מותה של רות - על מערכת היחסים בין המוסרי לדתי

ב'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'

דניאל להמן

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

סיפור מוכר משוטט לו בין עמודיו הראשונים של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מאת אברהם ב. יהושע. אישה מגיעה ממדינה זרה לארץ ישראל, בליווי קרוב משפחה מבוגר, שאימצה לעצמה. היא נאלצת לפרנס את משפחתה בעבודה במאפייה - שכן, קרוב משפחתה אינו עובד, אינו מסוגל לעבוד, אינו רוצה לעבוד. במקום עבודתה, האישה מוצאת חן בעיני הממונה עליה, והוא דואג לשלומה ולטובתה, פורש את חסותו עליה. הנותר ספק, שיהושע מתכתב בספרו עם סיפורה של רות המואבייה, השבה משדה מואב?

כנגד רות, שהתאלמנה מבעלה הראשון, אך דבקה בנעמי חמתה, ונסעה עמה ממולדתה לבית לחם, גיבורה של יהושע, יוליה רגאייב, מעידה שעזבה את בעלה הראשון ודבקה ב"איש אחר... איש יותר גדול... ואני רציתי מאוד שיבוא פה, בירושלים, והוא גם הסכים. וככה באנו פה..." (עמ' 19). כנגד רות, שהלכה ללקט בשיבולים למחייתה, למחיית נעמי, בשדות העיר בית לחם, יוליה מוצאת עבודה כעובדת ניקיון במאפייה - 'בית לחם', כפשוטו. רות לוקטת את התבואה אשר השאירו הקוצרים המקצועיים בשדה, ואילו יוליה מנקה אחרי יוצרי הלחם, אוספת אחריהם בדרכה שלה. וכמו נעמי, שנשארה בביתה, שלא יצאה ללקט בשיבולים, שלא ניסתה לפרנס את עצמה, גם בעלה של יוליה "לא מצאו לו עבודה טובה, מתאימה בשביל מהנדס חשוב. והוא לא רצה להישאר סתם. כי לא כדאי לו רק לנקות רחוב או לשמור או משהו כזה" (שם), ומחליט לשוב למולדתו. ואם רות זכתה לדאגתו וחסותו של בעז, בעל השדה בה לקטה, הרי שיוליה התחבבה על מפקח משמרת הלילה במאפייה: "והמפקח מושך חוט ראשון מפקעת הווידוי ומספר בגילוי-לב על הקסם המיוחד שהילכה עליו עובדת הניקיון" (עמ' 53). נסתפק בהמחשה אחת: כפי שבעז דאג שרות תתרענן - "ושתית מאשר ישאבון הנערים" (שם, ט) - כך, מפקח משמרת הלילה "ניגש אליה ופוקד עליה לשטוף את פניה ולצנן את עיניה" (עמ' 58).2

ההשוואה, כמובן, רק מעצימה את ההבדל הבולט שיהושע יוצר בין דמותו לבין אחותה המקראית. רות נהיית 'אמה של מלכות', אם עובד, אבי ישי, אבי דוד. אך יוליה נהרגת בפיגוע טרור בירושלים - וימים אחדים עוברים עד שהיעלמותה מורגשת, עד האחראים והממונים עליה במאפייה נדרשים לטפל בה, שכן, עם הפרידה מבעלה, נותרה בארץ לבדה. זו זוכה לגדולה, וזו, לאנונימיות מזעזעת.

לא בכדי מקביל יהושע את עלילתו למגילת רות, ולא בכדי נוטש אותה - מתעמת איתה. בשורות הבאות, ננסה לבחון את הנקודה בה העלילות השונות מתפצלות, וננסה לעמוד על הפרשנות הטמונה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על מגילת רות, דהיינו, העילה למשא ומתן שעורך יהושע עם הטקסט המקראי.


גורלה של רות עוצבה, במידה מרובה, על-ידי יחס אישי, ייחודי, שהושט כלפיה משני אנשים. אלו באו לקראתה, חסו עליה, גילו אמפתיה - וביטאו אותה באופן מעשי. בעז יוצר כללים 'פרטיים' עבור האישה הזרה שהגיעה לשדה: "הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך" (ב', ט), ובהמשך: "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה. וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה" (שם, טו-טז). ונעמי ממתיקה סוד לרות: "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" (ג', א). נעמי מורה לרות בפרוטרוט כיצד עליה לנהוג (שם, ג-ד), ורות נעתרת, פאסיבית לחלוטין: "כל אשר תאמרי [אלי] אעשה" (שם, ה).

