בעקבות המאסטרו - מאת חגית הלפרין

המאסטרו - על חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי

יערה בן דוד

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

פורסם ב"מאזנים" כרך פ"ה, גיליון 1, ניסן תשע"א, אפריל 2011

לא קלה הייתה המשימה שנטלה על עצמה חגית הלפרין בבואה לכתוב מונוגרפיה על אברהם שלונסקי - המשורר ששמר בקנאות על פרטיותו, גם בתקופות קשות, שבהן התמודד עם חוויות אישיות כואבות ומתישות מבלי לשתף את זולתו, ואפילו את הקרובים אליו ביותר. הוא הקפיד לשים סכר לרגשותיו הן בחיים והן בכתיבה. גם ביומניו ובמכתביו הוא לא השאיר כמעט עקבות שיסייעו בחדירה לצפונותיו. טיוטות וכתבי יד, שהם אמצעי לעקוב אחר דרך כתיבתו והתפתחותו של יוצר, כמעט לא שמר.

התוודעותה של הלפרין לשלונסקי התחילה למעשה רק ב-1976 לאחר מותו, כשהתאפשרה לה הגישה לארכיונו העשיר. אמנם המונוגרפיה המפורטת והמדויקת אינה שלמה, מכיוון שהיא מקיפה רק כמחצית חייו של המשורר עד 1938, אבל די בה כדי לאפשר היכרות מעמיקה עם גלגולי חייו והתפתחות יצירתו הודות לחוש הדק של החוקרת וליכולתה להציג דיוקן אמין ומרתק חרף הסוד והמסתוריות שאפפו אותו. בפרק החותם, המציג בקצרה את המחצית השניה של חייו, ניתן לעמוד על התהפוכות שחלו ביצירתו ובהשקפת עולמו.

אין זו המונוגרפיה המקיפה הראשונה שנכתבה על שלונסקי. הניסיון הרציני הראשון נעשה על ידי ישראל זמורה, במלאת למשורר 37 שנים. לא בכדי כונה "המאסטרו"; המשורר המהפכן, שעוד מנעוריו חתר ללא לאות לתפוס את מקומו של ביאליק ולבצר לעצמו מעמד במרכז הבמה הספרותית בארץ, אכן זכה להיות פטרונה של הספרות העברית. הוא נשא אותה על כפיים, נאבק, הנהיג, תמך, ניתץ ובנה מחדש נורמות ומוסכמות שיריות, שינה ורענן את פניה של השירה העברית. אבל גורלו כמשורר מרדן לא היה שונה מגורלם של פורצי גדר אחרים בחיים ובספרות. כשם שבצעירותו מרד בביאליק ובבני דורו, כך בבוא היום בעטו בו הצעירים, אף שאת רובם הוא טיפח וקידם. מעמדו השתנה כשסופרי דור תש"ח דחקו אותו הצידה. במציאות שאינה קופאת על שמריה זה המחיר שכל מהפכן נדרש לשלם בסופו של דבר.

שלונסקי עוטה המסכות ובונה המיתוסים הסתייג במוצהר מן "הביוגרפי בקדמת השיר" - מה שעשוי להסביר, בין היתר, את מיעוטם של שירי האהבה שפרסם, אף על פי שהחיים לא מנעו ממנו את מנעמיה ומכאוביה של האהבה. אבל ההתחקות אחר שורשיה של משפחת שלונסקי ברוסיה ומערכת היחסים בתוכה מגלה עד כמה הרקע הביוגרפי שיחק תפקיד חשוב בעיצוב דמות המשורר והכתיב את אופי יצירתו השירית ותפיסתו הספרותית האליטיסטית, שעליה לא היה מוכן להתפשר. הפרטים הביוגרפיים שנחשפו בארכיונים כוללים גם דברים שכתב טוביה, אביו של שלונסקי. אלה שופכים אור על ההשפעה המכרעת שהייתה לו על דפוסי חשיבתו של בנו ודרך התנהלותו בבואו לפלס לעצמו את דרכו הספרותית.

