יחד במראה

הגות פואטית במחיצת אהבה ארס-פואטית

מנחם מ' פאלק

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

על ספרו של ארון גאאל: "מחסור בספירת מלאי",
2011, הוצאת צור-אות, בתרגומו של מנחם מ' פאלק
מהדורה דו-לשונית עברית הונגרית,

שירה הנכתבת במקומות שונים אמורה להיות מאופיינת בצורות שונות, מעצם העובדה שהיא ספוגת רקע תרבותי מקומי, מידע ומנהגים לוקאליים.
דבר זה אמור להקשות על המתרגמים מחד, כיוון שכדי שהתרגום יהיה קרוב ככל שניתן למקור, על המתרגם להכיר את הרקע והתרבות בשתי הארצות, בשני המקומות, בשתי השפות. גם אז לא מובטח תרגום מדויק כיון שאופי הכותב ואופי המתרגם שונים הם מעצם טבעם. (וכאן לא התייחסנו לפער בין זמן הכתיבה וזמן התרגום, כאשר הוא קיים).
מצד שני, אולי הגיוון בין המתרגמים ובין התרבויות הופך את השיר המתורגם ליותר מעניין, בעל רבדים נוספים. אנו מקבלים בצורה זו שיר בספקטרומים שונים. אנו מרוויחים רב-גוניות, אף כי אולי על חשבון דיוק.
בתרגום שיריו של ארון גאל, המופיעים בקובץ שלפניכם, השתדלתי להיות צמוד לטקסט ולא לגלוש לתרגום יצירתי. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שפה ושם ערכתי שינויים קלים, בין השאר עקב שיקול דעת של הבנה ובהירות לקורא הישראלי.
המשורר ארון גאל הוא יהודי מודע ליהדותו, אך אין שירתו משוקעת בסמלים יהודיים. נהפוך הוא, היא כוללת בתוכה דווקא סימנים נוצריים וסימנים של תרבות אירופית עשירה.
אולי דבר זה אף הקל במידת מה על עבודת התרגום, כיוון שהקורא הישראלי של השירה המודרנית חשוף לתרבות זו.
עוד חייב אני לציין שעבודת התרגום במקרה זה, הייתה לאתגר מעניין והסבה הנאה מרובה, הן בשל אופי השירים והן בשל היותם ספוגים פילוסופיה יום-יומית, הגות לכל דורש, במובן החיובי של המילה.
לאחר דברים אלו ראוי לעבור ולדון בשירים עצמם.
רוב השירים שבספר ממנו תרגמתי קצרים. הקצר בהם משתרע על שתי שורות כפי שמעיד על כך גם שמו. זהו שיר פילוסופי פשוט. למרות שהוא מביא שתי אמרות מנוגדות, פילוסופיות עממיות, הוא מתעלה לרמה של שיר, דווקא בזכות העמדת הניגודים בצורה פואטית.

שְׁתֵּי שׁוּרוֹת

דַּלּוּת הַחֹפֶשׁ מְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ לַשָּׁמַיִם / חֹפֶשׁ הַדַּלּוּת דּוֹחֵף אוֹתָנוּ לַגֵּיהִנֹּם.
אך אין זה השיר היחיד השואל או קובע עובדות על מהות האדם, על מהות העולם.
אם נקח את השיר "בתנופה" נמצא גם בו את עקבות ההגות הפואטית, אם כי כאן היא מתובלת גם ביסוד הומוריסטי ציני:

בִּתְנוּפָה

זֶה אֲשֶׁר מְבַצֵּעַ אֶת הַקְּפִיצָה / בְּמוֹט / מְצַיֵּר קֶשֶׁת נִפְלָאָה בְּרַגְלָיו / וְהָאֲנָשִׁים בּוֹכִים, / בְּשִׁכָּרוֹן הַהַצְלָחָה הַמְּסַחְרֶרֶת / כְּמוֹ רָאוּ אֶת אֱלֹהִים בְּפִּיגָ'מַה, // לִפְנֵי הַבֹּקֶר הָרִאשׁוֹן, / בְּחִיּוּךְ מְעַט מְבֻלְבָּל, / בִּזְמַן שֶׁהֵחֵל לְצַיֵּר אֶת הַשָּׁמַיִם, / מֵעַל לַמַּלְאָכִים / הַיָּפִים, הַמְּנַצְּחִים.

