על ספר השירה 'הד אדם מאת רון גרא

עמית מאוטנר

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

ספר לא קל מבחינת הנושאים שבחובו. יפה תיאור מצבו של הדובר ש"מול עיניי שיבולת שחורה". הדובר מדבר על ילדותו הקבורה, על עול התא המשפחתי החולה, שהטביע אותו במחויבויות, על הפספוס וההפסד ו"פיסות של ויתורים/ והשלמות משמימות" ורצון לחזור ולהשלים את מה שלא עלה בידו לעשות, להשיג את האהבה שלא עלה בידו להשיג, לחזור אל בית הרחם שלו כשהוא תועה ב"חלומות שהשתרגו בקרקע נטושה". "פיזרתי עצמי" אומר הדובר בשיר "זגראוס" ומוסיף "מבקש את אבידת עצמי". ומיהו הדובר? זה שהאביב ניגר בו כדבש, והוא ילד שובב. לשם הוא רוצה לחזור. "מדוע אין לאדם אביב בכל השנה?" תמה הדובר הלא-שלם עם עצמו, ו"למה נוטלים מאיתנו את היפה/ בטרם זקנה?", ותשובות אין. הדובר מנסה להתמודד עם נושאי ההזדקנות וקצבת הזמן על-פני האדמה, וחש גזול, אולי אף מרומה. הדובר נותן מעצמו לאחרים, "משחרר מועקות", אבל נשאר אח"כ בגפו ללא מזור, "בעגת נבוכים". כשהזמן שדוד מאחוריו. ויש והדובר פונה לאלוהים, כמו בשיר "שעת בין השמשות", אלוהים שהופך קיר, כותל שלא נותר אלא לדבר אליו, ספק בהאשמה ספק בתחנון ובקשה. (שיר זה, אגב, מזכיר לי כעת שיר שלי, "שַׁלְהֶבֶת יָהּ": "אֱלֹהִים אַתָּה מַדְלִיק בִּי/ מְדוּרוֹת הַנִּצָּחוֹן וְאַחַר/ כָּךְ גּוֹוֵעַ// גּוֹבֶה אוֹתִי קָרְבָּן/ בָּשָׂר וְדָם/ וְאֵשׁ/ וְתִמְרוֹת עָשָׁן".). שירים רבים מתחילים מתוך אפשרות לתקווה, עם פעולה לעבר הטוב, אבל סיומם מסוכל, מובל לכישלון ולפסימיות. כמו שמנסים לפתוח פקק של צנצנת ריבה או שתייה מתוקה, ולמרות ניסיונות הכוח הרבים – לא מצליחים. ההוויה החולה מנסה להחלים ו"רסיסי תשוקה רוטטים/ מבקשים להגיע לחוף מבטחים" ("אמפתיה"). ומעט "גג" יש לנו שבו הדובר שמח על הגג השומר מפני סכרים נפרצים וגשמי ייאוש, ושיש שם אהבות, הגם אם ארעיות. אבל אפשר להעריך את המעט הזה, "לאהוב את הגשם לאחר ימי השרב/ להוקיר רגעים קטנים יפים", להוקיר פגישה אחת טובה המסכמת את כל תולדות האהבות.

