אבדה תקווה למציאה

הערות לספרו של מיכאל שיינפלד

דינה לוין

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

מוטיב האבדות
אבדות רבות מתוארות בספרו של מיכאל שיינפלד "אבדות" שרובן מוחזרות לבעליהן. החזרת האבדה לבעליה נעשית באופן בירוקרטי על ידי הנהלת רכבת ישראל. אנשים מאבדים בכל יום את חפציהם האישיים תוך כדי נסיעה, וכל האבדות הללו מגיעות לחדר האבדות. אלא שכניסתו של גיבור הסיפור יואב שגיב לעבוד בחדר זה מעניקה לנושא האבדות נופך אישי ואכפתיות רבה. לא עוד פקיד שמחזיר לך אבדה לאחר מסירת סימניה, אלא סטודנט לפסיכולוגיה שמממש את חומר הלימודים במציאות היום יומית בשילוב רגש אנושי, חם ואמפטי. הוא מקבל חדר מבולגן, מלא אבק, המבטא יחס מנוכר לכל המצוי בו, והופכו למקום ידידותי נקי, מסודר וממוין. טיפול חיצוני זה בחפצים האבודים מעיד על התבוננות מעמיקה בהם וברחשי הנפש של בעליהן.

מציאת שרשרת מחברת אותו לדמותה המיוחדת של שרון שזה עתה אבדה את חברה בועז. מיד חושב עליה יואב בדרך מטאפורית: "לרגע חשבתי עליה, אחוזה בשרשרת אהבתה" (עמ' 77). מציאת דסקית של אפי החייל, מובילה אותו לאיתור החיל שעלול לסבול אם יגלו את אובדנה. שוב מתגלה יואב בגדלותו הנפשית ברגש חם ורחמן כלפי הזולת. דמותו מועצמת על רקע האכזריות ואטימות הלב של המפקדים בטירונות, שיחסם המתנכר לחיילים לא מוכשרים מעורר חלחלה. תיאורים משפילים מהטירונות חושפים דגם של התנהגות בלתי מוסרית הקיימת בצבא. יואב לא רק שהחזיר לאפי את הדיסקט, אלא גם שפצר לו אותה, בצורה עדינה ומדויקת. ואז ראה זה פלא, המ"מ שלא הפסיק להתעלל באפי ולמצוא בו פגמים, זיכה אותו במחמאה שבעצם הייתה שייכת ליואב מחזיר האבדה:

"אני רוצה שבסוף המסדר כולם ישפצרו את הדסקית שלהם כמו אפי. תסתכלו מה הוא עשה ותעשו גם אתם, יש? הוא מחזיר מבטו לאפי, משיב לו את הדסקית. "טוב מאוד, אפי. תמשיך ככה". אומר ועובר למיטה הסמוכה, משאיר את אפי מחייך". (עמ' 172)

יואב גרם בעקיפין להעלאת קרנו של החייל בפני מפקדו.

מוטיב האבדה בא לידי ביטוי לא רק בתיאור אבדות מוחשיות של עצמים כמו: משקפים של ילדה, מכתב חשוב או תפילין של אדם מבוגר, אלא לאורך הספר מקבלת האבדה משמעות מטאפורית וסמלית לאבדות הקשורות בנפש האדם. השרשרת של שרון הייתה סמל לאובדן אהבתו של בועז חברה אולם השבתה היא גם תקווה לחידוש קשר של אהבה וחיבור של ידידות, של נאמנות ושל איכפתיות עם יואב. איבוד התפילין של אברהם נוימן פתח צוהר לנשמות אוהבות שאבדו זה את זו בעקבות מלחמת העולם השנייה. דודה חנה, היא חנה הרשטיק אהובתו של אברהם, שבמשך כל חייה שמרה לו אמונים וחייתה בתקווה לפוגשו. הסכמתו של יואב הסטודנט לפסיכולוגיה לגור בביתה וראיית עיניו האפורות כחולות כצבע עיניו של אברהם היו בבחינת השבת האבדה עבורה. היא החיתה את אברהם בדמיונה והפכה אותו לדמות ממשית בחייה הנותרים.