היסוד ההומוריסטי המקורי כל כך, בדמות היחס הכמעט מתגרה במילים "אלוהים בפיג'מה" הוא ייחודי, ונדמה לי שמעטים היו מעיזים להשתמש בו.

השיר עצמו פותח באמירה כללית שממנה אין אנו יכולים לנחש לאן השיר מוביל. (דימוי קרוב פגשתי בשיר ארס-פואטי של המשורר הישראלי עודד גיורי על השירה ויחס הביקורת אל השירה).
התמונה של האנשים המביטים בקופץ במוט כאנשים בוכים, בוכים משמחה, רומזת כבר על כך שאין אנו עוסקים בשיר פשוט, וכל דבר יכול להשתנות משורה לשורה. ואכן, בשורה הבאה, הבוכים משמחה מדומים לכאלו שכמו ראו את אלוהים בפיג'מה.

הורדת מהות האלוהים לאנושיות מוחלטת, ל"כאחד האדם", שימוש זה מעצים את הציניות בצורה נפלאה ומקורית.

במצבו זה, אלוהים נמצא רגע לפני שהוא מצייר את השמים, מעל למלאכים המנצחים.

מבלי להדגיש בצורה מיוחדת, מאפשר סוף השיר להתייחס למלאכים כמלאכים, אך אולי גם רומז שייתכן שהם בני האדם שהופיעו בראשית השיר, ובמקרה זה גם המנצחים.

במסגרת ההרהורים הפילוסופים מתמודד הכותב לא פעם עם נושאים שנראים לנו ברורים מאליהם, אך הוא, המשורר מעדיף להעלותם על פני השטח ולשאול עליהם שאלות. כך הוא מתבונן בימי שבוע, בשמש, בקשת, במעלות החום ובלילה.

ואם נגענו בלילה, ממלכת וזמן האוהבים, אין אנו פתורים מלהתייחס לשירי האהבה. מצד אחד אנו פוגשים אהבה רומנטית, אבסולוטית, השתעבדות לנשים כמו בשיר תמיד:

תָּמִיד
(פְּרוֹלוֹג)

תָּמִיד חָיִיתִי דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים / וְאָמוּת עֲבוּרָן כְּמוֹ שֶׁמֵּת הַזְּבוּב בְּתֹם הַקַּיִץ. / דַּרְכָּן וַעֲבוּרָן הֶאֱמַנְתִּי, קִוִּיתִי, / נוֹלַדְתִּי, לָחַמְתִּי, הָיִיתִי לֶעָנִי, / וְיָכֹלְתִּי לִהְיוֹת עָשִׁיר בְּפִנָּה / זוֹ שֶׁל הַיְּקוּם. / בַּמִּלִּים שֶׁלָּהֶן דִּבַּרְתִּי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, / בְּלִבָּן הָיִיתִי כַּאֲשֶׁר הָיוּ, / מִנִּשְׁמָתָן אֲנִי קַיָּם כֹּל עוֹד יִהְיוּ- גַּם הַיּוֹם.

לצד שיר כזה אנו פוגשים שירים בהם הכותב משתעבד לארוטיקה, לרגש, לגבריות, לאהבת הרגע, לאהבה של רגע כמו בשיר "רחובות".

