הצרצר, הנמלה והריקוד

על 'ריקוד הצרצר'- אדלינה קליין (עקד, 2009)

ד"ר אביבית לוי-קאפח

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

שמו של ספר הוא שטר התחייבות שהקורא מצפה שיפרע במהלך הספר. ספרה השישי של המשוררת אדלינה קליין פורש את שיריה כמארג המצטרף למשמעות הסמויה מן העין בקריאה ראשונה. המשוררת מצהירה בשם הספר "ריקוד הצרצר" על משמעות זו ומציבה בפני הקורא את אתגר חשיפתה. אולם, עם הקריאה בשירי הספר התברר לי כקוראת, כי השטר לכאורה איננו נפרע, וכי שם הספר מכיל עדיין חידה מסקרנת המחייבת קריאה מחודשת לצורך פענוחה. אמנם, מוטיב הריקוד חוזר ונשזר בשירים רבים בספר "ריקוד הצרצר" , ועל-כן הופעתו בשם הספר מצדיקה את עצמה. לעומת זאת, הצרצר מופיע רק בשני שירים בספר; פעם אחת במפורש בביטוי "הַשֶּׁקֶט הִפְרִיעַ לַצְּרַצָּרִים לְחַזֵּר" (ריקוד הצרצר, עמ' 90), ופעם נוספת בשיר המסיים את הספר במרומז בביטוי "צִרְצוּרִים נִמוּסִיִּים" (משכבר, עמ' 106). למרות זאת, מוטיב הצרצר מקבל בשם הספר חשיבות זהה למוטיב הריקוד. סיימתי את קריאת הספר בתמיהה: מיהו הצרצר הנעלם? מדוע חשיבותו גדולה כל-כך למרות העלמו ואילמוּתוֹ בשירי הספר?
כדי להבין את מוטיב הצרצר יש להבין קודם את מוטיב הריקוד המופיע בספר באופן גלוי. מוטיב זה מופיע בספר בשני פנים מנוגדים: החיים והמוות. בשירים רבים הריקוד הוא ביטוי לשינוי, לתנועה וחיוניות, והוא תומך ביצירת אווירה אופטימית. כך למשל: "מִתְנוֹעַעַת כְּעָלִים בָּרוּחַ הָרַכָּה, / נֶחְבֵּאת אֶל תּוֹךְ שִׁירַי, / אוֹחֶזֶת בְּצִבְעוֹנִיוּתָן, שֶׁלֹא יִמַּסּוּ עִם הַטַּל. / ... אֶצְפֶּה בְּיָפְיוֹ שֶׁל הַטֶּבַע הָעֵר / הַנָּע כְּפִסּוֹת נְיָר, הַמְּתַעְתְּעוֹת בְּרִקּוּדָן." (רוח שטות, עמ' 12), או "סִבּוּבִים אֵין סְפֹר / בָּעוֹלָם הַקָּדוּם / כִּסְאוֹת מֻרְכָּבִים לְרִקּוּד" (קיום, עמ' 100), וגם "הָאֲוִיר הַדַּלִּיל מַרְקִיד / גַּרְגֵּר וְעוֹד גַּרְגֵּר" (שחרור, עמ' 101). כניגוד חריף ניתן למצוא את מוטיב הריקוד בהקשר של מוות וחידלון, כמו : "קָלַטְנוּ מְסָרִים שְׁחוֹרִים / מִמְּצִיאוּת אַחֶרֶת / וְהֵם רוֹקְדִים אֶת הַנּוֹף." (זמן קריא, עמ' 37), "רַגְלַיִם, נָעוֹת בְּרִיקּוּד מָחוּק." (צעיפים, עמ' 48), "הוּא רָחוֹק מִדַּי בְּעֵת כָּזֹאת / מֵנִיעַ מָתְנָיו בְּרִקּוּד הַדִּיסְקוֹ ... רִקּוּד הָאַלְפַּיִם וְאֶחָד סְפוּג הַדָּם / נִצַּח. / כֵּן רִקּוּד – / כְּלֹא הָיָה." (ריקוד האלפיים ואחד, עמ' 76), וכן "כֵּן לִרְקֹד / אֶת רִקּוּד הָאַיִן" (רקוד, עמ' 99). הופעתו של מוטיב הריקוד בשני האופנים המנוגדים כל-כך ראויה אף היא לתשומת-לב, ודורשת התייחסות בניתוח התשתית הסמנטית של הספר.
