לא צחור לבן

יעקב עציון

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

"וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא" (ויקרא יג, לט)

משחק ידוע בין הילדים הוא "כן לא שחור לבן", שבו יכולים המשחקים לומר כל מילה שבה יחפצו מלבד הארבע הנזכרות. "באיזה צבע החלב?", מנסה להכשיל אחד המשתתפים את רעהו. "צחור", עונה החבר, והודף את המתקפה ללא קושי.

אך האמנם צחור הוא לבן? בתנ"ך מופיע השורש צח"ר פעמיים – בשירת דבורה ובנבואת יחזקאל. בשירת דבורה, פונה הנביאה אל עוברי הדרכים וקוראת להם לספר את נפלאות ה': "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת, יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ - שִׂיחוּ" (שופטים ה). האתונות הללו הן היחידות בתנ"ך המוכתרות בתואר "צחור".

בשנית נזכר השורש צח"ר בדברי יחזקאל, הנושא קינה על צור – ומתאר את גדולתה כמעצמת מסחר ושַׁיִט: "דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ, מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". לגבי המילים "יין חלבון" נחלקו פרשנים האם מדובר ביין לבן כְּחָלָב, ביין משובח (כַּצירוף "חֵלֶב הארץ"), או שמא חלבון האמורה כאן אינה אלא עיר שנודעה ביינה המובחר (יש הסוברים שכוונת הכתוב לעיר חָלֶבּ שבצפון סוריה, אחרים מציינים את הכפר חלבּוּן הסמוך לדמשק; מכל מקום, זהו החלבון היחיד שנזכר במקראות).

ומהו צמר צחר? פרשני ימי הביניים מבארים שזהו צמר לבן ונקי, ומשווים את הצחר לאתונות הצחורות מספר שופטים – שפירושן אפוא אתונות לבנות, כהבנה המקובלת.

ברם, יש שצובעים את הצחור בצבע אחר. ב'מילון העברית המקראית' שהוציא לאור פרופ' מנחם צבי קדרי לפני כחמש שנים, מובאת בערך "צחר" ההגדרה הבאה: "בעל צבע צהוב-חום". לדבריו, אפוא, הצמר שביחזקאל והאתונות שבשירת דבורה כלל אינם לבנים, אלא צהובים-חומים. בהערות האטימולוגיות מביא קדרי את הפועל צחר בערבית (קרי: סחר), שפירושו "היה צהוב", וכן את המילה הסורית "צחרחר", שפירושה "הסמיק, האדים".

זרח הוא צוחר
המדבר הגדול בעולם נקרא בלשוננו "מדבר סהרה", אך מדובר בצורה משובשת שהגיעה אלינו דרך שפות אירופה. בערבית נקרא המדבר "אלצחראא אלכבירא", היינו "המדבר הגדול" (שוב, את הצד"י יש לקרוא כסמ"ך עמוקה, ולא כצירוף "ts" כנהוג בפינו כיום). הח' הגרונית פינתה את מקומה לעיצור h באנגלית, וכך נקרא המדבר בשם Sahara. במקביל, שם העצם הכללי "צחראא", שפירושו "מדבר" סתם, הפך לשם הפרטי של המדבר הגדול המשתרע לכל רוחב צפון אפריקה.

נניח עתה למדבר ולערבית, ונחזור ללשוננו ולמקורותינו. כשהזכרנו לעיל שהשורש צח"ר מופיע אך פעמיים במקראות, התעלמנו מהשם הפרטי "צֹחַר" שבו נקראים שלושה מבני המקרא – אביו של עפרון החתי (בראשית כג), אחד מצאצאי יהודה (דה"א ד), ואחד מבניו של שמעון.

בפרשת ויגש, כשמתאר הכתוב את מסע יעקב ומשפחתו מצרימה, נאמר: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן: יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית" (בראשית מו). לעומת זאת, כשמפרט הכתוב בפרשת פינחס את משפחות שמעון במסגרת המפקד שאחר מגפת בעל פעור, חל שינוי בשמות בני שמעון: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם - לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי, לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי, לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי" (במדבר כו). ימואל הפך לנמואל, אוהד וצוחר נעלמו, ובן חדש הופיע – זרח. מיהו זרח זה? מסביר רש"י על אתר – ומסכימים לו יתר הפרשנים, ראשונים כאחרונים – ש"זרח" הוא הוא "צוחר". רמב"ן במקום אחר אף מביא מקרה זה כדוגמה לכלל בלשון הקודש: "המנהג בלשון הקודש לשנות השמות בטעם שווה, כמו 'זרח' ו'צוחר'" (פירושו לבמדבר ב). "טעם שווה" פירושו משמעות שווה, שהרי הן זר"ח והן צח"ר קשורים להופעת אור.