גם יוליה רגאייב זוכה לאמפתיה - אך ביטוייה הרבה יותר מתונים. למעשה, מפקח משמרת הלילה טורח להסתיר את חיבתו כלפיה. אם בעז הנחה את נעריו כיצד לנהוג כלפי רות, הרי שכאן, מפקח משמרת הלילה מונע על-ידי עובדיו - מערכת יחסים הגורמת להתרחקותו של המפקח מיוליה; הטכנאים, המחסנאים והאופים נמנעים מלהפריע למפקח משמרת הלילה כדי שיוכל לשהות עם יוליה לבדו - אולם "מרגע שנתקעה לנפשו של מפקח משמרת-הלילה הסברה, ההזויה או האמיתית, שעובדי משמרת-הלילה שלו דרוכים וממתינים להתאבהותו, היא נעשתה בעיניו עוד יותר בלתי-אפשרית" (עמ' 56). ממילא, מקפיד מפקח משמרת הלילה להימנע מלהבליט את רגשותיו ליוליה, ולהעניק יחס אוהד דומה לשאר עובדיו - "וכדי שלא תורגש נטייתו אליה, החל לפתוח בשיחות קלות, שלא כמנהגו, גם עם עובדים אחרים, ובעיקר עם עובדיו הניקיון" (עמ' 59) - בניגוד לבעז, שאינו טורח להסתיר את העדפתו לרות. במקביל, הכתוב מתאר את יחסיהם של בעז ורות כקרבה אינטימית, באמצעות מילים וביטויים בעלי קונוטציה מינית - "ותגל מרגלתיו ותשכב" (ג', ז) - אך מפקח משמרת הלילה "שב ומבטיח ונשבע. בינו לבין האשה הזאת לא היה שום דבר ממשי, רק רגש" (עמ' 53). בולט מכל, שבעז מתאמץ, עולה השערה כדי להיטיב עם רות, כדי לגאלה, ומנגד, מפקח משמרת הלילה חושב לגמול חסד עם יוליה בשליחתה מעמו. המפקח נותר סטאטי, נותר במקומו: "על-כן שיכנע אותה להיפרד מעבודת הניקיון ולחפש לעצמה משהו ראוי יותר, תואם את השכלתה" (עמ' 59). ודווקא מעשה החסד שלו, גירושיה מעבודת הניקיון הולידו את הטרגדיה שנוצרה עם מותה. שכן, לא דיווח המפקח לממוני כוח-האדם במאפייה על שחרור העובדת, כדי שיוכל להחזירה אליו בקלות אם יחפוץ בכך - ובינתיים, הצהיר שניצבת לעבודתה דבר יום ביומו. ממילא, בעת הפיגוע לא שיער אדם בדעתו שיוליה נהרגה - והלכך, שכיחתה בידי האחראים עליה והדואגים לשלומה במאפייה.

רוצה לומר, ביסוד מותה של יוליה עומד יחסו האוהד-אך-מנותק של מפקח משמרת הלילה אליה. באופן גלוי, יהושע מתייחס ליחס כזה כחוסר-מוסריות; כפי שמהרהר הממונה על משאבי אנוש למשמע מעשי מפקח משמרת הלילה -

אותה תקלה, אותה היפרדות, אותה שייכות-לא-שייכות, שהכתימה אותם ב"חוסר-אנושיות" (עמ' 56)

- אך בבחירתו להרוג את יוליה בפיגוע, רומז יהושע שלא מדובר ב"תקלה" בנאלית. היחס המנותק דומה בעיניו לרצח, לפגיעה בביטחון הציבור, לפגיעה במרקם החברה.

כביכול טוען יהושע, שאין די ביחס חיובי גרידא כלפי האחר, כלפי השונה בקרבנו. רק יחס אקטיבי, יחס ממשי, מסוגלים להיטיב באמת עם הזולת. הפשלת שרוולים. יש לאחוז בידו, לצאת לקראתו ולמענו. גישה פאסיבית, אוהדת מרחוק, מוכתמת באמביוולנטיות, ברגשות עליונות. גישה פאסיבית מבטאת אלימות שקטה, מבטאת דומיננטיות, מפגינה כוח - חמלת השלו והשקט על מי שאינו כן. האוהד המרוחק אינו שותף, כתף או כתף, בגורל זולתו. וההסתפקות בכוונות טובות שעה שנחוצים מעשים טובים יכולה להרוג.