איבוד הדרך של שרון וחבריה במסע בנחל צפית בדרום הארץ, וכן החיפוש והתעייה של הדרך הנכונה, מקבילים לחיבוטי הנפש של שרון בהקשר ליחסיה על יואב. היא חוששת שאבדה אותו ועל כך מתייסרת ללא יכולת מוצא לסבך רגשותיה. כאן בולטת אחוות הרעות שבינה לחברותיה. קרן חברתה מדרבנת אותה בעידוד רב . וכל זאת אומרת לה קרן:

" את לא צריכה להודות לי. הכל מאהבה". (עמ' 206)

יואב מעוצב כאדם רגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו מוותר לעצמו ואינו מוכן לעגל פינות. הוא בוחן את רגשותיו באזמל מנתחים: "אני מקדיש זמן למחשבה על מה שעובר עלי. (עמ' 153)

העיסוק באבדות השונות, לימוד חומר תיאורטי רב בנושא פסיכולוגיה, חיבוטי נפש על מהותו של האדם כל אלה יצרו מערבולת של רגשות מסוכסכים בנשמתו של יואב והוא חש שהוא מאבד את עצמיותו. דו שיח פשוט בינו לבין ילד שהגיע לחדר האבדות בחיפוש אחר אמו מוביל אותו למודעות עצמית עמוקה.

"מה אתה אבדת?" הוא פתאום שואל אותי, משתלט על תפקידי.
"מה אבדת"? שואל אותי שוב. אני נרתע. מועקה עולה בי, אותה מועקה שכבר עלתה בי בעבר. במבט קרוב יותר. החיוך שלו תמים כל כך. העיניים פשוטות. אני נזכר בתמונה שצלמו אותנו בגן – גופייה קצרה לגופי, מטוסים צבעוניים טסים בה לאורכה, מובילים בזנבם שלט שעליו כתוב: "תחי החופשה הגדולה". בתצלום אני עומד בחצר הגן, מביט בצלם וגם אני מלא תום ועיני שקטות.
"בן כמה אתה, יואב"?
"מה אבדת"? הוא שואל אותי בעקשנות, כאילו לא שם לב לשאלתי שלי. ..."איבדת אותך", הוא אומר לי וצוחק. "אתה הלכת לאיבוד בעצמך"...
כוחותי עוזבים את גופי, נוטשים בריצת אנשים הנמלטים מבניין קורס אחרי מתקפה פתאומית. אני בולע רוק, מתבלבל, לא יודע מה מתרחש כאן בדיוק. זיעה שוטפת אותי ואני חלש". (עמ' 178)

מרגע זה חלה הנפילה הנפשית של הגיבור, הוא רץ לעבר ביתה של הדודה, כשצחוקו הלועג של הילד מהדהד באוזניו כצחוק אכזרי ומרושע. הוא נופל על האדמה היבשה וחש כאב גופני ונפשי כילד שכל גופו מרוסק (עמ' 181). יואב מאבד את שפיותו ומתכנס במיטה ללא יכולת לתפקד כשבוע ימים:

"נאנח. אני מיואש. איך איבדתי את עצמי? איך? למה? אני מרחף בחדר. נשמתי נעה בין קירות לבנים לבושי תכריך. צללים עוטים צלי, דמויי שטן ומלאך המתגוששים ביניהם לפני החלטה, מטילה צלם זה כנגד זה. אני מסתובב מיטתי. מיואש, ריק, מבולבל. איך פתאום הכל התפרץ?" (עמ' 188)

לנוכח אובדן הדרך והחזרה למצב עוברי מתוך רצון לברוח מההתמודדות עם המציאות בולטת האהבה והמסירות של דודה חנה אליו. היא שאבדה את אהובה מבינה היטיב את ייסורי נפשו, מרחמת עליו ומנסה בעדינות רבה להחזירו לחיים. היא מכינה לו אוכל טעים ומזין ומקווה לראות שוב את עיניו. החלמתו של יואב היא גם התקווה להחלמתה הנפשית כדבריה:

"כמה היא מחכה שיפקח עיניו, כמה היא רוצה לראות שוב את גון עיניו, את מינון הצבעים. להיות בטוחה שזה הוא, שאלו הן העיניים הכחולות – אפורות שהביטו בה כבר אז, לפני שנים". (עמ' 203)

חזרתו של יואב למציאות החיים מתממשת עם הבכי המר והאומלל שהתפרץ מתוכו וניקה את שאריות השבר והכאב הנפשי של אובדן הדרך, אובדן העצמיות שחש.

