"בחפץ עשתה כפיה" זה היה שמה של תערוכת היחיד שהצגתי בחיפה ב 'בית היוצר' בשנת 1992. סדרת ציורים זו מציגה שיח אישי-נשי שהוא מצד אחד מונולוג פנימי שהרי אני היא זו האומרת בעבודות אלה את דבריי. אך מצד אחר, ובעיני, הוא רב שיח – קולות רבים עולים בו, כל קול אומר את דבריו בדרכו שלו. במילים אחרות, אפשר לראות זאת כפוליפוניה. קול אחד מדבר בלשון הפיוט המקראי "אשת חיל מי ימצא" (משלי ל"א),שאלה הם המקורות שעליהם נסמכתי מדעת ושלא מדעת, ולכן הם גם עלו ככותרות ושמות לציורים. קול אחר שח את דברו בלשונה של השפה החזותית – שאלה הם הציורים שאותם ציירתי, קול נוסף הוא קולי האישי שמתפצל גם הוא לקולות והדהודים כאשה-אם-ציירת-משוררת-רעיה– יהודייה. ועוד קול אחר שלי שהוא קולו של המנצח בפוליפוניה שמנסה לאחד בין הקולות השונים וליצור מהם את המופע הפוליפוני שלדידי מסתכם בתערוכה.

 

ובכן, במפגש הרב קולי הזה - שמתבטא כאן בחיבור בין מקורות שונים, שפות דיבור שונות, והלך רוח - מתנקז הדיון לתערוכה אחת שבה ציורי קיר גדולי ממדים מצטופפים בחדר אחד ובו הם מוצגים כשלכל אחד מהם יש שם.

 

 

'אשת חיל מי ימצא' המקראי הוא אקרוסטיכון אלפבית המתאר אישה. שיר זה כידוע מושר בליל שבת לפני הסעודה בכל תפוצות ישראל החל מהמאה ה-16. חז"ל פירשו את מושא השיר כאמו של שלמה, בת שבע, פרשנים אחרים מתייחסים לשיר זה כאל משל לתורה או לחכמה, פרשנות אחרת רואה בשיר זה הספד לאשה מסוימת על ידי בעלה, אך השיר התקבל כשיר שאינו מכוון לאשה מסוימת אלא מתאר את האישה האידיאלית. מה זאת אשה אידיאלית? איפה היא? יש כזאת? האם צריך להיות כזאת? האם אני כזאת? האם מה שמתואר שם זו האישה האידיאלית? מי ימצא? אינני הראשונה לשאול ולתהות בזאת. אך כאן בתערוכה זו עולה שוב השאלה כפי שהיא מגיעה ממני ובדרך שבה בחרתי לעסוק בזה – ומותר לומר במודע ושלא במודע גם כן.

 

אך טבעי היה שכאשר אני ניצבת בסטודיו שלי מול גלילי קרטון תעשייה גדולי ממדים ועומדת לצייר עליהם, שום דבר אחר מחיי היום של מציאות חיי לא עוצר מלכת. והרי תקצר כאן היריעה מלפרטם, מה גם שהם מפורטים ברוב עוז פאר והדר ב'אשת חיל'. האהיה אשת חיל בביתי? בת מלך וכבודי פנימה? בעוד חלק אחר צועק אמנות, וממשיך ומזדעק תערוכה, ואחר כך לופת אותי בחזקה אל הצבע שלא התייבש, ומחזיר אותי לשירי ערב שבת, ולמשלי "לאשת חיל" ואני לא יודעת מי מצא ומי לא מצא, אבל אני אפילו לא רציתי לחפש (אחרי שבעצם לא הפסקתי לחפשה). כך חַיל התהפך לו בחִיל ונפשי נדדה ונרעדה, אך חגרתי בעוז מתניי, זממתי לרעות בשדותיי שלי, ועשיתי בחפץ כפיי. מילות השיר הדהדו בי ולי בסדר אחר, בהקשרים אחרים וכך הבאתי אותם אל יצירתי, עוז והדר הלבשתים בלבוש חדש.

 

מאחר ואת כל הדבור הזה ביני לביני ניהלתי באמצעות מכחול, צבע, ונייר – הרי שדברי חקוקים שם. הם חקוקים בשפה של צורה ושל צבע – לשון האמנות. הם נאמרו דרך שפת השיח של מוח ימין, הוא זה שמדבר אחרת, פועל ממקום אחר, ומביע רעיונות שלרוב הם חסויים אפילו בפנינו אנו עצמינו. לכן, אביא כאן כמה מן הציורים שהיו בתערוכה, ואף אוסיף את שמות הציורים – שהם במקרה הזה חלק מהציור וחלק מהדיאלוג שהתנהל שם. דיאלוג שאני רק עמדתי בשרותו ושרביט מנצחים בדמות מכחול היה בידיי.