ושוב, מגילת רות עומדת לנגדנו כאנטיתזה. רות, שזכתה ליחס ראוי ממבקשי טובתה, תורמת לחברה, לא מעיקה עליה: "וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחתלו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד', י). בעז ורות מקימים את שם המת, ואילו בספרו של יהושע דווקא המת הינו הדמות היחידה שזוכה להיקרא בשמו - יוליה רגאייב - שאר הדמויות בספר מזוהים בכינוים בלבד. לאמור, ששאר הדמויות חסרי-זהות, אולי חסרי-משמעות, לעומתה. ולהזהיר, שיוליה, השונה, הזר, לא פחות בן-אדם - ואם החברה הסובבת קלוקלת, אולי אפילו יותר.

רק בשותפות כנה, באקטביזם מוסרי, ניתן לבנות חברה מתוקנת. חברה בה מגלים אחריות ומחוברים לזולת. וזוהי התשתית הנדרשת להקמת ההנהגה האידיאלית - מלכות בית דוד, פועלה היוצא של מגילת רות. בהשוואת "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" למגילה, יהושע מבקש לחדד בפנינו תובנה פשוטה. הסיפורים דומים, ההתייחסות בהם לזולת היא, למראית עין, פוזיטיבית. אך המרחק בין יחס חיובי-סביל ליחס חיובי-פעיל כמוהו כמרחק בין החברה מותקפת ומתפוררת לחברה ולהנהגה האידיאית.


מגילת רות עוסקת באנושי ובארצי. בבין אדם לחברו, בכינון חברה צודקת, ביצירת הבסיס למלכות המיוחלת. יהושע מנצל את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" כדי להמחיש כיצד המגילה מאפשרת את האידיאל הארצי - ומהן תוצאותיה המרות של חריגה מן הערכים החברתיים התובעניים-משהו הטמונים בה. ברם, במובנים רבים הספר הינו יצירה דתית; יהושע מעניק לספר את כותרת המשנה "פסיון בשלושה חלקים" - 'פסיון' הינו סיפור ייסוריו של ישו בימיו האחרונים. בהתאם, הממד הדתי משתקף בסממנים נוצריים לאורך הספר: צליינות, לחם ויין, שימוש חוזר במילה "איקונין" כדי לתאר תמונה של יוליה, הסימפוניה התשיית של אנטון ברוקנר, נוצרי אדוק, שהוקדשה לאלוהים.

עיקר הספר מוקדש לשליחותו של הממונה על משאבי אנוש: מסע היטהרות וכפרה, להביא את יוליה לקבורה בארץ מולדתה (עמ' 99). סוף-סוף, זוכה האחר במאמץ ובהשקעה ממשיים, ביחס הולם - ודווקא לאחר מותו. זהו, כמדומה, הפסיון: מסעו המכפר של הממונה כדין מסע הייסורים של ישו. ונדרש פסיון, משום שרק מעשה בסדר-גודל של צליבת בן-אלוהים מסוגל לטהר את הפשיעה הנוראה ביחס לוקה לזולת. החטא הבודד הזה שקול כנגד פשעי האנושות, עליהם כיפר ישו במותו.

במקום בו נכשלים המוסר והחברה, נולדת הדת. רק מערכת מטאפיזית מסוגלת לטאטא אחרי הלכלוך והסבל שמותיר אחריה מערכת אנושית לקויה. לפיכך, אולי, בוחר יהושע בעולם מושגים נוצרי, בדת שנולדה מתוך תחושת כישלון, דת שהוקמה כתיקון לדת היהודית. ואולם כאן, הפסיון מכפר על עוול כלל-אנושית, עוול חברתית, שאינה ייחודית לדת זו או אחרת. לאמור, שהדת, באשר היא, מושתתת על אפריה וכישלונותיה של האתיקה, על חורבן ערכי האדם, באשר הוא.3

ממילא, יהושע מחזיר את גופתה של יוליה לירושלים בסוף הספר, שתיקבר שם. יוליה, כנוצריה, הגיעה לירושלים "משום שהאמינה שיש בעיר המרופטת הזאת משהו ששייך גם לה" (עמ' 235). גם לה יש "זכות" על העיר (עמ' 236). כך נחתמת הפסיון. בתחילת הספר, ירושלים מסמלת סכסוך פוליטי, אנושי, על עמים והיסטוריה וגבולות, משכנם של פיגועי טרור - אולם בסופו, שאלת הזכות על העיר נהיית לשאלה דתית. גם נוצריה זרה שייכת בה. המעבר מן הארצי לדתי משקף את המסר שעולה מן הספר כולו: אם ערכי האדם אינם - אולי ערכי הא-ל יהוו פיתרון.