פריצת סכר הדמעות (עמ' 208) מחזירה את הקורא לתיאור מגדל המים בראשית הספר, שמקבל משמעות מטאפורית בחיי הגיבור ובצמתים מרכזיים בחייו:

"..רק אז הוא ניצב מולי, זקוף וחזק. צווארו עשוי חוליות עיגולי בטון גליליים, מונחות זו על זו, מהודקות בכובד משקלן. ראשו העצום דמוי משפך והוא פעור לרווחה כפה צמא למים, מבקש קרבת עננים. תמיד הוא גדול בעיני, מגדל המים, יותר מגובהו, מצטרף אל אותם רשמי ילדות שאינם נמחים גם כשגדלים, ועתה מבקשת המציאות שנאמץ את ממדיה שלה". (עמ' 13)

יואב זוכר את מראה מגדל המים כניצב על הארץ זקוף וחזק אך הוא מבקש את קרבת העננים, היינו הוא שואף כלפי שמיים בחיפוש משהו רוחני ונעלה. תמונה זו מזכירה את סולם יעקב הניצב על הארץ וראשו מגיע השמימה ואת משמעויותיה ליעקב ולצאצאיו . על האדם לחתור כלפי מעלה, לתקן לישר ולהחזיר את האבדות לבעליהן. אי החזרתה של האבדה לבעליה עלולה לשבש את האיזון הפנימי בנפש האדם. עלולים להיווצר סדקים בחייו, הסכר עלול להתפרץ והמים עלולים לשטוף את האדם וחלילה להטביעו. לא פעם דמיין כך את המגדל המתמלא עד גדותיו בהקשר לרגשות האדם, שמנסה להשיל מעצמו את הבחירה האישית ואת האחריות למעשיו. (עמ' 107) תמונת המגדל אינה מרפה מהגיבור ולאחר שמתאושש מאובדנו האישי ומימי הנפילה הדכאונית הוא שוב ורואה את המגדל ואת הזיקה שביניהם:

"יש בינינו דבר הקושר, שוזר את גורלנו. באותו מקום גדלנו, באותה שעה נבראנו, אני והוא. וגם הנפש, הצלע השלישית, אנחנו תאומים". (עמ' 304)

הוא רואה את הפיגומים סביב המגדל שנועדו לתקן את הסדקים שהזמן הכה ביסודותיו ומיד חש את האנלוגיה למצבו הנפשי. גם נפשו נתמכת על ידי פיגומים שהצליח להעמיד מסביבו בעזרת אהבתה ותמיכתה של שרון אהובתו. הוא שאבד את האמון בכוחו, ביכולתו וניסה לברוח לתחתית הקיום לשינה במיטה חש שכוחותיו חוזרים אליו ואט אט מוצא את אבידתו הפרטית:

"וכך לאט לאט אני הופך מאחר ליואב" (עמ' 301). וכן: "כמו עץ שכדי לצמחו צריך גרעין להירקב תחילה בבטן האדמה, כך אני חש בתוכי, ימים קשים מכים שורשים במי שאני, ומוזר לי ללמוד את עצמי מחדש". (עמ' 302)
ובמקום אחר: "אני של לומר ולחשוב: הבט פנימה, היכנס באותה דלת עץ חורקת וישנה, וגלה שוב את האור הבהיר הגנוז, את כל מה שתמיד היית מבלי להיות, את מה שתמיד היית מבלי לדעת עד כמה. אין יום שאני פוסח על ההתבוננות.".. "אני מכיר את עצמי. מתבונן בכל מה שנחסם ואבד. כעת הכול שב אל מקומו.."גם אני גדוש בשמחה ובתודה, עטוף אושר, שמח לשוב אל מקומי הראשון". (עמ' 347)

בסיום הספר, כשהצליח למצוא את אבדתו בתוך נפשו המעונה ואזר כוחות לעמוד שוב במבחני המציאות, הוא שב לתמונת מגדל המים, ורואה את הזיקה בין מראהו המחודש של המגדל לבין תחושותיו המחוזקות שלו. כך נוצר סיום מעגלי לרומן.

"אני חוצה את הדקל שבחצר, עובר את חומת האבנים המחוספסת. והנה הוא שוב לפני: גדול וחזק כתמיד- מגדל המים. אני מתקרב ומיד מבחין בשינוי. את האפרוריות התמידית מחליף לבן טהור. משהו נצבט בי וצמרמורת מטפסת במעלה גבי. אני מתבונן במגדל היטב. הצבע מסתיר את חריצי הרוחב. כעת הוא נדמה שלם ואחר, לא מקוטע בפסי חוליות. לבן ואחר. מגדל המים צבוע וחדש. אני נשאר להביט בו כמה רגעים ואז ממשיך בדרכי, עדיין מחשבתי אחוזה בו". (עמ' 355)

תשתיות
תשתיות מעולם המסורת היהודית שזורים בכתיבתו של מיכאל שיינפלד. הם מעידים על ידע ועל שורשיות בארון הספרים היהודי ומשתלבות באופן טבעי בלשונו של הסופר. שם הספר "אבדות" קשור לתשתית יהודית מקראית של "השבת אבדה". זוהי מצווה מן התורה: "השב תשיבם לו" , ואם מצא אבדה יש להחזירה על פי סימנים.

