ראשי פרקים על הפרק

יעקב עציון

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שמות לב, ג)

"נפרק לי המגדל". יש להניח שהורים לילדים כבני שלוש שמעו מילדיהם משפט כעין זה לא פעם. התהליך המופלא של למידת השפה על ידי הילדים מתבסס רבות על היקש והשוואה. יחלפו עוד שנים עד שישמע הזאטוט על בניין נִפְעַל – אך הדבר לא מונע ממנו ליצור אוטומטית במשקל זה צורות שלא שמעתן אוזנו מעולם. אם כשגומרים לשחק אומרים "המשחק נִגמר", וכשמישהו שובר מקל אומרים "המקל נִשבר", כשמתפרק המגדל אפשר לומר שהוא "נפרק".

דוגמה נחמדת להיקש דומה שמעתי מִבְּנִי לפני זמן מה, כשהיינו באירוע שבו – כמנהג הימים – הוצבו 'מתקנים מתנפחים'. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לקפץ, והוא ענה: "לא, כבר התנפחתי מקודם". אכן, אם במגלשה מתגלשים, ובנדנדה מתנדנדים – אזי ב'מתנפחים' מתנפחים.

אב או אם ששומעים את ילדם אומר "נפרק לי המגדל" יתקנו אותו עד מהרה: "לא אומרים נפרק, אומרים התפרק", וכך תתיישר שפתו אט אט לפי המקובל בפינו.

אך מדוע אמנם לא אומרים "נפרק"? מדוע נכון יותר לומר "התפרק", בבניין התפעל, במקרה זה?

נצא לסיור קצר בעקבות השורש פר"ק, ונשתדל לפרוק את השאלות הנזכרות. לראשונה נזכר השורש בתנ"ך ב'ברכת הניחומים' שמברך יצחק את עשו לאחר שהוא מגלה שבא אחיו במרמה ונטל את ברכתו: "...וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". פריקת העול המתוארת כאן היא הסרת העול והורדתו – משל להשתחררות משעבוד ומכפיפות (הזכרנו בעבר כי הביטוי "קשה עורף" נשאל מן הבהמה המסרבת לתת את צווארה בעול וללכת בתלם – ואף הביטוי "פורק עול" הגיע בהשאלה מאותו שדה סמנטי).

פריקה היא אפוא הורדה, הסרה. הפעם השנייה שבה בא השורש פר"ק במקראות הוא בפרשתנו, אכן בהקשר של פריקת עול: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". כאן אנו נפגשים עם השורש פר"ק בבניין פיעֵל, שמשמעותו – להסיר חפץ ממישהו אחר. פעמים הרבה זהו היחס שבין הבניין הקל לחברו הכבד והדגוש – לָמַד בעצמו לעומת לִמֵּד אחרים, שָׂמַח לעומת שִׂמֵּחַ, ועוד רבים.

הפעם השלישית שבה מופיע השורש שאנו עוסקים בו מוסיפה למערכה בניין חדש: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן". ההתפרקות המוזכרת כאן הינה בבניין התפעל – ומובנה פעולת פריקה שהעם מבצע בעצמו. כשם שהמתלבש מלביש את עצמו, והמתרחץ רוחץ את עצמו, כך המתפרק פורק ומסיר מעצמו דבר מה.

שתי התפרקויות הן
נחזור כעת למגדל שהתפרק לילד. אם אכן התפרק פירושו פרק מעצמו, לכאורה לא נכון יהיה לומר כך על חפץ שאין לו יכולת פעולה עצמית. אמנם, השימוש בפועל התפרק במשמעות "עבר פירוק" אין מקורו במקרא, אלא בלשון חז"ל. כך למשל לשון התוספתא במסכת ביצה בעניין דיני מוקצה: "המטה והכסא והספסל וקתדרא ועריסה שנתפרקה, וכן קורה שנשברה... אין מסיקין בהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן". אנו רואים זה בצד זה את בניין נתפעל ואת בניין נפעל – כשהמשמעות אחת.