לחילוף שם זה נזקק גם תלמידו של הרמב"ן, ר' שלמה בן אדרת, כשנשאל על ידי מאן דהוא כיצד מתיישבות הסתירות המתגלות בין ספר שמואל לספר דברי הימים. לאחר שמתרץ הרשב"א כמה סתירות נקודתיות, הוא כותב:

...אבל שאר החילופין שתמצא שם בכתובים בדברים שאין העניינים מתחלפים אינה שאלה, לפי שאין הכתובים שומרים המלות רק הכוונות, וזה יקרה אפילו בגופי התורה, גם בעשרת הדיברות קרה כן ולא הקפידה התורה רק בשמירת העניינים. גם בשמות בני אדם יקרה כן: בבני שמעון מנה בפרשת ויגש ובפרשת וארא יכין וצחר, ובפרשת פינחס החליף צחר בזרח... לפי שצחר לשון נוגה... וזרח לשון נוגה... והוא כאן וכאן לשון נוגה ואור (שו"ת הרשב"א חלק א', סימן י"ב)

מדבר צחור
נשוב עתה אל מדבר סהרה. כיוון שראינו שהשורש צח"ר הינו קרוב לזר"ח, ועניינו הופעת אור, ניתן להבין מדוע ניתן למדבר ולחולותיו צרובי השמש השם הערבי "צחראא". כתבנו לעיל שהאנגלים המירו את העיצור הגרוני חי"ת, שאינו קיים בשפתם, בעיצור ה"א – אך הם לא היחידים שביצעו חילוף כזה. חז"ל עמדו על הקִרבה שבין השורש צח"ר לשורש צה"ר – שקשור אף הוא למשפחת האור והופעתו, וממנו נולדו הצהרים, הצוהר – הלא הוא פתח המשמש לכניסת אור – ואף היצהר, שמן המאור, שמראהו מבריק וזך.

במסכת עירובין בתלמוד דרשו חכמים את הפסוק הנזכר משירת דבורה: "'רכבי אתנות' - אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה; 'צחורות' - שעושין אותה כצהרים; 'יושבי על מדין' - שדנין דין אמת לאמיתו" (נד ע"ב). המילה צחורות נדמתה לחכמינו כמילה צהורות, ודרשוה על הלכות מאירות וברורות כצהרים. כעת ניתן להבין מדוע נפלה מחלוקת לגבי מובן התואר "צחור". ברור כי הוא קשור לאור, אך ניתן למושכו לכיוון הלבן – הפך החושך – ולחלופין לזהותו עם אדמומית השמש בהופעתה. מחלוקת דומה יכולה להיות לגבי השורש זר"ח – מקבילו של צח"ר. בספר דברי הימים (ב כו) נאמר לגבי המלך עוזיהו: "והצרעת זרחה במצחו". ניתן להבין שמדובר על נגע צרעת לבן, כצרעת שאחזה בידו של משה ("והנה ידו מצורעת כשלג"); אך ניתן לומר שהזריחה מבטאת אודם, והנגע הנזכר כאן הוא אדמדם (סייעתא לכך מלשון הכתוב במלכים ב, ג, לגבי מלחמת ישראל במואב: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם, וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם").

הצהרת הרמב"ם
בפרשתנו, בין הפסוקים הדנים בנגעי הצרעת, נאמר: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא". המילה היחידאית בוהק – אין במקרא עוד מופע של השורש בה"ק – מיתרגמת בתרגום המיוחס ליונתן במילה "צהר" (בחלק מהדפוסים: "צחר"), ומשויכת אפוא למשפחת שורשי האור, כזה"ר, בה"ר, צה"ר וצח"ר.

מן השורש בה"ק התפתח בלשון חז"ל התואר "מובהק", שעניינו בולט ומאיר. כך, "סימן מובהק" הוא סימן שמעיד בבירור על בעליו, ו"רב מובהק" הוא רב מיוחד ומבורר, המאיר לתלמידו את דרכו בתורה (מעניינת גם הלשון שבחרו חז"ל ב'הדרכת השידוכין' שלהם המופיעה במסכת בכורות מה ע"ב: "גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורֵן; ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי; לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק").

בדומה, גם מן השורש צה"ר התפתחה משמעות מושאלת, שעניינה הבהרת דברים והארתם (ואף המילה הבהרה לקוחה מאותו שדה – בהשראת הבהרת שבפרשתנו). פירוש הפועל להצהיר במקורו הוא "להאיר", אך השתמשו בו אף במובן לברר ולהסביר. כך למשל כתב בלשונו החדה הראב"ד בתגובה לפסק הלכה של הרמב"ם בעניין ביעור פירות שגדלו בשנת השמיטה (הלכות שמיטה ויובל פ"ז): "אמר אברהם: בחיי ראשי, לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם".

אליעזר בן יהודה, שחיפש לפני למעלה ממאה שנה מילה שתחליף את ה"דקלרציה" הלועזית, נעזר בלשון זו של הראב"ד וחידש את המילה "הצהרה" שפירושה הודעת דברים ברורים.

שנים לא רבות אחר כך, משניתנה הצהרת בלפור, כבר הלכו ונתמעטו אלו שקראו לה "דקלרציית בלפור" (היו גם כאלה), וההצהרה הפכה לבת בית בעברית החדשה.

בן יהודה עצמו ייחס חשיבות רבה להצהרת בלפור. את ציון השנים לחורבן שהיה רגיל לכתוב בפתח מכתביו וספריו המיר במניין השנים להצהרת בלפור – וכך נהגו לימים גם חורתי הכיתוב על מצבת קברו בהר הזיתים: "נפטר בירושלים בשנת השישים וחמש לימי חייו, כ"ו בכסלו, ו' להצהרת בלפור".