מהי, איפוא, תשתית סמנטית זו? שני האזכורים של הצרצר בצירוף נוכחותו הבולטת של מוטיב הריקוד מציעים את משל "הצרצר והנמלה" כתשתית פרשנית חבויה בספר. משל "הצרצר והנמלה" מיוחס לאיזופוס, וידועים לו גם עיבודיהם של קרילוב ולה-פונטיין. המשל מספר על הצרצר השר ורוקד כל חודשי הקיץ בעוד הנמלה עסוקה באגירת מזון לחודשי החורף. אולם בבוא החורף הנמלה יושבת בביתה בנחת ובשלוה ואילו הצרצר משוטט עצוב ורעב. משל זה כתשתית מבקש למצוא פרשנות סימבולית לדמויות הצרצר והנמלה באופן שיאיר טוב יותר את משמעות הריקוד ומתוך כך את חשיבותו של הצרצר בעיני המשוררת.
האפשרות הראשונה והפשטנית שעולה מתוך שירי הספר היא תפיסת הנמלה כסמל לדמות הנשית בעת שהצרצר משמש סמל לדמות הגבר. הריקוד מופיע בספר מספר פעמים כחלק מעיצובה של דמות גברית, כך למשל, " רוֹאָה אוֹתְךָ רוֹקֵד כְּפַנְתֵּר בְּעָשָׁן סָמִיךְ, / שְׁנֵינוּ מְעֻרְפְּלֵי חוּשִׁים. / בַּבֹּקֶר, מְפֻקָּחִים, מוֹדְדִים, / נֶעֱצָרִים לְהַבִּיט, כְּזָרִים." (טנגו, עמ' 27), או "אִישׁ הָאָקָדֶמְיָה / שֶׁרַגְלָיו רוֹקְעוֹת / שֶׁרַגְלָיו רוֹקְדוֹת" (איש שחור, עמ' 78), וגם "הִמְשִׁיךְ לִרְקֹד לְעַצְמוֹ, עַד אִבּוּד חוּשָׁיו." (שני הזמן, עמ' 80). רק פעם אחת מוטיב הריקוד מיוחס לדמות נשית, אבל כשהיא רוקדת היא נמצאת בשלב הילדות: "מַעְגָּל תְּמִידִי הוֹלֵךְ מֵעַל פָּנַי / וְקוֹשֵׁר מַעְגָּל, וְקוֹשֵׁר מַעְגָּל, וְקוֹשֵׁר מַעְגָּל. / רִקּוּד הַיַּלְדָּה ... / אֲנִי אִשָּׁה. אֲנִי אִישׁ. /אֲנִי יֶלֶד. אֲנִי יַלְדָּה. / אֲנִי פַּרְפַּר. אֲנִי פֶּרַח. כּוֹבֶשֶׁת אֶת הַמַּעְגָּל." (מעגלים, עמ' 51). מכיון שהריקוד נקשר במשל לדמות הצרצר, הציטוטים שהזכרתי מחזקים פרשנות זו.
אף שיר הנושא של הקובץ "ריקוד הצרצר" נראה כתומך בהבנה זו של הסמנטיקה של הספר, משום שהריקוד בו הוא ביטוי למערכת יחסים בין גבר לאישה: "בַּהַצָּתָה פִּתְאוֹמִית בַּת חֲלוֹף הִבְחַנְתִּי / בְּמִקְסַם מַרְבַדֵּי גַּעְגּוּעַ, נִשְׁקָף מִמַּבָּט / בָּרִקּוּד הַסּוֹעֵר – / צְעָדֵינוּ קַלִּילִים מִן הַסְּתָם." (רקוד הצרצר, עמ' 90). מערכת יחסים זו היא התנגשות בין ניגודים: "לוּ הָייתָ שׁוֹאֵל 'לַיְלָה?' / הָיִיתִי מְשִׁיבָה: 'בֹּקֶר'." (שם). לכן, הריקוד סוער גם כאשר הצעדים קלילים, והתוצאה בסופו של דבר היא זרות: "גַּם טַנְגּוֹ אִטִּי לֹא לוֹקֵחַ אֶת שְׁנֵינוּ / אֶל מַעֲמַקִּים, כָּאֵלּוּ בָּהֶם הַטֶּבַע דּוֹרֵךְ / בִּמְלֹא עֻזּוֹ עַל בְּהוֹנוֹת הָרַגְלַיִם./ ... הָרוּחַ הוֹדֶפֶת אוֹתְךָ מֵעִמִּי הָלְאָה, הָלְאָה, / הָרוּחַ מַרְקִידָה אוֹתְךָ שׁוּב לְעֶבְרִי. / רוֹאָה אוֹתְךָ רוֹקֵד כְּפַנְתֵּר בְּעָשָׁן סָמִיךְ, / שְׁנֵינוּ מְעֻרְפְּלֵי חוּשִׁים. / בַּבֹּקֶר, מְפֻקָּחִים, מוֹדְדִים, / נֶעֱצָרִים לְהַבִּיט, כְּזָרִים." (טנגו, עמ' 27). לפי זה, הפנים המנוגדים של מוטיב הריקוד יתפרשו כהשתקפות הניגודים במערכת היחסים בין גבר לאישה.