תופעה זו – שינוי המשמעות בין "התפרק" המקראי ל"התפרק" החז"לי - אינה ייחודית לשורש פר"ק. בספרו המקיף "לשון מקרא ולשון חכמים" מביא אבא בנדויד ז"ל שורה של פעלים בבניין התפעל שעברו שינוי משמע דומה – מפעולה שעושה אדם על עצמו לפעולה סבילה שנעשית על אדם או על חפץ מבלי שהוא מעורב בעשייתה. כך הוא למשל בשורש קד"ש – במקרא להתקדש פירושו לקדש ולטהר את עצמך, וכפי שהפסוק עצמו מבאר: "וְהִתְקַדִּשְתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". בלשון חכמים לעומת זאת להתקדש פירושו להיות מקודש על ידי מישהו אחר. המשנה במסכת קידושין מלמדת כי "האיש מקדש" ו"האישה מתקדשת", ומן הבחינה הלשונית אין הכוונה שהאישה מקדשת את עצמה, אלא שהיא מקבלת את פעולת הקידושין (וכפי שאומרים בלשון הווה, "מקודשת", בבניין פֻּעַל; כך, בה בלשון נוקטת המשנה גם לגבי "תבואה שהתקדשה", היינו שנעשתה כלאיים, ולגבי שנת היובל שנתקדשה - ספרא בהר: "'וקדשתם את שנת החמשים שנה' - מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה"). כשרצו חכמינו לבטא פעולה שעושה האדם על עצמו, הוסיפו הם פעמים רבות את המילה "עצמו" עצמה. כך, במקום צורת הציווי "הִתְקַדֵּש" גרסו הם "קַדֵּש עצמך".
על כל פנים, הצורה "נפרק" בבניין נפעל אינה שייכת רק לתחום שיבושי הילדים, ואף אותה ניתן למצוא במקורות. בכתבי יד עתיקים של מסכת יומא בתלמוד מובא בפרק השביעי כי בדי הארון – המוטות שבהם נשאוהו – היו "נפרקין ואין נשמטין", כלומר: יכולים היו לזוז בחופשיות בתוך הטבעות שבצידי הארון, אך לא לצאת לגמרי מהן. ברם, מי שיעיין בדפוסי הגמרא בדף עב ע"א יראה שהנוסח הוא "מתפרקין ואין נשמטין". ובכן, כמו ההורים שמתקנים את ילדם מ"נפרק" ל"התפרק" כך נהגו מעתיקי הגמרא, ויישרו את הצורה החריגה לפי המקובל בלשון חז"ל.

הגיע לפרקו
נתייחס קצרות לעוד שני עניינים העומדים על הפרק: מה פירוש "עומד על הפרק"? מקור הביטוי מלשון הנביא עובדיה כלפי אדום: "...וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו, וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה" (פסוק י"ד). הקשר הנבואה הוא פנייה לאדום שלא ישמח לאידם של ישראל בצרתם ולא ינסה להמשיך ולהרע להם, והפרק המוזכר כאן הוא מקום שאליו נסים שרידי החרב. כך מפרש רד"ק: "הפרק - הוא אם הדרך, מקום שמתפרקים הדרכים אחת הנה ואחת הנה, והאדומים היו עומדים על הפרק שלא יוכל לנוס אחד מישראל שלא יתפשוהו". על פי פירושו הפרק הוא צומת, פרשת דרכים, לפי ששם מתפרקות ומתפרשות הדרכים זו מזו. סמך לדבר בערבית של ימינו, הקוראת לצומת "מַפְרִק אלטֻרֻק" (טַרִיק – דרך), ובקיצור: "מַפְרק".

בלשון חז"ל הפך שם העצם "פרק" לכינוי מקביל ל"חלק", או למקום החיבור בין חלקים כלשהם. כך, מקום חיבור העצמות שבגוף נקרא "פרק"' וכך נקראו גם זמנים קבועים בשנה. המשנה בפתח מסכת ראש השנה מלמדת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נידונין על המים". ארבעת הפרקים הם ארבע נקודות זמן בשנה המחולקת לפרקים פרקים.

כך, הפכה המילה "פרק" למקבילה ל"עונה". בתוספתא למסכת ראש השנה מובאים דברי ר' עקיבא: "אמרה תורה: הבא עומר שעורין בפסח, שהוא פרק שעורין, כדי שתתברך לכם תבואה; הבא חטים ביכורים בעצרת, שהוא פרק אילן, כדי שיתברכו עליך פירות אילן". פרק שעורין הוא עונת השעורים, הזמן שבו הן מבשילות וראויות לקציר. כך ניתן להבין את הביטוי "הגיע לפרקו", או "הגיעה לפרקה", הנאמר על בחור או בחורה: הגיע לפרקו היינו בגר והגיע לעונתו, לזמן שבו הוא ראוי לשאת את בת זוגו.

גם חומרי הלימוד התחלקו לחלקים חלקים, פרקים פרקים, וכך מוצאים אנו את חכמינו מדברים על "השונה פרק אחד", ועל "ראשי פרקים", היינו הפסוק הראשון שבכל קטע וקטע. לימים, היו ששילבו בין הפרקים השונים – פרקי הזמן ופרקי התלמוד - וכפי ששם ש"י עגנון בפי ליפא בסיפורו 'הכנסת כלה': "הבחור כמר שפטיל בנך הגיע לפרק 'האיש מקדש', ובתו של זה הגיעה לפרק 'בתולה נישאת', ואם איני טועה אין מסכת קידושין ומסכת כתובות רחוקות זו מזו...".