מכיכר הלחם עד כיכר תחריר

יעקב עציון

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

"וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת" (שמות כט כג)

"אתה נוסע עד הצומת השנייה, פונה שמאלה, ובכיכר הבא ימינה". אם המשפט שבין המרכאות לא היה מופיע בטור לשוני, דומני שמרבית הקוראים היו חולפים על פניו מבלי שים לב לשני מעקשי הלשון הטמונים בו – "הצומת השנייה" ו"הכיכר הבא". נגענו בעבר בטור זה בשיבוש הרווח ההופך את הצומת מזכר לנקבה – וכאן נתייחס לטעות הפוכה, המתייחסת לכיכר בלשון זכר.

כמה כיכרות ישנן בתנ"ך – כיכר המציינת מקום; כיכר שעניינה צורה של מאפה (כיכר לחם); וכיכר שפירושה מידת משקל גדולה של מתכות (שוות ערך ל-3,000 שקלים).

כל הכיכרות הללו מופיעות במקרא בלשון נקבה. כך בכיכר הראשונה בתורה – "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (בראשית י"ג); כך בכיכר שבפרשתנו, הנזכרת בפרשת חנוכת הכהנים לעבודתם - "וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'"; וכך ביתר הכיכרות הרבות שבתנ"ך.

על אף האמור, במילונים רבים נוכל לראות שלכיכר הלחם מוצמד הקיצור זו"נ – המעיד כי המילה היא הן במעמד זכר והן במעמד נקבה. וכל כך למה? מקום אחד יש במקרא שבו מתדמית הכיכר לזכר – בדברי שמואל לשאול מיד לאחר משיחתו למלך (שמואל א פרק י): "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה... וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל, אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן". שֵׁם המספר שלושת הוא לכאורה צורת הנסמך של מספר בלשון זכר, ולפיכך יש שכתבו שהכיכר שייך לשמות העצם שהמקרא מתייחס אליהם הן כזכר והן כנקבה (דוגמה ידועה היא המילה חצר, שעליה נקרא בעוד שבתותיים: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'... אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ". שתי מילים סמוכות מתייחסות לחצר, האחת לחצר זכר והאחת לחצר נקבה).

ברם, נראה שאין להסיק מהצורה "שלושת" שהכיכר הינו זכר. הפעם הראשונה שבה באה המילה "שלושת" בתנ"ך היא בפסוק המתאר את כניסת נח ומשפחתו לתיבה, ושם נאמר: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה". הווה אומר, גם שם עצם שמינו נקבה יכול לקבל את שם המספר הנסמך "שלושת".

תופעה דומה ישנה בתחילת ספר איוב: "וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם" (וכך כתב ראב"ע בפירושו לפרשת ויקהל: "אם היתה מילת חשבון סמוכה תהיה בתי"ו לזכרים ולנקבות – 'שלשת האנשים האלה' (יחזקאל יד), [ולעומתו] "ושלשת נשי בניו"). יש שהסבירו שהצורה "שלושת" יכולה להתפרש גם כתחליף למילה "שלישייה", מעין שם עצם עצמאי, ולפיכך היא יכולה להקדים הן שמות עצם זכרים והן נקבות.

לענייננו, על כל פנים, כיכרות הלחם הנזכרות בשמואל הינן במעמד נקבה, כפי שמוכיח הפסוק העוקב שם: "וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם". שתי הלחם הן לכאורה שתי כיכרות לחם מתוך השלוש הנזכרות קודם – וכך יש לנו שלושת דוגמאות במקרא לכך ש"שלושת" יכול להופיע אף לפני שם עצם נקבי.

כיכר – גיא צר ועמוק?
אף לפי המילונים המתייחסים לכיכר הלחם הן כזכר והן כנקבה – הכיכר הגיאוגרפית מסווגת תמיד כנקבה, ולכן ציינּו בתחילה שטעות היא לומר למשל "כיכר התנועה הבא".

מנין בכלל הגיעה המילה כיכר לרחובותינו? הזכרנו כבר כי הפעם הראשונה שבה אנו נפגשים בתנ"ך בכיכר היא בעת היפרדותם של אברהם ולוט: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן...". אונקלוס מתרגם את הכיכר במילה "מֵישַׁר" – אותה מילה שהוא מתרגם בה את "עמק" העברית – ולפיכך יש להסיק שלשיטתו הכיכר היא שטח נרחב ומישורי. בכל התנ"ך כולו הכיכר הוא כינוי לעמק הירדן, מלבד שני מקומות בספר נחמיה שבהם נזכרים "הכהנים אנשי הככר" ולווים שנאספו "מן הככר סביבות ירושלים", וקשה לדעת אל-נכון באיזו כיכר מדובר.

