 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
אני מאמין מאת הינדה לוי-ליסנר
אמונה ותקווה בתופת השואה
דינה לוין
גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11 הטקסט המלא של הספר "אני מאמין"
חיה הינדה לוי-ליסנר , (1912 – 1968) ילידת פולין משוררת בשפת היידיש, סופרת ילדים ונוער. נולדה בעיירה ביאלצ'ב שבפולין. בשנת 1912 במלחמת העולם הראשונה נמלטה עם משפחתה אל העיר לודז' ושם סיימה את חוק לימודיה ויצאה להשתלם בהוראה ובפדגוגיה בעיר קרקוב. בעת לימודיה עבדה במעונות לילדים עניים והקדישה את עצמה לחינוך ולכתיבה לילדים. ב- 1930 עברה לוורשה, למדה וסיימה את בית המדרש לגננות והתוודעה למפעל הגדול של ינוש קורצ'אק. היא עבדה באחד מבתי היתומים שלו בעיר. בשנת 1935 יצאה לעיר ביאליסטוק להקים גם שם בית יתומים. היא שבה ללודז' לפני המלחמה וניהלה בפרברים בתי יתומים יהודיים. עם כיבוש פולין בידי הנאצים, בשנת 1939, עברה לגטו לודז', עבדה בעבודות כפייה ונשלחה לאושוויץ. כל העת המשיכה לרכז סביבה פעילות ספרותית לנוער היהודי בגטו. זכתה להינצל ממחנה אושוויץ, התגלגלה כמה שנים בפולין ועלתה לארץ בשנת 1948. בעשרים שנותיה בארץ עד פטירתה בשנת 1968 עסקה חיה הינדה בהוראה במסגרות שונות בתל-אביב. ברצוני להתייחס לספרה "אני מאמין" בו נכללו שיריה שנכתבו ביידיש ותורגמו על ידי הסופר, המשורר והמתרגם, העיתונאי, העורך וסופר הילדים והנוער- אפרים תלמי. הספר מכיל ארבעה פרקי שירה שנכתבו על פי זמן כרונולוגי. החלק הראשון כולל שירים רבים מהחיים הקשים בגטו, חיי הרעב, הקור העז והפחד מיום המחר והם מעוצבים בלשון פיוטית . החלק השני כולל שירים ממחנות הריכוז על כל האימה, הרעב הקור והעינויים שהיו מנת חלקה בכל מחנות המוות שאליהם נשלחה. החלק השלישי נקרא "בלי גג" וכולל שירים שנכתבו לאחר המלחמה עם שחרורם על ידי חיילי ארה"ב. שירים אלו מגלים את השבר הנורא של אובדן המשפחה. החלק הרביעי כולל מספר שירים בדרך הביתה לארץ ישראל. השירים חושפים כשרון ספרותי, יכולת הבעה ורגישות מיוחדת לאדם ולטבע הסובב אותו. שירי הגטו נפתחים בשיר שנכתב בערב שבת 9 במרס 1940 והוא מעצב את דמות האב לפני שעוזבים את ביתם לעבר הגטו. דברי העידוד הנחרצים שלו לבני משפחתו הם בבחינת צוואה רוחנית לילדיו והם ששמשו מקור תקווה ואמונה למשוררת בימים הקשים שנכונו לה. הוא נטע בהם אמונה וביטחון בקב"ה שיהיה סוף לצרות. כמו כן בולטת הגאווה היהודית לא להיכנע בפני האויב: יבוא גם הסוף ליסורי יהודים,ואז רגע לפני שעוזבים את ביתם לצמיתות האב מסיר את המזוזה, כמי שחס ומגן על קדושתה ואומר: מדלת הבית הסר המזוזהגם דמות האם ותגובותיה ברגעים קשים אלו חרותים בזכרונה. ברגעי צער אלו שבהם נאלצו לעזוב את ביתם כשבידיהם תרמיל גב בלבד פורצת האם בבכי ושוטחת את מר לבה בפני בורא עולם: אמא מצטמקת מתכוצתבחיים בגטו עם כל הרעב, הקור והפחד מהמשלוחים למקום הלא נודע ומות הוריה לא נפגמה אמונתה והיא מתפללת תפילת הטל כשלנגד עיניה שדות הגטו והשדות שמעבר לגדר: ואף אם צר חלוני הנשקףאל הבורא נשואות עיניה וממנו מבקשת רק פת