשות להיות ממוצעות ומקובלות - נוחות לחיי הנישואין, נוחות לבעל ואולי נוחות גם לאישה עצמה, אילו קולה היה נשמע ונלקח בחשבון.

האישה או מוסד הנישואין, לדידם של הרש מוישה ורב הכרטיסן סטיצ'קין, הם עסקת סחר מכר של צורך וטובת הנאה. הכרח קיומי למיגור הבדידות, אמצעי מגננה מפגעי זקנה ותחושת הלבד. עולמה של האישה הניצבת מולם, זו שהם מבקשים לשאת, כלל אינו רלוונטי. לאו דווקא משום שהיא אישה ומכאן פחותת מעמד ונטולת חשיבות, אלא משום שהיא - כיצור נוסף במערכת חייהם - פשוט אינה חשובה כמוהם עצמם¹⁹. הם העיקר ותכלית. כל הנלווה, כל הסובב הוא רק כלי להשגת רצונם. אמת, מוכנים הם לוויתורים שבמערכת יחסים - בין אם לגור בדירה משותפת²⁰ ובין אם בדאגה לרווחתה הכלכלית והחומרית²¹. ברם, הרש מוישה וסטיצ'קין אינם מבקשים להתקשר מתוך חיבה או עניין, כי אם מתוך מעשה של התפשרות, אמצעי חציצה אחרון מפני המציאות הקשה של הלבד. הצעת הנישואין היא כלי בשירותו של שיקול רב משקל: לא אהבה, שאיפה לאיחוד או לקרבה, כי אם חיבור כדי שלא ליפול למכמונת הבדידות.

על פי אמות מידה תועלתניות, ניתן להעריך אולי את שיקוליהם כנכונים מן הצד השכלתני, שכן יש הרבה מן היתרונות בחיים של צוותא על פני חיים של לבד. ועדיין, דומה שמטרותיהם התועלתניות והשכלתניות אינן מצליחות להצליח; הרש מוישה נוחל כישלון צורב בבואו לבקש את ידה של סבתא ואילו הספק הציני העולה בסיום סיפורם של סטיצ'קין והשדכנית מעמיד בסימן שאלה חמוץ את עתידם של נישואין אלה. נישואין שהם קשר של עלות ותועלת - בעיקר עבור הגבר השולט בכיפה. נישואים שאין בהם ויתור אלא על זכויות האישה לבדה.

אהבה בין בני זוג אולי אינה הכרח לצורך נישואים, אבל אהבת הזולת היא צורך קיומי לכל מערכת יחסים באשר היא, ומקומה נעדר כאן באופן בולט ומפריע.

אדם האוהב את הזולת יהיה משענת בעת צרה, חבר לחיים, שותף מהימן לכל דרך שהיא.

אדם האוהב את עצמו בלבד, הרואה את עצמו בלבד, יכול אולי להינשא, אך נדמה כי לעולם לא ימצא בנישואיו את אשר ביקש הוא ליצור, ולו גם למראית עין: את השלווה של היחד, את האיחוד שבצוותא, את השני החי לצד הראשון.

אדם ללא אהבת הזולת יהיה לעולם אדם בודד, בין אם הוא נמצא במערכת יחסים ובין אם לאו.