רבים הסבירו שמקור כל הכיכרות שבתנ"ך בצורה העגולה. על פי הנחה זו כיכר הלחם החלה דרכה כעיגול, ודומָה לה בצורתה כיכר המתכת, שנתנה למשקל את שמו - ואף כיכר הירדן נקראה כך בשל צורתה המעגלית הנפרשת לעיני המתבונן בעמק הירדן מן הגובה. יש שאף הסבירו שהמילה כִּכַּר היא קיצור של כִּרְכַּר, בהיבלעות הרי"ש - וכרכור הריהו תנועה במעגל, כַּנאמר על דוד המלך שהיה "מפזז ומכרכר" לפני ה' בעלות ארון ה' לירושלים (שמואל ב ו; אגב, בהשראת שורש מרובע זה ביקש חיים נחמן ביאליק לקרוא לסביבון בשם כִּרְכַּר, וכפי שכתב בשירו המפורסם: "מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי, בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה". לימים הסתובב לו הכרכר ופנה לדרכו ובמקומו הגיע הסביבון, חידושו של איתמר בן אב"י, ואף שובץ בשירו של ביאליק תחת הכרכר, כנוסח המוכר).

אליעזר בן יהודה במילונו לא מקבל את התיאוריה הקושרת את הכיכר למעגל: "רוב החדשים אמרו שהכוונה העיקרית היא עיגול, אבל אין כל יסוד לזה, לא יסוד לשוני ולא יסוד ענייני... כיכר הירדן אינה כלל עגולה אלא ארוכה וצרה, וגם ככר הזהב וככר לחם אין שום ראיה כי היו עגולות".

לטעמו של בן יהודה יש לפרש שכיכר הוא דווקא גיא צר ועמוק, וכך הוא מסביר גם את הפסוקים הנזכרים בנחמיה על יושבי הכיכר: "דבר ידוע הוא שהקרקע שעליו בנויה ירושלים קרוע מצפון לדרום בגיא, שהיה עמוק לפנים וחילק את העיר לשתיים, והוא הגיא שהזכיר יוסף בן מתתיה ואמר כי הוא נקרא tyropeon, ומשמעותו הוא עושי הגבינה... ולפי תכונתו השם כיכר לפי משמעותו האמיתית נאותה לו".

קרקס או ריבוע
מכל מקום, כבר לפני מאות שנים החלו לקרוא לרחבות שבמרכזי הערים בשם "כיכר" – כנראה בהשראת הדמיון הצלילי למילה הלטינית circus, שפירושה המקורי מעגל (והיא מקור הקִרקס וה-circle האנגלי), ושהשתמשו בה גם בהוראת רחבה פתוחה להתכנסויות ולמופעים, אף אם כבר לא ניכרה צורתה העגולה (ומעניין הוא שכיום נקראת הכיכר באנגלית דווקא בשם הריבוע, square).

הכיכר המפורסמת בעולם בימים אלו היא כמדומה "מיידאן א-תחריר" שבקהיר, שפירוש שמה בעברית הוא "כיכר השחרור". השורש חר"ר בערבית קשור לחופש ולשחרור – בדומה למשמעות השורש בארמית ובעברית ("חרורי" הם עבדים משוחררים בארמית, ובעברית מכירים אנו את בן החורין המקראי, ואת החירות ואת השורש המרובע שחר"ר, שנתחדשו בלשון חז"ל).

ומהו מיידאן? על פי אברהם שטאל, כך נקרא בתחילה אצטדיון מרוצי הסוסים, בשל תנועתם הנמרצת של הסוסים ושל ההמונים הבאים לצפות בהם. כיווון שהמרוצים נערכו לרוב ברחבות שבלב העיר, קיבלו הכיכרות את שמן מן מרוצי הסוסים - ושם זה המשיך ללוותן אף כשהמאורעות המרכזיים המתקיימים בהן הם כבר לא תחרויות אלא מיני התכנסויות והפגנות, ספורטיביות יותר או פחות.