עם זאת, בעיני, פרשנות זו איננה מספקת. ראשית נשים לב שדמות הגבר נתפסת כחסרה ושוגה לעומת דמות האישה האצילית והנבונה. דוגמא בולטת לכך נמצאת בשיר "שני הזמן" (עמ' 80): "הַיּוֹם הוּא זוֹכֵר אוֹתָהּ, מַה שֶּׁאֶתְמוֹל שָׁכַח / כַּמָּה הִיא תְּמִירָה, לֹא נוֹטֶרֶת טִינָה. / 'אֲנַחְנוּ אוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה מְאֻבֶּקֶת בְּשִׁנֵּי הַזְּמַן' אָמַר. / יָדְעָה זֹאת, מִכְּבָר ...". אולם, דווקא סמל הצרצר הוצב בולט בשם הספר, ואילו סמל הנמלה לא קיים כלל, לא בשם הספר ולא בשירים. לכן, לתחושתי, דמות הגבר, שהמשוררת לועגת לה במידת-מה, אינה הדבר שהמשוררת מבקשת למקד את תשומת הלב בו באמצעות שם הספר. יתרה מזו, ראיה זו של צרצר-גבר-נמלה-אישה אינה מציעה תשובה לתמיהה שהעלתי בראשית רשימתי: מדוע כמעט נעלם הצרצר משירי הספר למרות הופעתו הבולטת בשם הספר? מסיבה זו בקשתי אפשרות פרשנות חלופית, אולי נסתרת יותר, עמוקה יותר, אך כזו שתאפשר התייחסות גם לשאלות שהועלו לעיל.
פרשנות אחרת ניתן לבנות מתוך ראייה אלגורית של משל הצרצר והנמלה. לפי שיטה זו לניתוח של המשל, הצרצר מייצג את דמות האומן והיוצר, שמשלם בסופו של דבר את מחיר התמסרותו הטוטאלית ליצירתו על-חשבון דאגתו לכלכלתו ולעתידו. לפי פרשנות זו, הריקוד הוא יצירתו, אומנותו של הצרצר. באופן מפתיע, ראייה אלגורית זו מסבירה בפשטות את חידת העלמו של הצרצר משירי הספר, משום שהיא מזהה את היוצר עם היצירה ואת הצרצר עם הריקוד. לכן, הופעתו האינטנסיבית של מוטיב הריקוד היא גם הופעתו של הצרצר, היוצר והיצירה. זאת ועוד, היצירה היא חיים אבל כמו החיים גם היא מתעתעת, ולעתים מביאה את היוצר למחוזות השתוקקות למושאים שאינם בהשגתו. משום כך מופיע מוטיב הריקוד בשני הפנים, החיים והמוות, לאורך הספר.
כעת ניתן להבין גם מדוע לא מופיעה הנמלה בשם הספר ואף לא פעם אחת באזכור בשירי הספר. הנמלה, המייצגת את הצד השכלתני והמעשי כמנוגד לצד הצרצרי, היוצר, לא יכולה להיות מושא הזדהותה של המשוררת. המשוררת חיה את פעולת הריקוד המהווה הסמבול לשירה בעבורה. היצירה, השירה, היא נשמת אפו של היוצר המשורר והיא דורשת ממנו הקרבה שעומדת בניגוד לצו המעשי. אם כן דמות הצרצר היא זו שהמשוררת צריכה להציב נגד עיניה, ואילו דינה של הנמלה להדחק הצדה ולהאלם, שאם לא כן, תשתיק השכלתנות והמעשיות את היצירה ותביא לאובדנה. מעניין כי מוטיב הריקוד מופיע באינטנסיביות גדלה והולכת ככל שקרבים לסיומו של הספר. חזרה זו יוצרת ריתמוס במבנה אשר נותן בסופו מענה משלים לשאלות השונות. אני רואה בכך עדות לאחיזה החזקה שיש לריקוד על הצרצר וליצירה על היוצרת.