במלח. (עמ' 50) מסביבה נופלים האנשים מזי רעב וגם לה אין כבר כוח לגרור את גופה. אך למרות זאת רגישותה לטבע ולחי לא קהתה. למראה בעלי החיים בשגרת חייהם היא מתכוצת וחשה בקלון חייה: אך עת אראה תולעת – הכרובאך מיד היא מתעשטת ומודה לקב"ה שהצליחה להחליף זוג הגרביים אחרון בקפה וברקיקים. כל גבעול וכל עשב ירוק הוא עבורה גיל מתוק. והוא מעורר בה את הרצון לחיות: כל זבוב, כל ענן ברום,יצר החיים מעוצב בשיריה של הינדה לוי לסנר בתיאור העבודה בגטו. היחס לעבודה היה כאל דבר מקודש. עבודה פירושה חיים. אפילו הילדים מגויסים לעבודת העמל, לתפירה ולגיהוץ: הוי, עבודה קדושה, זעה קדושה,וגם שם כשחית הרעב שואגת ומזנקת לטרוף טרף(עמ' 64) , ללא אב ואם היא מדליקה את נירות החנוכה יחד עם אחותה וכשבעיניים דמעות הן מתנחמות: עוד יהיה טוב, היא אומרת,האנפורות הכפולות "עוד עוד" ו"כך כך", באות להעצים את האמונה שהסוף לעבדות יגיע. שירתה של הינדה לוי לסנר חושפת תעצומות נפש ואהבת הזולת. את אמונתה בקב"ה היא מקרינה לסובב אותה ומעודדת את חברותיה שהן כאחיות לה שהעתיד יהיה טוב, ביתן יהיה מלא באוכל, בכל בית יהיה צנונית, לפת וחסה והיד לא תרעד בשעת האכילה: יעמדו הצלחותהשיר "על כנפי סנונית" מנהל דו שיח אילם בינה לבין הסנונית ובו הדהוד לשירו הראשון של ביאליק "אל הציפור". שם בגטו המשוררת פונה אל הסנונית בה היא תולה את געגועיה ואת יגונה ומבקשת ממנה למסור דרישת שלום מיהודי הגטו לילדים שנמצאים אי שם בעולם שאוכל אין להם: עופי, סנונית, יקרה וטובה,ריבוי המקפים ושלוש הנקוודות בסוף המשפטים הם אמצעים אומנותיים להביע דברים נוספים שרק ניתן לדמיינם. הקורא עשוי להמשיך ולדמיין את התקוות ואת החלומות בצד השפל והתופת בו חיו המשוררת ובני עמה. אמונתה לא עזבה אותה ושירים רבים מעידים על כך. למשל השיר : "הבה נמתין", שבו ישנה חזרה על הטורים: יקרה מה שיקרהאף בשיר "ליד השער" למרות הקושי בחיי הגטו היא מנסה למצוא את נקודות האור שבחיים אלו. לפחות יש לנו קורת גג ויש משפחה שתומכת ואוהבת. גישה אופטימית זו לראות את הטוב גם בסבל מעידה על אישיות חזקה בעלת אמונה ובעלת יכולת למשמע את המציאות העגומה: ופה בגטו? חיים של עצבתושוב רגע לפני שהיא מגורשת מהגטו היא פונה לבורא בתפילה שמלמדת על קשר ישיר אליו במילות התפילה של הימים הנוראים: "קרע רוע גזר דיננו": אל רחום וטוביצר החיים הגדול חש בסכנות האורבות לכל מי שגורש מהגטו. ואז באופן פרדוכסלי הם העדיפו להישאר שם ברעב, בחולי ובמות ובלבד שלא להישלח ממנו. את החיים הללו הם הכירו אך מה מצפה להם שם? את חומות הגטו נאהב כבר,שירי הגטו מסתימים בשיר "ניגון" שלו מסר של תקוה וגאולה. לניגון כוח ליפות את חיי האדם הדלים ובכוחו לעורר את לב האדם לתפילה לתיקון העולם ולגאולתו: ועת הניגון יתנגן בדם, הגירוש למחנות הריכוז וההשמדה מעמיק את תחושת הערבות והאהבה לעמה ותפילותיה לבורא מתייחסות להצלת כלל ישראל. היא מציבה את ארץ ישראל כמטרה אליה יש להגיע עם בוא הגאולה: עמי עמי, מה טובושם בפלנטה האחרת הבלתי נתפסת באושוויץ בחיים של סלקציות, בפחד מות מכליון נוראי בתאי