רְחוֹבוֹת

אוֹרוֹם קֵאז 3, רְחוֹב לוֹנִיָאִי 41: / מַדְרֵגוֹת הַשַּׁעַר, צְעָדִים הָלוֹךְ חֲזֹר / לֵילוֹת קְצָרִים מִדַּי, יָמִים אֲרֻכִּים מִדַּי, / מַרְאָה; זֶרֶם מַיִם וְנַעֲלִים זְרוּקוֹת... // אַתְּ מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּמְהִירוּת, / מְנַשֶּׁקֶת בִּזְרִיזוּת / מֵהַדֶּלֶת הַמַּבָּט מוֹדִיעַ שֶׁהָיָה טוֹב / בֵּין שׁוּרוֹת שֶׁל צְרָכִים הֶכְרֵחִיִּים. // שְׁכוּנוֹת, טִיחַ מֻתָּז, חַלּוֹנוֹת וְכַמָּה בָּנוֹת! / רְחוֹב לַקְטָאנִיהָ, שְׂדֵרַת דּוֹרֶר, כִּכָּר אוֹפּוֹנִי, / הַחֶדֶר אוֹתוֹ הַחֶדֶר, / הָרָצוֹן אוֹתוֹ הָרָצוֹן. // תָּמִיד הָיוּ רַבּוֹת מֵהֶן, תָּמִיד מְעַט / וְלֹא נוֹתַר אַחֲרֵיהֶן אֶלָּא הַחֶסֶר הַנִּצְחִי, / בַּקָּשָׁה, קְלָלָה, שִׁירִים וְשִׁכְחָה

ואפילו באהבה, ואולי דווקא באהבה, הוא מוצא את הדרך לחבר בינה לבין ההגיגים המלווים את יומו, לטבל זאת בהומור טוב ואקטואלי כמו בשיר הנפלא "סבא רבא מניאנדרטאל".

סַבָּא רַבָּא מִנִיאָנְדֶרְטַל

סַבָּא רַבָּא שֶׁלִּי מִנִיאָנְדֶרְטַל / לֹא הָיָה לֹא גֶּרְמָנִי לֹא צָרְפָתִי / חָלַק אֶת הַקַּרְקַע עִם אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד, / הִסְתַּפֵּק בַּמְּגוּרִים, / וְאוֹיְבָיו הָיוּ קְרוֹבָיו: בִּתּוֹ, בְּנוֹ. // טֶרֶם נִבְרְאוּ אָז יְמֵי רְבִיעִי וַחֲמִישִׁי / שַׁבָּת מְנוּחָה וְיוֹם רִאשׁוֹן לְלֹא הִתְחַיְּבֻיוֹת / אֵימָתַי יֵשׁ לַחְגֹּג, וְאֵיךְ, / צְעָקוֹת בַּמִּגְרָשׁ אוֹ תְּפִלָּה / אָמָּן הַבָּלוֹן שֶׁל בְּנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים. // וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה טֶלֶוִיזְיָה / רַק מַרְאוֹת, תְּמוּנוֹת שֶׁל עֶרֶב, / סָבִיב לַמְּדוּרוֹת, כִּי טוֹב הָיָה לֶאֱהֹב / הִפְשִׁיט אֶת סַבְתָּא רַבָּא שֶׁלִּי / וְקָצָר מֵחֲמָאוֹת // נְשִׁיקָה עַל אַלָּה מְנֻקֶּבֶת / מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁזֶּה חָלִיל לֶעָתִיד / וְכִי הוּא מְשׁוֹרֵר, הוּא מוּסִיקַאי, וְיָצַר / - הַצִּיּוּר מֵעִיד עֲדַיִן עַל קִירוֹת / הַמְּעָרָה - / וְלֹא הִתְאַמֵּץ, כְּמוֹ עַל הָאֶבֶן / לַחְתֹּם בִּשְׁמוֹ. כָּךְ הָיָה, / בִּמְאוֹת שֶׁמָּדְדוּ אֶת הַזְּמַן. / לֹא הִסְבִּיר, שֶׁהוּא הַסַּבָּא רַבָּא. / מִבְּלִי לַעֲשׂוֹת הַשְׁוָאוֹת עִם אִישׁ / הוּא חַי וְיָדַע אֶת הָאֱמֶת.