 

 

אודה ואומר, שאין ולא חפצתי לחקור ולנסות לפרש את המפגש בין הטקסטים השונים – הציור, הכותרת שהוא קיבל, הפסוק המקראי המקורי – והרי זו קרקע עשירה מאד לפרשנות. שם בתערוכה הופעתי כציירת, כמי שמדברת את עצמה ומשתמשת בציור להיות לה לשופר. לכן, גם כאן, אין אני מנסה להציג פרשנויות על התוצר (זאת אני כמובן משאירה לאחרים). פעולת הציור היא בפני עצמה פעילות פרשנית שמשלימה את המציאות בשעה שהיא חושפת סוג אחר ונוסף של חוויות, רגשות, אמירות וחושים. רוצה לומר, זו הפרשנות שלי שלומדת ומלמדת על המציאות דרך התבוננות במציאות אישית ופנימית, אך מאחר וזוהי פרשנות שטבעה להופיע כמטאפורה הרי שגם היא עומדת בפני פרשנות. דבר שאותו אני משאירה לאחרים, במקרה הנדון.

 

 

 

ציורים אלה הם אינם אילוסטרציות לפסוקים שמהדהדים ל"אשת חיל מי ימצא", אינני מאיירת את הפסוקים וגם לא מנסה לפרשם באמצעות דימויים חזותיים. במילים אחרות אומר, אינני מגייסת את הציור לטובת הפסוק. להיפך, אני מגייסת את הפסוק לטובתי ולטובת הציור שעולה מתוך טובתי שלי. אני מגיבה לשיח שמתקיים בי באמצעות חומרי הציור, צבעים, מרקמים, חומרים נוספים שאני מוסיפה (כמו עלים, עלי דפנה, חוטים צמרים ועירוב חומרי צבע בעלי בסיס שונה). אני מגיבה לשיח זה על גבי קרטונים גדולי ממדים, משתמשת במכחול, צבע, כפות ידיים, התזות וחריטות. הציורים ברובם מופשטים ולעתים יש דימוי וצללית של דמות שמובלעת בין הקו והכתם. הציורים הם ציורים תחושתיים, חווייתיים וחושניים – והכותרות שנתתי להם משלימות את החוויה, וכשם ש'אשת חיל מי ימצא' מציג בדרכו שלו את האישה האידיאלית, כך אני רוצה לומר שתערוכה זו דנה ועוסקת בשאלות קיומיות, נשיות, אוניברסליות עתיקות כמו עכשוויות. יש שיגידו כאב, יש שיגידו צער, יש שיגידו ציניות, יש שימצאו גם הומור – ואני אוסיף ועוד אומר שהשאלה 'מי ימצא' מצדיקה את החיפוש הבלתי נלאה, ושהצגת השאלה טומן בחובו את כוחה של התשובה.

 

 

בטרם שלחתי מאמר זה, הגיע אלי מייל מהמשוררת והציירת אסתר ויתקון שערכה סיור באתרי ופגשה בין השאר גם את התערוכה 'בחפץ עשתה כפיה'. סביר להניח שהיא סיירה בדף הקטגוריה של תערוכה זו ולא בגלריה ולכן ניתנה לה הזדמנות לצפות בעבודות אלה בלי שמות וכותרות הציורים (משום שאלה כתובים רק בדף הגלריה עצמו). היא גם מעולם לא דברה אתי על העבודות והנה אלה דבריה כלשונם

"אני מוצאת  עוצמות של יצירה וחיוניות. הצבעוניות העזה, והבעתה בצורות מופשטות, הן אמירה מאד אמיצה. היצירתיות שלי אינה צריכה להיות תכליתית. פרקטית. לא בהכרח כזו שתביא תועלת לזולת במובן החומרי או הפונקציונלי. העשייה שלי יכולה להיות מופשטת. רוחנית, דיפוזית ובלתי-מוגדרת ובכל זאת משמעותית ובעלת ערך לעצמי ולזולת".

מצאתי לנכון להוסיף את דבריה אלה כאן משום שהם בהחלט משלימים ומרחיבים דברים שאני אמרתי במאמרי זה.