הַשֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת וְאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ

נטיפי הוה - שושנה נחמה-שוסטק ירושלים תשנד

אדלינה קליין

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

בספר רבים ועמוקים כמו היקום עצמו. פילוסופיה בלתי נדלית העוטפת ללא הגבלה וללא רתיעה כל נדבך ונדבך במהות החיים וחיבורם לחויות הפרט (ע' 66):

..."עַיִן מַבִּיטָה אֶל תּוֹכָה פְּנִימָה/הַשְּׁנִיָה בַּמְּצִיאוּת מִתְבּוֹנֶנֶת./שְׁנֵי עוֹלָמוֹת בְּקוֹלֶג' הַחַיִּים"... אבל היוצרת אינה מסתפקת באמירה לשם אמירה. היא שואפת לתת אתנחתאות והסברים לאותם דברים נלמדים מהמציאות

(ע' 36): ..."מִשְׁתַּדֶּלֶת לַעֲנוֹת לְקוֹלִי בְּתוֹכִי,/מִבְּלִי לְהַפְרִיעַ בִּמְאוּמָה/לְלִבוֹ בְּתוֹכוֹ"...

וכשיש גם הבנה, המעברים הופכים לפחות הרסניים.

למלא האורך נמצא עימותים קיימים ודרכי ספיגתם. היוצרת יוצאת מתוך ההנחה (ע' 68) ש..."אָדָם זָקוּק לְאָדָם/כְּמוֹ צֶמַח לְמַיִם"... ולפיכך ישנה השתדלות לרכך המגע מדי נחיתה של אי-וודאות.

באותם פעמים היא מחזקת עצמה בהבטה קשוחה כמעט בלתי מתפשרת (ע' 64): ..."טִפְשִׁי לְהִסְתַּכֵל בַּכוֹכָבִים/הֵם נִמְצָאִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם"...

ויש גם התלבטויות רגשיות מלוות עליות וירידות אשר במהותן שואפות לשוויון הצדדים (ע' 33): "קִרְבָה לוֹהֶטֶת כַּשֶׁמֶשׁ/רוֹקֶמֶת פְּסִיפַס חֲלוֹמוֹת"...

מדוע היוצרת מכניסה כאן 'חלומות'? הלא אפשר גם להשאיר ה"קרבה", 'למציאות' עם אפשרות הגשמה.

במשפט (ע' 40): ..."שֶׁקִיפוּת מְשַׁקֶּפֶת/הַבְטָחוֹת מְעֻרְפָּלוֹת"... 'ההתפכחות', מחדדת את הראייה לפרספקטיבה אי-רצונית (ע' 32): ..."כְּצִפּוֹר פְּגוּעָה נוֹדֶדֶת אָנֹכִי/מִשְׁתַּדֶּלֶת לָעוּף מַעְלָה בְּקֹשִׁי"... אך במחשבה שנייה הדברים נראים אחרת (ע' 40): ..."הֶהָרִים מְבָרְכִים/עַל פְּרִיחַת אִילָנוֹת/וְהַתּוּתִים גְּדֵלִים"...

ולמרות הסוגיות הללו אשר שונות אחת מרעותה, הן סוחפות את ה'אני האישי' לנבור בפנימיותו (ע' 22): ..."טִיּוּל יוֹם יוֹמִי/בְּתוֹךְ לְבַד"...

דרכי הבחירה הרבות ועמם קבלת החלטות ומעברים בחיי היומיום מעוררים אסוציאציות של חוסר אונים, אי-וודאות, וגעגועים.

המשוררת מצביעה על הדברים במילים שלה (ע' 50):

..."וּמֵאֲחוֹרֵי חֲלוֹם הַאֲתְמוֹל/חוֹלֶפֶת לָהּ/סְפִינַת יַלְדוּת רְדוּמָה"... ומשפט אחר מצביע ואומר (ע' 59): ..."שָׁם כֻּלָם חָבְשׁוּ אוֹתוֹ כּוֹבָע/הֵם חָיוּ/הֵם מֵתוּ"...

ובהמשך לאותו הנושא (בע' 65) נאמר: ..."הַשֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת/וְאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ"...

אבל אנו ערים גם למוטיבים כמו (ע' 11): ..."אֲנָשִׁים הוֹלְכִים" ...//... "וְנוֹפְלִים/וְקָמִים" ...//... "וּמַמְשִׁיכִים"...

ומוטיבים אלו הם המחזירים אותנו אל הקו המוביל (ע' 44) ל..."נְטִיפֵי הֹוֶה מוּל עָתִיד/חָזְרוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה/לִימֵי בְּרֵאשִׁית הִוָּלְדָה"... כי מאין נלקח האדם אם לא משורשיו, מעברו, ממחוז צמיחתו?!