לבוא אל מסתרי היצירה

על ספרה של יערה בן-דוד 'במבוך המראות, כרמל 2012

רבקה שאול בן צבי

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

עיונים ספרותיים, שאינם אקדמיים ואינם הכנה למבחני בגרות, הם נדירים במקומותינו. ספר מאמרים על עשרות יצירות ויוצרים מציג מגוון רחב ורגישות לפרטים. לאוהבי ספר.

כתיבה על יצירות פירושה הכנסת ממד שכלתני לבחינת התופעה האמנותית, הבנויה על מגוון של יכולות נפשיות. תופעה שיש בה הרבה מהמסתורין. פירוק המסתורין הזה הוא עניינם של מורי ספרות אחוזי אימת המבחנים כמו תלמידיהם, או עניינם של חוקרי אקדמיה. וכמובן, כותבי ספרות העזר לתלמידים, העושים שמות ביצירות. מעטים יודעים לכתוב בעדינות וברגישות על יצירות, בלי לאבד את תכונת החיים שבהן; ואין זה מפליא שרוב כותבי העיון הטובים הם יוצרים בעצמם.

יערה בן-דוד, מוסיקאית, ציירת ומשוררת, מביאה אל העיון רגישויות רבות. היא יודעת לאתר את הפרטים העדינים שבהם נחבא סוד כוחה של היצירה. היא יודעת לשרטט את "מבוך המראות" המשתקף ביצירה השירית או הסיפורית או הדרמטית, ולעשות זאת בקצרה. להביא את החשוב ואת המשמעותי.

הרושם הראשון מהספר קשור להיקף ולגיוון: "במבוך המראות" מאוכלס בעשרות מאמרים העוסקים בספרות עברית וספרות עולם; בקלאסיקה ובמודרנה; בדרמה, סיפורת ושירה. אין אלה מאמרים אקדמיים ואף לא מסות על ספרות, אלא עיונים פרטניים ביצירות, שיש בהם גם הבטה מכלילה על מפעלו של סופר וגם התייחסות לפרטים הדקים של היצירה הנבחנת. זהו ספר המשך ל"אהבה ממבט שני" (1997) שמאמרים אחדים ממנו שודרגו והוכנסו לספר החדש.

לפני שאכנס לפרטי הספר, אני רוצה להצביע על שתי תכונות שהן חיוביות כשלעצמן אך עשויות ליצור בעיה. עניין אחד הוא שהכותבת אמנם מבהירה שאין זה ספר אקדמי, ולכן אין הערות שוליים והרשימה הביבליוגרפית של ספרי העיון מצומצמת ביותר. מצד אחד נעים יותר לקרוא ספר שאין לו ספחים עודפים של למדנות אקדמית. מצד אחר, פה ושם חשתי מבוכה כאשר נותחה יצירה המוכרת לי לא רק מקריאה אלא אף מההוראה, ותהיתי איך אפשר למשל לנתח את "מועקה" של צ'כוב כאילו לא נכתב מאמרו הידוע של אשר ריבלין על הסיפור. אז אולי יש בכל זאת ערך מוסף לקפדנות האקדמית המחייבת איתור מאמרים קודמים והתייחסות אליהם.

עניין חיובי נוסף שיש בו בעייתיות קלה הוא הערבוב בין יצירות ידועות מאוד של סופרים קאנוניים בארץ ובעולם לבין יצירות אלמוניות או בלתי קאנוניות של יוצרים ששמם נודע אך מעט. כמובן שאין בכך דבר בלתי לגיטימי. להפך. כתיבה על יצירה טובה שאינה ידועה היא סוג של הבאת גאולה, מה גם שכל כך הרבה שירים מעולים וסיפורים קצרים נהדרים נבלעים בתוך אוקיינוס אלפי הפרסומים; ולכן זה מצוין שבן-דוד כותבת גם על סופרים שאינם מפורסמים. אבל לקורא יש בעיה איך להתייחס ליצירה שספק אם יגיע אליה אי פעם. מדובר על כל פנים ביצירות בודדות בין עשרות הנסקרות בספר.

מגוון ומסקרן

חלקו הגדול ביותר של הספר הוא שער הפרוזה, המחולק לחמישה מדורים על פי נושא מרכזי של כל מדור. בן-דוד כותבת על בעיות קיומיות ביצירות קפקא, צ'כוב, פירנדלו, שופמן, מארקס, וכן על המחזה הידוע של בקט "מחכים לגודו". נושאים אחרים במדור הפרוזה קשורים להתבגרות, אהבה, זהות אתנית ומקומות מיוחדים. המדור "בצל השואה" מזמן יחדיו את פרימו לוי, אפלפלד, שמאי גולן ואסתר אייזן. "במעגל הקיום הנשי" מכנס סופרים ישראלים מודרנים כיהודית רותם, ציפי שחרור וקרין חזקיה, יחד עם הסופר הדגול פונטנה מהמאה התשע עשרה.