שלונסקי גדל בבית חם, שהייתה בו תערובת של יהדות וקוסמופוליטיות, בית ציוני ופוליטי. האב - איש חב"ד מסורתי. האם - מהפכנית לשעבר. מאביו ירש שלונסקי את אהבתו לספר, לתרבות ולשפה העברית ואת ההערכה לאחד העם. מאמו ירש את המרדנות. אחד המפתחות לאישיותו הסגורה נעוץ עוד בילדותו המוקדמת, בקושי שלו להתמודד עם אחיו ואחיותיו המחוננים ולבנות את מעמדו בתוכם. ילד שובב וחכם היה ונודע במעשי הקונדס שלו. העובדה שלא נחשב אז לילד פלא כאֶחָיו, דרבנה אותו לפתח ולהוכיח את יכולותיו הלשוניות. הוא להטט בשפה וריתק אליו את קוראיו ומאזיניו בפתגמיו ובחידודיו הלשוניים. רק לאחר שטוביה הבין שבנו אברהם משורר מבטיח, הוא החל להתגאות בו, אף על פי שלא אהב את דבריו המהפכניים. מאוחר יותר, מכיוון שלא מימש את עצמו מבחינה ספרותית, הוא ראה באברהם כמי שקיבל ממנו את לפיד הכתיבה.

חגית הלפרין מוצאת קשר הדוק בין הביוגרפיה של שלונסקי לבין להיטותו לרשת את ביאליק ולהכתיב מוסכמות כתיבה חדשות. היה זה טוביה שטבע בבנו את התחושה שהוא נועד לגדולות, כשקרא את השירים שכתב בנערותו. למעשה, כל ילדי המשפחה גדלו בתחושה שהם ראויים לתפוס מקום מכובד בעולם בזכות כישרונותיהם. עוד לפני עלותו ארצה ראה טוביה באברהם את יורשו של ביאליק ועודד אותו להאמין בגדולתו.

אבל בין האב לבנו שררה מערכת יחסים מורכבת. הלפרין רואה במרד של שלונסקי בביאליק גם תחליף למרד אדיפלי, מכיוון שבאביו הנערץ, שהבין את נפשו הסוערת, היה לשלונסקי קשה למרוד. לכן "מרד באב הרוחני במקום באב הביולוגי". הלפרין רואה במרד של שלונסקי במשפחתו את מקורו הנפשי של מוטיב היתמות, המופיע בשיריו לאחר עלותו ארצה, זאת למרות שהייתו בקרבת הוריו ואחיו. גם למיתוס הגילוי והכיסוי (השיר "התגלות", למשל) מוצאת החוקרת עקבות ביוגרפיים בהשקפת העולם החב"דית שספג שלונסקי בילדותו. ההורים חינכו אותו ואת אֶחָיו לרסן רגשות, לאפק ולהסתיר את הצער. הדבר מסביר את המסכה והחידתיות שחצצו בין שלונסקי לסביבתו וגרמו תחילה לאי התקבלותו, חרף עושרם האמנותי של שיריו, דוגמת ספרו הראשון "דְּוַי". בעקבות כך יצר שלונסקי את מיתוס המשורר המקופח והמקולל, שהצלחתו עוד נכונה לו. גם המיתוס הזה קשור בביוגרפיה: האב טוביה שכנע את בנו ששירתו הקדימה את זמנה ולכן אין מבינים אותה בינתיים.