הגזים, ברעב מתמשך שלא נודע מתי סופו, מתעלה המשוררת לדרגה אמוניות כה עזה שמעוררת השתאות והערצה. היא מאמינה באמונה שלימה שיום הדין יבוא (עמ' 114) והשמש יעל אור. היא בטוחה שהליכוד והערבות היהודית היא זו שתעמוד לזכותינו: עתה אנו עם מלוכד ,אמונתה מתעצמת בתוך התופת והשיר "אני מאמין" שכך נקרא גם הספר, חושף את הגאוה היהודית ששוניאנו לא יכלו להכניעה. השיר מבטא אמונה עזה שזוהי הגלות האחרונה של בני עמה: אנו פונים לכם עורףקינתו של דוד המלך את יהונתן רעו וקללתו את הרי הגלבוע מהדהדים בסיום השיר וסימני הקריאה הרבים חושפים את סערת הנפש של הכותבת הנחושה להחרים את מדינת רוצחינו. שם בתופת ההיא היא מדליקה נירות ומתפללת ששברון לבם יעלה לפני בורא עולם ויזכו לשמוע קידוש מבעליהן. (עמ' 118- 119) שם בצריף הדל השבור והפרוץ לרוחות הזעף, אכולות צער ויגון ועטופות ברעב שאין לו סוף הלב מלא באמונה ששערי הדרור יפתחו: ואנו המעונות, המושפלות, האבודות,כמו בגטו אף כאן באושוויץ הינדה לוי לסנר היא הכוח המעודד את אחיותיה החלשות והרעבות להאמין ולקוות שיצאו מאפילת הימים בהם היו נתונות ולא להפסיק להתפלל לאבינו האחד אב הרחמים. (עמ' 150- 151)) ואז ברגעי תפילה נתפסה על ידי הצורר שהריח את קשיות עורפה ואת עקשותה לא להיכנע. תפילתה היא חירותה ואת זה איש לא יקח ממנה. היא הואשמה בהתעצלות בעבודה ועונשה היה לעבוד במשמרת לילה ללא הפסקה למשך חצי חודש. (עמ' 152- 154) אך גם בעבודת הלילה היא ממשיכה לשורר לבוראה שיפדנה מיד צר. ההיאחזות בכל זיק של אמונה מתוארת בשיר : אוצר". היה זה סידור קטן ויקר שהוצנע מעיני הצורר בתוך כיכר לחם והתגלגל בכמה מחנות ריכוז. ממנו שאבו הנשים נחמה ומזור והוא היה עבורן קרן אור לחייהן העגומים. יום אחד נגזל הסידור מלחמה של הבת. "אוכל יומה נשדד". (עמ' 166- 167) אף ברגעי האימה ובסבל הנורא היא מסתכלת על הטבע הסובב אותה ומודה לבורא על האביב ועל האור שנתן לעולם: אהללך ה',שירי מחנות הריכוז מסתיימים בפניה נרגשת לעם ישראל לא להתיאש. מחיינו השחורים תבקיע קרן האור . (עמ' 189) בואם של צבאות ארצות הברית ודגלם שהתנוסס בגאוה היו סמל לשחרור המיוחל. מרגע זה התוודעה הינדה לוי לסנר לגודל האסון שפקד אותה אישית ואת עמה בכלל. חיפוש הבעל יצחק ושאר קרוביה והגילוי על אובדן בני המשפחה לא הרפה את עוז רוחה ופניה היו לעבר ציון. ספר שירים זה הוא מסמך תיעודי אישי וגם היסטורי של תקופה נוראה בחיי עם ישראל. השירים הם תיעוד של מי שחווה את אימי השואה במו עיניו וזכה להיבנות מהחורבן הנורא. איכותם של השירים ניכרת גם ברמתם הפואטית הספרותית. הלשון, החריזה, והתיאורים מלאי הרגש מעצימים את דמותה של הכותבת שניחונה בעוצמות נפשיות ובכוח אמונה אותה שאבה מבית הוריה. היא מילאה את צוואת האב, לא נכנעה בפני האויב. ואת כוח אמונתה הצליחה אף להקרין לחברותיה שהיו עמה. זכתה המשוררת הינדה לוי ליסנר ז"ל שעוצמותיה הרוחניות והאמוניות השתרשו בצאצאיה הרבים הבונים את הארץ במסירות ומקרינים מהוד אישיותם את האהבה לארץ וליושביה בלימוד תורה ובהרבצתה ברבים ובעשיה מבורכת למען הפרט והכלל. |
|