¹ יעקב שבתאי, הצעת נישואין, "בואי כלה - סיפורי חתונה", כרמל, ירושלים, 2001.
² זאת, כשמצבו המשפחתי של הרש מוישה עצמו נותר לוטה בערפל; האם הינו גרוש? האם אלמן? באחת משאלותיה, מתעניינת סבתא בשלומה של אשתו אך אינה נענית בתשובה.
³ יעקב שבתאי, הצעת נישואין, "בואי כלה - סיפורי חתונה", כרמל, ירושלים, 2001, עמ' 17.
⁴ שם.
⁵ שם, עמ' 15.
⁶ כך ניתן להבין, שכן המספר מעיד על תחושת הרווחה והנוחם שתולה הרש מוישה בעובדה כי מלבדם לא היה עוד איש בבית וכי הזקנה הובילה אותו אל חדרה. אילו היה זה ביתה, הייתה וודאי מובילה אותו אל הסלון או אל מקום פרטי פחות.
⁷ יעקב שבתאי, הצעת נישואין, "בואי כלה - סיפורי חתונה", כרמל, ירושלים, 2001, עמ' 19 - 20.
⁸ שם, עמ' 15. דומה שהרש מוישה מקפיד לטפח את תחושת מורת הרוח בו, "שאף לרגע לא הסיח ממנה את הדעת ולא הניח לה לדעוך ולהתפוגג מאז יצא את ביתו" (שם). תחושה זו, למרבה האבסורד, היא שמשמרת ומאדירה את תפיסתו העצמית ומנציחה את מעמדו החשוב ורם המעלה.
⁹ על אף שהדבר אינו נראה ניכר בתחילה מאופן התנהגותו של הרש מוישה: כשסבתא, על אף סלידתה מיהירותו ומיחסו המזלזל למתים, מתנהגת כמארחת למופת ומתעניינת בשלומו ובשלום מכריו, מקפיד הרש מוישה להתחמק מלהשיב על שאלותיה, מתנהג כמי שלא מעוניין לשתף ושומר את עצמו לעצמו, עם סודות כספיו ונכסיו. מהתנהגותו עולה הרושם כי הרש מוישה אינו זקוק או רוצה בשותף עמו יוכל לחלוק חוויות או רשמים, אלא בקהל, אנשים בפניהם יכול להביע את דעתו, להשמיע את קולו ולזכות בכבוד ובהערכה. אך משפטו החותם של והתנהגותו הנסערת חושפים נכונה את כוונותיו.
¹⁰ תפיסתו העצמית מושרשת כה עמוק בתודעתו, עד שהוא אפילו אינו טורח לפתוח בשיחה או לחדש את דבריו, לאחר שסיים למלמל את תשובתו הלא ברורה והלא מכובדת בעליל. טוב לו להניח לשתיקה לשרור בחדר ובלבד שלא יצטרך הוא לטרוח, ולו בשיחת נימוסים קלה עם זו, אשר את ידה בא לבקש.
¹¹ אנטון צ'כוב, הסוף הטוב, "הופעת בכורה וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: ד"ר אלעזר זליקסון, אל"ף הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב, 1985, עמ' 127.
12 שם, עמ' 126 - 127.
¹³ "סטיצ'קין, נבוך במידת מה, אך כתמיד, רציני, חיובי ומדוקדק..." (שם, עמ' 127). "אני בנאדם חיובי ומפוכח, מנהל חיים הגונים ונאותים, כך שביכולתי להתייצג כמופת לרבים" (שם). "אני בנאדם חיובי ובעל אופי" (שם, עמ' 128), " אני בנאדם... סולידי, חיובי, מבין הכול ברוב דקות..." (שם, עמ' 131).
¹⁴ "לי דרושה נערה פשוטה. החשוב מכול שתהיה מכבדת אותי ותרגיש שעשיתי אותה למאושרת." " שם, עמ' 128.
15 "העיקר - שכל. בעצם הרבה, באישה גם השכל לא דרוש, בעבור שמפני השכל תהיה חושבת על עצמה מי יודע מה, ותעלה בדעתה כל מיני אידיאלים. בלי השכלה אי אפשר היום, זה אמנם כן. אך יש השכלה ויש השכלה. דבר נעים כשהאישה מצרפתת ומגרמנת בקולות שונים שם, נעים מאוד; אך מה ההיגיון שבדבר אם היא איננה יודעת, נניח, לתפור לך כפתור? אני מן המעמד המשכיל, עם הנסיך קניטלין, יכולני לומר, היינו הך, כמו, אתך עכשיו, אבל יש לי אופי פשוט. לי דרושה נערה פשוטה. החשוב מכול שתהיה מכבדת אותי ותרגיש שעשיתי אותה למאושרת." שם, עמ' 128.
¹⁶ התנהלותה המדודה של השדכנית ליבוב אינה נדרשת רק בגין עיסוקה המקצועי - רשמי, אלא גם (ואולי בעיקר) בגין כל אותם "עניינים רבים אחרים שנוח לדבר עליהם בלחישה בלבד" (שםת עמ' 127) שגם הם נמנים על משלח ידה.
17 שם, עמ' 130.
¹⁸ שם, עמ' 131 - 132.
¹⁹ כל משך הביקור יושב הרש מוישה בביתה של סבתא ואינו שואל ולו פעם אחת לשלומה, לשלום יקיריה, למעשיה. כל שהיא עושה, חושבת, עוסקת בו - אינו מעניינו כלל. דומה כי הוא אינו מכיר בה כישות הראויה ליחס ולכבוד משום עצמה, אלא כגורם שיש להינשא לו רק כדי להרוויח משהו בתמורה. מובן מאליו שהוא אינו מעלה על הדעת אפשרות לפיה יידרש הוא לשרת או לסייע לה או לכל אדם אחר, גם אם יהיה אדם זה לו אישה ורעייה.
²⁰ אצל הרש מוישה, המוותר בכך ויתור גדול מאוד על נוחיותו והמרחב הפרטי היקר שלו.
²¹ אצל רב הכרטיסן. ועם זאת, הצהרות יפות אלה נשמטות מרגע שמגלה סטיצ'קין כי אשתו לעתיד מסוגלת בהחלט לפרנס יפה את עצמה, ואולי גם אותו, ואינה נדרשת עוד לפרישת חסותו עליה.