שילוב של תשתיות מרבדים שונים ביהדות הוא לא רק שילוב פואטי ספרותי שמעשיר את התוכן, אלא טומן בחובו רעיון עמוק של אפשרות לגישור ולחיים משותפים של חילוניים ודתיים כאחד . התשתיות היהודיות באות לידי ביטוי בהדלקת הנרות של דודה חנה. אף שאורח חייה אינו דתי היא מדליקה נרות שבת ומגדילה לעשות בהדליקה נר שמיני לאהובה. מסורת ישראל זו היא עבורה גשר גם לעולמות שנכחדו בשואה, ואותם היא מנסה לשמר בחיים המתחדשים בארץ ישראל.

הרומן חושף תשתית יהודית עתיקת יומין המופיעה בגמרא כאזכור לסיפור "חולדה ובור", אשר זכה לגרסאות רבות בספרות העברית הקדומה והחדשה.

תיאורה של חנה הדודה מתקשר לדמותה של חנה המקראית שדברה על לבה: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". הזיקה לחנה מעצימה את ההחמצה בחייה הטרגיים, שלא זכתה להשיב לחיקה את אהובה האובד. (עמ' 173)

שמות הגיבורים אברהם ושרה נוימן מזכירים את אברהם אבינו ושרה אמנו, שהקדישו את חייהם להפיץ את האמונה בבורא עולם.

גם אברהם ושרה נוימן ממשיכים את מסורת אבותם על ידי הנחת תפילין, לימוד משניות, הדלקת נרות שבת תוך אמירת התחינה המיוחדת של האשה, שמבקשת שלום בית מבורא העולם. שמו של הנכד הוא נמרוד כשמו של נמרוד, נכדו של חם, שהמריד את העולם על הקב"ה. נכונותו של נמרוד להניח את התפילין של סבו למרות שהתנגד וסירב בתוקף לעשות זאת בתחילה, הם בבחינת תקווה ואופטימיות לשיתוף ולגישור בין עולם המסורת היהודי לבין הנוער, שגדל בארץ באווירה פוסט מודרנית ללא ידע וללא קשר נפשי לעולם היהודי הדתי.

יתירה מזאת: אף שרוב גיבורי הרומן אינם דתיים במובן הרגיל של קיום מצוות שבין אדם למקום, אנו עדים לתשתית מוסרית, לרגישות ולאהבת הריע בעיצוב דמותם. יואב הגיבור הראשי מייצג באישיותו אופטימיות, תקווה ואמונה ביכולתו של האדם לחזור לעצמו ולחיות את החיים ברגש ובמחשבות חיוביות. כך נוהגת שרון וחברותיה המעודדות זו את זו לעשייה, ליוזמה ולחיבור בין אדם לרעהו.

גם אברהם נוימן מעוצב ברומן כאדם מתחבט ומתייסר עד שלבסוף מחליט החלטה מוסרית. בארץ הוא בנה את ביתו על חורבות השואה ואובדן אהובתו. הוא נקלע למערבולות נפשיות קשות ולחיבוטי נפש עם הידיעה על קיומה של חנה הרשטיק אהובתו מילדות. הוא אינו יודע מה לעשות, להתגלות בפני אהובתו או להמשיך ולחיות עם אשתו, שמתוך ההריסות הקימו את ביתם, ילדו את בתם ואף התברכו בנכדים אוהבים. ייסורי הנפש שעבר אברהם מתארים התחבטות אנושית אמיתית של אדם כן וישר עם עצמו. בסופו של דבר מחליט החלטה מוסרית להעדיף את שרה האשה המציאותית, האוהבת ודואגת לו חמישים שנה, ולוותר על החלום והמיתוס של חנה אהובתו:

"פתאום הכל מתהפך והוא יודע לומר: אהבת שרה היא ממשית, רק הדמיון תעתע. וגם אם ישנו קסם עלום באהבת חנה, כלום על האדם להשליך את כל שנות חייו, להניח מנגד שנות דור ובניין משפחה, עבור אהבה, שגם אם אי פעם היה בה ממש, הרי שהיום אין לה עוד על מה להישען? על כף המאזניים, ברגע שבו אדם ניצב מול עצמו ועליו לבחור בין הממשי ובין הקסום, שם נבחנת האמת המנחה דרכו". (עמ' 361)

גם הלשון ספוגה בלשון מקראית למשל: "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (עמ' 158), מזכיר את בני ישראל הנאנקים תחת סבלות פרעה במצרים. מצוות השבת אבדה מופיעה בספר דברים: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך".. "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם". נושא האבדות נמצא גם בפרק אלו מציאות במשנה. (עמ' 313)

הביטוי: "ברית לא כרותה" (עמ' 107) תשתיתה מחז"ל: "ברית לא כרותה לשפתיים" , וכן הניב: "לא מדובשך ולא מעוקצך" . (עמ' 172) ישנה גם תשתית מתחום הספרות למשל: שירה של המשוררת זלדה. (עמ' 299), אף התיאור: "חוט של חן וחסד" (עמ' 311) מזכיר את תהילה של עגנון.

