מדרש פסלים

פנינה פרנקל

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

הפסלים פוסלו בחמר ולאחר מכן נשרפו בתנור מיוחד בחום גבוה שמקשה את החמר. בשלב הבא הם נצבעו בצבעים שמקבלים את הגוון והברק שלהם לאחר שריפה נוספת.

בדרך כלל זו תעלומה, ולמרות הוראות היצרן, השרפה בתנור יוצרת אפקטים מיוחדים של צבע.

החמר הזה משמש מאז אבותינו ומלפני אלפי שנים לעבודות קדרות, כלומר הכנת כדים, צלחות ומכלים עגולים לאחסון ולקבורה. מאוחר יותר התפתח השימוש באבניים, מה שאפשר ליצור מכלים מעוגלים קטנים וגדולים בשיטות שונות.

גם בעבר, לדוגמה באמנות הקלאסית ביוון נעשה שימוש אומנותי בחמר ב"פסלי טרקוטה" קטנים. בשנים האחרונות נעשה יותר ויותר שימוש מודרני בחומר לפיסול חופשי, אומנותי, אבל עדיין יש הכרח לעשות בו חלל פנימי, כמו כד, כדי שהאש תחדור פנימה לשרוף אותו מבפנים .

בסגנון שלי אני משתדלת לתת לחומר לפסל את עצמו. אני לא כופה עליו צורות מדויקות, משתדלת שתהייה בו תנועה וזרימה חופשית, שתעיד על הרכות שלו בזמן המגע הפיסולי.

במקום "כחומר ביד היוצר" יצירותיי הם ביטוי לרעיון ש"היוצר ביד החומר". הצורות המוגמרות נוצרות מתוך משחק וניסיונות עם החמר וברוב המקרים בלי תכנון מראש.

אני מוסיפה לפסלים גם אובייקטים מוכנים מעין "רדי-מייד" שנראים לי כמשרתים את הקומפוזיציה. לפעמים אני משלבת בתוך פסל חדש חלקים מפסלים ישנים שכאילו חיכו לחלק המשלים והם מתחברים זה בתוך זה כמו הותאמו בתבניות מותאמות.

הדבר בולט בפסל הבהיר. השם שנתתי לו אחרי שסיימתי אותו הוא "לידת הקונכייה".


קונכייה

הקונכייה הגדולה נוצרה לפני מספר חודשים ובולט בה הרעיון לתת לחמר הרך ליפול באופן חופשי וליצור צורות מופשטות. הטקסטורה החיצונית היא מיוחדת מאד [להגיע אליה, זה סוד מקצועי]. את הברק שהתקבל בפנים גילינו בהפתעה לאחר שרפת הצבע. רק כשהבאתי אותה הביתה גיליתי פסל קטן שעשיתי לפני מספר שנים ולא מצאתי לו שם ומקום. ופתאום הסתבר שהוא מתאים בדיוק במידות ובגוונים להתיישב בתוך הקונכייה, גם מבחינת הגודל, גם מבחינת צבעים וגם מבחינת הקומפוזיציה. רק לאחר מספר שבועות של התבוננות בו החלטתי שיתאים לשלוב בו זמנית פנינים, להדגיש את האופי הקונכייתי [יכול להיות שעוד אשנה זאת ואסיר אותן].


אימת נחש בריח

לפסל השני קראתי "אימת נחש הבריח" תחילתו בניסיון לעשות דמות מתפתלת. שלצערי נפלה ונשברה לאחר השריפה הראשונה. רגע לפני שנשלחה לפח ניסיתי להרכיב מחדש את השברים ואפילו הוספתי להם ראש כבד ומאיים צבעתי אותו בשאריות של צבע שהתערבבו וקשה היה לנבא את התוצאה נפלאה שיצאה לאחר שרפת הצבע. גם כאן בולט חוסר הליטוש, והטקסטורה המיוחדת שמוסיפה במקרה זה לדימוי של קשקשים של נחש מאיים כשהראש גדול וכבד יותר מהבסיס. הוא כאילו מרחף מעל בסיס הזכוכית שהתאמתי לו.


איש ציפור

לפסל השלישי קראתי "איש ציפור כחול" תחילתו בפסל של דמות ראש עם שופר בפה וראש פתוח. בולט בו חוסר הליטוש והעדפת ההבעה הדרמתית כמו "בכחוס" או "האל פן" שנבעה גם מהסגנון וגם מזרימת החמר הלא עציב. לאחר שנים התווספו לו שני ציפורים שאותם פיסלתי לצורך אחר ואותם הכנסתי לחלל הראש. אני מאד אוהבת לפסל צפרים וכל שארית חומר לאחר הפיסול אני מעצבת ציפורים קטנות בתנועה של חופש בצבעים שונים ומאוחר יותר מחפשת להם מקום מתאים כדי לצרף אותם. לקראת התערוכה חיפשתי בסיס לפסל והדבר המתאים היחיד היה אגרטל זכוכית קטן שהתאים לגודל הבסיס. כדי שלא יתגלה המקור של הבסיס מילאתי אותו בגולות בגוונים של כחול שהשאיר לי נכדי. ולאחר הדבקתם כבסיס לפסל החמר נתקבלה קומפוזיציה מעניינת שיש בה גם רמזים סמליים סוריאליסטיים. הביצים כמקור החיים וככובד המקבע אותו בתוך השורשים למטה, והציפורים המושכים את הפסל לחופש כלפי מעלה וביניהם איש פרוע: אומן שמנגן בשופר.