בחרתי להתייחס לשני מאמרים העוסקים ביצירות ידועות מאוד. המאמר "לדובב את היגון" דן ב"מועקה" של צ'כוב ומעלה את הרעיון ש"סיפור הוא חי הנושא את עצמו בזכות התזמור של החומרים המרכיבים אותו" (עמ' 59). ניתוח הסיפור מתייחס לקשר שבין נושא הבדידות לבין המבנה ותיאורי הטבע וכן ההשהיות המגבירות את המתח. יש במאמר חידושים בהשוואה למאמרים אחרים על אודות הסיפור, ויש גם דברים שכבר נכתבו. אין ספק שמורים ותלמידים יוכלו להפיק תועלת רבה מהניתוח הדק והאנין; ובלי קשר להוראה, המאמר מחכים ומהנה, וכמוהו רבים אחרים במדור הפרוזה.

"צלו של פלובר" דן ב"אפי בריסט", הרומן הנפלא של פונטנה. בן-דוד רואה בפונטנה את אמן הדיאלוג, אך מציינת שהרומן, העוסק בבגידת אישה בבעלה, מהדהד את "מאדאם בובארי", למרות שטיפולו של פונטנה בנושא שונה. לא הסכמתי להעדפתה את "מאדאם בובארי" מהבחינה האמנותית, אבל המאמר מצוין ומרתק ובעיקר לא טרחני - סכנה האורבת תמיד למאמרים על אודות יצירות ספרות. אגב, מעניין שבמאמר אחר של בן-דוד על "הדום בגן עדן" מאת יהודית רותם נזכרים הרומנים "אפי בריסט" ו"אנה קארנינה" כמקום מפלט רוחני לאישה חרדית מתוסכלת.

החלק הגדול השני של הספר, המוקדש לשירה, מחולק אף הוא למדורים, ויש בו מגוון מרשים של משוררים. חלק זה מצייר מפה חלקית של השירה הישראלית, על כיווניה השונים, ביניהם אמוניים ואתניים, ולזכותה של בן-דוד ייאמר שהיא נותנת מקום לא רק למפורסמים מאוד אלא גם למעגל השני והשלישי של התהילה הספרותית. מעגל שאינו קשור בהכרח לאיכות השירים.

שמחתי מאוד במאמר על משה בן שאול ז"ל, מיוצרי המודרניזם הישראלי לצד זך ואחרים, ומי שרבים זוכרים אותו לטובה כעורך מעודד ומיטיב ב"מעריב לנוער" של שנות השירים, ב"מעריב" וב"מאזניים". כמו כן כותבת בן-דוד על אורי ברנשטיין, צבי עצמון, עזריאל קאופמן ז"ל, יחיאל חזק ואחרים. בולטת אהדתה של הכותבת לנשים משוררות, ביניהן חוה פנחס-כהן, רחל חלפי ורות נצר.

במדור "בכבלי האמונה" פרקים מעולים על זלדה, איתמר יעוז-קסט ושלום רצבי. בן-דוד מיטיבה לאפיין את זלדה כמי שיודעת לחבר את היומיומי עם המטפיסי; משוררת שאין בשירתה הפרדה בין קודש לחול, ואשר בכוח העידון הנפשי מתגברת על מציאות קשה ומורכבת, ויודעת לחדש מילים שחוקות בכוחם של הקשרים חדשים.

ואזכיר עוד את המאמר על "חד קרן" (2002) מאת אנה הרמן, שם ספרותי של משוררת נפלאה, מאוד אינטנסיבית ולירית, אולי בין הטובות במחוזותינו. יערה בן-דוד עומדת על ייחודה של אנה הרמן כמשוררת מוסיקלית המרבה להשתמש בתבניות הקלאסיות כמו הסונטה. במאמר מנותחים מספר שירים, ובן-דוד מזהה קשר נשמתי בין אנה הרמן לבין סילביה פלאת, שתרגמה את יומניה.

נהניתי מהעדינות האופיינית לגישתה של המשוררת יערה בן-דוד לשירים ולסיפורים, וכן מהיכולת לתמצת ולהביע רעיונות רבים ביריעה קצרה. המאמרים מחזירים אותנו אל יצירות ידועות שאהבנו, ומעוררים סקרנות לגבי סיפורים לא ידועים, שאקרא בעקבות הספר. כמו כן אציין את הערך המעשי של הספר לסטודנטים ולמורים.

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כ"ג בתמוז תשע"ב, 13.7.2012