תפילת האשה בשעת הדלקת נרות שבת נאמרת על ידי שרה בכוונה רבה על רקע הריחוק שחשה ביחסו של אברהם אליה. (עמ' 354)

עולמו הרוחני של אברהם מעוגן בתרבות היהודית, וכשהגיע להחלטה סופית בהקשר לחיבוטי הנפש הוא חש ש"אין שמחה כהתרת הספקות" (עמ' 361). זוהי תשתית לשונית המופיעה במצודת דוד בספר משלי.

יש גם אזכור לברכות השחר בתפילת שחרית (עמ' 366): "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". בסיום הרומן מותה של חנה הדודה מתואר על ידי תשתית מחז"ל: "כמשיכת שערה מכוס חלב".

רובדי לשון אלו תורמים לא רק להעלאת המשלב הלשוני, אלא אף הם מתקשרים לאידיאה המכוונת את הרומן (הטלוס) , שניתן ליצור גשר לתרבות היהודית דרך השפה העברית, המעשירה את הקורא באוצר מילים, בניבים, בדימויים ובמטאפורות.

תיאורי הטבע
תיאורי הטבע הרבים השזורים בספר מעניקים צבעים וריחות לריאליזם הישראלי הקשור לעונות השנה.

מעבר לכך יש להם זיקה חזקה לאישיותו המיוחדת של יואב, לתחושותיו ולמצבו הנפשי. ראינו זאת לעיל בתיאור המגדל.

הפריחה, תיאור הפרחים בחלקת האדמה, המקשרת בין בית הדודה לעבודתו ברכבת, מועצמים ומקבלים תוארי האנשה ויכולת השפעה על נפשו. הם משקפים את שמחת החיים, את שביעות רצונו אך גם את הנפילה הנפשית, את אובדן האימון בעצמו, את חיבוטי הנפש ואת דכאונו. למשל:

"ושוב פועל כוחו של שדה הקישור להוציא ממני את מה שנחבא ונסתר. אני נזכר במה שהיא אמרה לי, לחפש את הטוב, להבליט את הדברים שבהם אין טוב ממני". (עמ' 325)

ולאחר שהתחזק ומצא את הדרך למציאת הטב בנפשו הוא מקבל מעין אישור חיצוני בתיאור הטבע שמסביבו:

"שדה הקישור מקבל את פני, הרוח הלוחשת בעשבים מנחשת שזו הפעם האחרונה לעת עתה שבה אני חוצה את השדה. .. אני פוסע לאט לאט ... טוב לי להתהלך ביניהם, טוב לי מאוד. נוח לי. ברור ונכון ומדויק. הכל במקומו מונח ושלווה חדשה באה אלי". (עמ' 359)

תיאורי הנוף מעידים חוש אסתטי מפותח המקביל לרגישות נפשית גבוהה ולמודעות עצמית. אהבת הצומח שמסביבו מעצימה את יופיו הנפשי ואת יחסו לסביבתו.

יואב הוא דמות אמינה בעלת סטנדרטים חברתיים מוסריים גבוהים, שמנסה למצוא את דרכו ואת עצמיותו. חיבוטי הנפש שלו ויחסו לסביבה יוצרים בקורא אמפטיה גדולה כלפיו וייחול לבריאותו.

לסיום ניתן לומר שלאבדות בספר נלוות גם משמעויות חיוביות. הטיפול באבדות שדורש זמן מחשבה, עשייה ונטילת אחריות, אמפטיה כלפי הזולת וכלפי האדם עצמו, טומן בחובו תקווה ואופטימיות לקשרי שיתוף, הבנה, סליחה ואהבה בין אדם לרעהו, בין איש ואשה ובין אדם עם עצמו ועם נפשו.

הקריאה בספר מרתקת ומעוררת באדם חשיבה מעמיקה על הנושאים הרבים שמשתמעים מקריאתו. ראויה יצירה מלוטשת זו, הצלולה והמזוקקת בלשונה, הנקייה והמעודנת ובתיאוריה, להילמד במסגרות בתי הספר התיכון.