השיר "אנשים" יפה מאוד, אם יותר לי לומר יפה על רקע ביוגרפית האח. השיר "ויש אנשים" הוא הגדרה יפה למשוררים. את השיר "החטא" אהבתי במיוחד, ואף היה חבל לי שהוא לא פותח יותר מבחינת הנושא. כנ"ל לגבי השיר "הטוב והיפה" שאהבתי בו את המפגש בין שני היסודות השכלי-מחשבתי והגופני-הנראה, ואולי דווקא בגלל החיבור – "נתאכזבתי" שלא פותח השיר יותר. אהבתי מאוד את השיר "בית השלום בחברון" המרחיב את ספקטרום השירים אל מקום "פוליטי" יותר, יפה הדימוי "כמו ילד שעקצתו צרעה/ רדף אחריה ולא השיגה/ תפס איזה זבוב אחר/ וקצץ את כנפיו." שיר חזק ומאיר תודעה. באופן כללי, אהבתי מאוד ביטויים שונים בשירים המגוונים, את "והמחשבות דוהרות/... איך אוכל להניח המתג הזעיר/ על צווארן?" ("ארצות מחשבות"); "מתכנס כצדפה בין ספריו/ כמגן מפני סערה מתקרבת"; "החלו צירי לידה מוקדמים/ נפלט פג, טרם הבשיל./ על הדף החלק נשרו מלים"; התחברתי ל"שידה עתיקה/ ביקשה שיקשטה במעט אהבה מאוחרת" (מתוך "ממדור המראות העכורות"); "ואני מעלעל חלומות/ ברחובות זיכרון"; "אעזוב אחריי שעון בזוז" ("בלכתי"); "הבריות אינם רואים את עוגן נשמתי" (בשעה עירומה"); "הנצח גילה לי ערוות התבונה" ו"לכל שכל היצר שלו" (בשיר "התבונה"). אהבתי את הקונטרסט בביטוי "יער שזמנו חורף/ משחק עם מדורות" (אש בכרמל), שיר חזק. "קו המשווה עובר אצלך בעיניים" ("דע לך")...

השירים קצרים, עם רעיון אחד, תופשי מהות של רגעים, כל שיר – רגע. אבל שלוש השגות יש לי, לאזורים שונים: לעתים יש לי תחושה שהשירים לא מוצו עד תום, ולעתים שלא תמיד הם היו מדויקים באמירה שלהם ולפעמים שלא הבנתי בדיוק במה מדובר: לא מוצו עד תום, כמו למשל בשיר "נזק מחשבה", לא בגלל שהוא רק חמש שורות, אלא בגלל שיש בו רגע שאני יוצא ממנו כמו שנכנסתי אליו. יתכן שרב הנסתר בו על הגלוי, ועל כן הוא נשאר כחידה עבורי. בשיר אחר, השורות "לא ויתרתי על חירותי/ על גשם הקרב בלילות שבט" הוא מרומז מדיי, לטעמי, לא הצלחתי להבין במה מדובר. בשיר "בשעה סהרורית" שני הבתים הראשונים מניחים שהקורא יודע מה הדברים הקונקרטיים שעושים הידידים והנשים, אבל מכיוון שרב הסמוי מבחינתי – השיר לא פעל עליי די, כפי שהוא יכול היה, לוודאי. בשיר "בגרות", בשורה האחרונה, יש את המלה "ואפילו" שצובעת את כל השיר פתאום ברמיזה לסיטואציה מורכבת יותר מן האמור. אבל אני כקורא נשאר לוטה בערפל באשר לזהותה של ה"בך", היחסים בין הדובר לבינה לא ברורים, ולכן החוויה שלי כקורא אינה שלמה. בחירת המינונים של הגילוי והכיסוי בשירה הוא נושא מסקרן בעיניי. בשיר טוב, לטעמי, צריך להישאר הסמוי והמכוסה, הממתיק סוד מבלי לחלוצו החוצה במלואו. בשיריך נשאר סוד כזה, מה שהופך את השירים לאניגמאטיים במובן החיובי. אלא שלפעמים הסמוי משתלט אולי יותר מדיי ואז הקורא נשאר פעור. שיר קסום אבל לא נהיר או מפוענח עד תום הוא, למשל, השיר "נאמן לעצמו". בשיר "עכשיו שנינו מרחפים", שאני אוהב בייחוד את הבית האחרון שלו: "תעינו יחד./ שנינו לא ידענו שמצאנו/ ולחינם ביקשנו.", לא ברור לי הפְּשט של המחצית השנייה של הסיטואציה ("וכשמצאה את שביקשה/ לא ידעה שמצאה./ כשנודע לה/ חיוכה נשבה/ כבר נגנבה אבדתה.") בשיר "הכוח הנפלא" אתה כותב בשורה האחרונה: "חש אני בעלבונם של החיים", ואני לא בטוח שרק ערך זה נכון. אני למשל חש בפחד כוחם של החיים... בשיר "תסמונת המוות" אני שואל את עצמי, האומנם הדובר "מגלה את יפעת היפחה" בהקשר ההזדקנות והמוות? ויש "בעיית אמינות" מבחינתי.