על כל אלו מביט ארון בעיניו של הלך, של האיש העובר בעיר לעיר, יושב מול קנקן הבירה ולוטש עיניים בנערות היפות.

ותוצאות המבט, כצפוי, יביא אותו להרהורים על מהות השירה, לשירה הארס-פואטית.

המילה היא אומנם הכלי החשוב ביותר בתרמילו, הנשק בחגורתו. על כן לא פלא למצוא שירים כמו "מילים מתות", "בשירה", "מה שהייתי" והשיר "מילים קרועות" שזכה לתרגום של מעל לחמש עשרה שפות.

מִלִּים קְרוּעוֹת

אִם אֵין דָּבָר שֶׁיַּצִּילֵנִי, רַק הַמִּלִּים / אִם גַּם אֵלּוּ לֹא, אִם אַתְּ עַצְמֵךְ / אִם אַתְּ מַחְזִיקָה אוֹתִי מֵעַל / דְּמוּתֵךְ / אִם לֹא מְעַרְבֹּלֶת הַבֹּקֶר שֶׁמִּתַּחְתֵּינוּ / אִם הַחִבּוּק שֶׁלָּךְ מֵמִיס אוֹתִי לְתוֹכֵךְ / אִם בְּתוֹךְ חָיָה מְכֻבֶּדֶת / אִם אֵינֶנִּי מִי שֶׁהָיִיתִי, אִם אֶהֱיֶה מִי שֶׁאַתְּ, / אִם תַּחְזְרִי בְּאַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם שֶׁלִּי / אִם יֵשׁ בַּסַּל שֶׁלָּךְ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים / אִם מְצוּיָה מַחֲצִית כִּכָּר לֶחֶם / אִם אֵין לִי דָּבָר אַחֵר לָתֵת לָךְ בִּתְמוּרָה / אִם רַק הַשִּׁיר, רַק עֹתֶק הַמִּלִּים שֶׁלִּי / אִם מִלִּים אֵלֶּה, הַקְּרוּעוֹתאִם תָּמִיד מִלִּים / אִם עִוָּרוֹן / אִם, אִם

כך מפתיעה גם הפתיחה הנפלאה של השיר "התחלפויות":

הִתְחַלְּפֻיּוֹת

סִפְרוּת: זֶבֶל מִשְׂרָדִי / מַמְלָכָה שֶׁל נְיָרוֹת )אֵלּוּ שֶׁמֵּעַל - שְׁלִיטָה / אֵלּוּ שֶׁמִּתַּחַת - שִׁעְמוּם) / פְּעָמִים רַבּוֹת זוֹ נְקִיטַת עֶמְדָּה בְּחֶדֶר מְאֻבָּק / מִשָּׁם לֹא נִתַּן לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹף

היות וכבר נאמר שמשורר טוב נמדד בשיריו הארס-פואטיים, הנה ההוכחה לכך. הספר הזה, על מגוון נושאיו, על האוניברסליות שלו, על דרך הביטוי המילולית שנבחרה היטב ושמרה על דיוק, וכן היותו מצד אחד שירה עכשווית במיטבה ומאידך שירה בגובה העיניים שמדברת אל כולם ועם כולם, על כל אלו ועוד, ראויה שירה זו לתרגום והפצה בלשונות רבות, לאוהבי וקוראי שירה מתרבויות שונות.

-------------------------------------

המאמר מאת מנחם מ' פאלק נכלל בספרו המתורגם של המשורר ההונגרי ארון גאאל "מחסור בספירת מלאי, הוצאת צור-אות, 2011, מהדורה דו-לשונית עברית הונגרית, בתרגומו של מנחם מ' פאלק.