לאחר מותו של טוביה ניסה שלונסקי לכתוב לו שיר, שבו הוא מודה לו על המורשת שהנחיל לו, ויחד עם זאת הוא תולה את השקפת עולמו הפסימית בצו של אביו, שאותו הִפְנִים עמוק : "אֱהַב את היגון וּשְׂנָא את הרננים". את מורשת האב תיאר כ"מורשת אכזרית", שבה מוסר האב את בנו ל"מאכולת", ובאחד השירים שכתב לאחר מותו נאמר: "בין אב ובין אויב - / כְּפֶשַׂע / רק כְּפֶשַׂע". במבט לאחור - כבר במחזור השירים האוטוביוגרפי "ויהי" (1933) ההלך הוא בעל השקפת עולם טרגית ומורכבת, המזכירה מאוד את דמותו של שלונסקי.

גם לביאליק, האב הרוחני, היה לשלונסקי יחס דו ערכי. הוא הושפע ממנו והעריץ אותו, אבל בה במידה גם מרד בו. בשירו המוקדם "בחורף", שנמצא בכתב יד בעיזבונו, בולטת השפעתם של "משירי החורף" של ביאליק, אבל מצוי כאן גם רמז ששלונסקי יהיה ממשיכו. שלא כבשירת הטבע הרומנטית של ביאליק ובני דורו, הפואטיקה החדשה של שלונסקי שיקפה בתיאורי הטבע את מעמקי הנפש הסטיכיים. אין מדובר פה בשירה המתנהלת על מי מנוחות. זוהי פואטיקה של איפוק, קיטוע ושבירה, ההולמת את אי היציבות והעדר ההרמוניה בעולם המודרני. שלונסקי האמין ששיר טוב נכתב מתוך פרספקטיבה ולא סמוך לחוויה. כמי ששחה במכמני השפה העברית והלשון הייתה כחמצן לקיומו, הוא גרס שהחוויה נצרפת בכור ההיתוך של הלשון. וכך קרה שעל עין חרוד, הפרק החשוב בחייו, כתב שנים לאחר שעזב את המקום.

מכיוון ששלונסקי היה מחובר לסמלים ולמיתוסים, הוא ראה אפילו בתאריך לידתו בשנת 1900 אות וסימן לייעודו כמשורר משפיע. משירי העלייה שלו עולה המיתוס הביוגרפי של העליה. את האמת הביוגרפית הוא משנה כרצונו, כמו בפואמה "בחופזי", שבה הוא יוצר מיתוס המתאר את הקשר העמוק לעיר המולדת האיומה, שממנה יצא ואליה חזר כדי לעמוד לצד אחיו יהודי הגולה.

שלונסקי ידע תלאות ומאבקים רבים, שהבולטים בהם היו עלייתו ארצה ודרכו הספרותית בה עד הגיעו למרכז הבמה. הקמת חבורות ספרותיות וכתבי עת, תחרויות גלויות וסמויות עם יוצרים, שחלקם חבו לו את חסד נעוריהם, כאלתרמן למשל – אלה לא גזלו מכוחותיו כמו חייו האישיים שהלכו והסתבכו. הרומן הסודי שלו עם מירה, אשת חברו הטוב, שילדה בסתר את בתם היחידה, פגע לבסוף בכל הנפשות הפועלות, בבוגדים ובנבגדים כאחד. גם בתקופה הקשה הזאת התעטף שלונסקי בשתיקה ולא שיתף אחרים בטלטלה שערערה את בריאותו. השיא היה התאבדותה של לוסיה, אשת נעוריו. לא בכדי הזדהה שלונסקי עם בודליר, שמצא קשר ישיר בין האהבה לבין הכאב וההרס.

המאסטרו - המשורר בכל רמ"ח אבריו, העורך והמתרגם - היה אוטוריטה נחשבת ואבי השירה הארצישראלית המודרנית. שמו הלך לפניו כאיש שיח חכם, רב השראה והומור, ששלף מעטו המושחז חידודים וחרוזים לילדים ולמבוגרים, חידש והמציא מילים, ואמרות הכנף השנונות שלו היו לשם דבר. ללא ספק זכה שלונסקי לתחייה מחודשת במונוגרפיה המרתקת והמעמיקה של חגית הלפרין, בה מוארים היטב ההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והספרותיים של מפעלו החשוב.