ברם, ערכי הא-ל משמשים כפיתרון זמני - ולא כתכלית עצמאית. הדתי נועד לשמש כמרפא, אך לא כתחליף לאידיאל האנושי. הדתי אינו אלא תירוץ להחזיר את גלגלי הקרון המוסרית והחברתית למסלולם. כפי שטוען הממונה, קבורתה של יוליה בירושלים עשויה להשיב את אנושיותה של המאפייה (עמ' 237). רוצה לומר, היעדר האנושי מוביל לא-לוהי - שמוביל בחזרה לאנושי. האדם מחפש את האלוהים כדי למצוא שוב את האדם.

בכך, יהושע חולק עקרונית על התיאולוגים המוסריים הקלאסיים. לדעת עמנואל לוינס, "הצדק שנעשה לאחר, רעי, מקרב אותי לאלוהים באופן שאין למעלה הימנו" ("חירות קשה"). אולם, לטענת יהושע, המוסר האנושי, הכרת האחר, אינו מוביל להכרת האחר המוחלט, להכרת הא-לוה. כלפי לייא. החוויה הרלגיוזית הינה תוצרת של חוסר מוסריות: במקום שאין איש - השתדל לחפש את האלוהים. הדתי מתגלה ככלי המשמש את המוסרי - לא שיא תודעתי המתעלה על המוסרי. ואף על פי כן, יודה יהושע שחובה יסודית לפתח את הממד הדתי: דרושה השקעה רבה לייצור חברה מוסרית ראויה - והדעת נותנת, כי ההישענות על הדתי בהיעדר האתי תהיה תדירה.

אליבא דיהושע, הדתי בבחינת נס - הבלתי-שגרתי והשמימי שנועד להחזיר את המציאות הארצית לתיקונה. ואין סומכין על הנס: החוויה הדתית דיעבדית. החיים בעולם הזה דורשים מן האדם להתאים את עצמו לתנאי העולם הזה. ההתעסקות ב'מוחלט', ההתעסקות במושגים החורגים מעצם הגדרתם מן המציאות הנתפסת והמוחשית, רק תזיק למאמץ הכביר הדרוש כדי לבנות עולם תקין. ההתעסקות בדתי מרחקיה את האדם מסביבתו המיידית, מחברתו הזקוקה לאחריותו, לשותפותו ולתרומתו. האידיאל הינו מגילת רות הארצית, לא "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הדתי - על אף, או שמא דווקא משום, תביעותיה הקשוחות של החברה המוסרית הכנה. אלוהים מוזמן להתערב רק במקום שהאדם נכשל - ורק כדי לתקן את המעוות. אלוהים מעיד על כישלון האדם.



1 ( כלל הציטוטים מכוונים למגילת רות או ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004), אלא אם כן יצוין אחרת.
2 ואם טרם השתכנענו, ניזכר בפרשנות שניתנה בעיבוד הקולנועי של הספר לאותו משפט סתמי, המתאר את מגוריה של יוליה, "ואז גם ראינו שאת השלט עם השם הקודם שלה כבר חטפה הסערה, ונשאר רק השם החדש שאנחנו הוספנו לה, שם שלקחנו מהתורה הקדושה והדבקנו לה על הדלת" (עמ' 87); בסרט, מופיע על דלת ביתה השם 'רות'.
3 רבים כבר עמדו על משמעות הנצרות ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ורובם ככולם רואים את הופעת הנצרות בספר כמהותית יותר מאשר בפרשנותנו. ואולם, יש להדגיש כי הנצרות משתקפת בספר באמצעות סממנים בלבד: אין השוואה עלילתית לאוונגליון, בדומה להשוואה שמצאנו למגילת רות - עובדה המעמעמת את מעמד הנצרות בספר. להרחבה, ראו את מקבץ המאמרים הדנים ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתוך: "מבטים מצטלבים - עיונים ביצירת א"ב יהושע" בעריכת א' בנבג'י, נ' בן-דב ו-ז' שמיר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010).