ערטילאי, פשוט ותכל'ס

יעקב עציון

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה)

"אל תדבר באופן ערטילאי, דבר תכל'ס". מה פירוש ערטילאי? בתודעת רבים, כך נדמה, מתקשר המושג "ערטילאי" ל"ערפל" – כנראה בשל הדמיון בין השורשים המרובעים ערפ"ל וערט"ל - ומבטא אי בהירות, ערפול. כך למשל התבטא מנהיג שביתה לפני זמן: "חלה התקדמות ערטילאית ומעורפלת במו"מ עם הממשלה".

למעשה, המושג ערטילאי הגיע לאוצר לשוננו הישר מן הארמית. בפרשת השבוע נאמר "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" – ותרגם אונקלוס: "והוו תרויהון ערטִלָּאין אדם ואתתיה ולא מתכלמין". ערטילאי פירושו אפוא ערום, מן השורש ערט"ל שעניינו הפשטה והסרה.

מיד לאחר פסוק זה מוזכר גם יציר אחר שהיה ערום – הלא הוא הנחש: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". צורות היחיד של הערום שהינו 'חסר בגדים' ושל הערום שפירושו 'חכם' הינן שונות זו מזו – ערוֹם לעומת ערוּם – אך ברבים ישנה הזדהות של הצורות, ובשני המקרים המילה היא עֲרוּמים.

על מנת לבדל בין שני המשמעים, נבחרה דרך חריגה – הטלת דגש באות מ"ם כשעוסקים אנו בערומים חסרי הבגדים, והשארת המ"ם ברפיונה במקרה השני (יש לציין כי דגש המופיע לאחר ו' המנוקדת בשורוק הוא תופעה נדירה מאוד במקרא). כך, כשקוראים אנו למשל בספר איוב את שני הפסוקים הבאים – "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה" לצד "כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט" – יכולים אנו לדעת שבפסוק הראשון מדובר בחכמים, ואילו בשני במי שזקוקים לבגדים.

כדרכם, נתנו בעלי המסורה סימן להבדל זה, ונקטו לשון ערומים: "ערטיליאן דחיקין, חכימין רפין". וביאורו: ערומים מבגדיהם דחוקים ודגושים, בעוד הערומים המחוכמים רפים, חסרי דגש. ורמז נוסף ניתן: "דברי חכמים בנחת נשמעים". כלומר, המשמע "חכמים" הוא זה הנינוח ולא זה הדגוש.

נשמות ערטילאיות
בימי הביניים השתמשו בתואר ערטילאי ככינוי לאדם ריק ופוחז, הערום ומעורטל ממעשים טובים. כך למשל מובא בספר 'הגהות המרדכי' למסכת קידושין (המאה הי"ד):

מעשה היה בשני בני אדם שהיו שונאים זה לזה והלך האחד והשחיד ערטילאי אחד שיוציא לעז על בתו של חבירו שקידשה והשכיר עדים שהעידו שקידשו וכתבו שטר...

נראה אפוא שהערטילאין הנזכרים ברמז של בעלי המסורה, ערטילאין דחיקין וחכימין רפין, הם הערטילאים הללו, החיים חיי דוחק, ומנוגדים לחכמים המלובשים מלבושי כבוד וחייהם בנחת וברפיון.

היאך הגיע אפוא הערטילאי למובנו הרגיל בינינו – 'מופשט', 'חסר צורה', 'מעורפל'? פרופ' מנחם צבי קדרי ז"ל הקדיש בספרו "מירושת לשון ימי הביניים" עיון למילה זו, במסגרת הפרק שבו קיבץ ביטווים מלשון הקבלה שנשתרשו בלשון ימינו. לדבריו, במקרה שלפנינו יש שילוב של השפעת הערבית והארמית.

ראשית, מתרגמי ימי הביניים השתמשו בתואר 'ערום' במשמעות 'מופשט', כתחליף למילה הערבית מֻגַ'רַּד שבה השתמשו הכותבים בחיבוריהם הערביים (השורש ג'רד בערבית קרוב לגרד העברי, ועניינו קילוף והסרה).

במקביל, בספרות הקבלה דובר רבות על 'נשמתין עריטלאין' ועל 'רוחין ערטילאין', היינו נשמות ורוחות המשוטטות ללא מלבוש, ואינן יכולות לבוא אל שער המלך.

לדברי קדרי, שני התהליכים הנזכרים חברו יחדיו. המילה ערטילאי נכנסה לשימוש שגור בשל כתבי הקבלה, והחליפה את המילה 'ערום' במובן מופשט שמקורה בלשון המתרגמים והמחקר. כך התקבלה המילה ערטילאי במובנה המוכר לנו – דבר מה המרחף בחלל ואינו מבורר ומוגדר.

ניגודה של המילה 'ערטילאי' במשפט שבו פתחנו הינו 'תכל'ס', וזו כמובן הצורה היידישאית למילה המקראית 'תכלית', שעניינה 'סוף', 'סיכום'. כששואלים 'מה התכלית של כל זה' הכוונה היא 'מה יוצא בסוף', ובקיצור – מה התכל'ס.

לא כפשוטו

כשם שהמילה ערטילאי התרחקה ממקורה המוחשי (חסר בגדים) וקיבלה משמע מופשט (חסר צורה), כך נהג גם השורש פש"ט עצמו. במקרא אנו מכירים פשיטה ממשית של בגדים ("וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ"; ויקרא ט"ז), ולצידה פשיטה שעניינה תנועה והסתערות לעבר היעד (כפי שנאמר לאבימלך בשכם: "וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַטְתָּ עַל הָעִיר"; שופטים ט).

נראה שתנועת הפשיטה וההסרה של הבגד התרחבה למשמע של התפשטות והתרחבות (וכלשון הביטוי 'פשט את ידו' בלשון חכמים), ובהמשך גם למשמע של התיישרות מפיתולים ועיקומים, כמשמע הרגיל בינינו ("הסבר פשוט") – שהרי היריעה הפשוטה והמתוחה היא הפכה של היריעה המכווצת והמפותלת.

יש מקום להרחיב בעניין התואר פשוט והתפשטויותיו, אך נסתפק כאן בנקודה קצרה שיש בה עניין. בספרי ההלכה מדובר פעמים רבות על 'מנהג פשוט' או על 'דין פשוט', כשהכוונה היא לא למנהג או דין שאינם מסובכים, אלא למנהג שהתפשט בציבור הרחב.

במאמר שפרסם בגיליון 'לשוננו לעם' בשנת תשל"ה כתב ד"ר ראובן סיוון שלאחר שנתקל במשמע זה בספרו של ש"י עגנון "ימים נוראים", עלה בדעתו שלכך התכוון עגנון כשבחר לקרוא את סיפורו הידוע 'סיפור פשוט'. לא סיפור שאינו מסובך ועתיר-פיתולים, אלא 'סיפור נפוץ', ש"פשט בין יהודי מזרח אירופה". לדבריו, כששאל על כך את חוקר הספרות פרופ' דב סדן אמר לו ש"ללא ספק לכך התכוון המחבר".

הנה כי כן, אפילו מילה פשוטה כ"פשוט", לעתים פירושה אינו כפשוטו.