בלי

רון גרא

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

בלי
בתים קטנים בהם גדלנו
נעלמים,
רבי קומות צומחים.
פנים אשר אהבנו
הופכים שקופים.
הנצחונות הקטנים
ספוגי הלחות
נושרים.
הכשלונות הגדולים
מצטנפים
מכונסים.
גדילי התוגה צומחים,
מה שהיה היה.
גידי הזמן מטפסים
על משקופי הימים,
באים עד צואר.

בתוך כל החולף ומשתנה,
אני מתמלא
בדבש געגועים.
אך טעם של אובך מר
נותר.