במופלא ממני - על ספרה של אמונה אלון

ד"ר אסתר אזולאי

גיליון מס' 50 - כסליו תשע"ג * 12/12

מה הרגישה אחותו של רבי יוחנן בר נפחא, שעה שאחיה הבטיח אותה למי שהיה גדול הליסטים, ריש לקיש, האם הסכימה לנישואין אלה, לאחר ש"חילו היה לאורייתא?", ולאחר שהתחיל ללמוד תורה.

מה הייתה דעתה, מה הרגישה, ומה הייתה צריכה לחשוב, כשהיא נישאת למישהו שלמעשה חשק באחיה שעה שראה את צדודיתו המצודדת משתקפת בנהר.

האם ריש לקיש עצמו אהב את אישתו, או שהיא הייתה לגביו רק בבואה של אחיה? האם ניתן בכלל להבטיח למישהו שיתחתן עם מישהי? האם היא לא פחדה מהעבר שלו ו"ממעשיו הראשונים" שיצוצו לפתע ויגיחו מתהום נשייה כלשהו לאחר משבר או אירוע אחר?

חלק מהפערים הללו המצויים בסיפור של רבי יוחנן וריש לקיש (בבא מציעא פד עא) מנסה אמונה אלון להשלים בספרה "במופלא ממני" באמצעות גיבורת הסיפור לירז – לילי אחותו של נאור, שנישאה ל"ריש לקיש" שלה – אביב, שלמד תורה עם נאור - אחיה האהוב והנערץ. נאור ואביב היו חברים בלב ובנפש. לירז אהבה את אביב אהבה גדולה ורק איתו רצתה להקים את ביתה. היא גם חוותה עימו חוויות מיוחדות בהודו זמן רב לפני שחזר בתשובה.

הסיפור המדרשי פולש לרומן ומהדהד בו גם באופן ישיר וגם בעקיפין. (את הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש ראה בסוף המאמר– נספח א')

ואכן אביב ולירז עם נאור אחיה של לירז ואישתו אורנה (יש לשים לב לקשר בין השמות נאור ואורנה שאליו מתייחסת הגיבורה במפורש) חזרו כולם בתשובה והקימו בצפון הארץ בית מדרש לתפארת, בית מדרש שהוא חלום של כל נער יהודי דתי שרוצה ללמוד תורה מתוך תפיסות עולם מגוונות, בית המדרש שהם בנו נתן מענה (אם גם אוטופי במידה רבה) לצרכים מגוונים של נערים שנפשם חשקה בתורה תוך התחשבות ברגשותיהם, בכישרונותיהם ובנטיות לבם.

שני הרבנים אביב ונאור השלימו האחד את חברו, נאור סיפק יותר את הפן התלמודי והאינטלקטואלי ואביב נתן מענה לצד הרגשי ולאינטליגנציה הרגשית של בחורי הישיבה.

רבים וטובים התדפקו על פתחה, ואז בשיא הפריחה וההצלחה, פרצה מחלוקת בין אביב ונאור בדבר גיוס בני הישיבה בכלל וגיוסו של פינחס העילוי בפרט, הייתה זו מחלוקת שפגעה בהרמוניה הנפלאה בין שני הרבנים החברים – אביב ונאור, פגעה בבית המדרש וזעזעה את כתליו. אביב נאור ולירז נפגעו ונהרסו, כמו הישיבה הנפלאה שהייתה מפעל חייהם.

במדרש הסתיים הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש במותו של ריש לקיש ובהישארותה של האלמנה, שאחיה גרם בעקיפין למותו של בעלה. גם חייו של רבי יוחנן נהרסו, והוא לא מצא יותר טעם בלימוד תורה לאחר שלא מצא חברותא מתאים שמסוגל לשאול אותו שאלות מסוג אלה שריש לקיש שאל אותו. רבי יוחנן איבד את שפיות דעתו ומת, וגם ברומן הסתיים הקשר במפולת רבתי.

בשני הסיפורים עולה השאלה, האם קשר של נישואים עם הבטחה על תנאי יוכל לתקון? האם קשר כזה יעלה יפה? אמונה אלון טשטשה מעט את הדילמה הזו, כי הגיבורה הראשית בהחלט חשקה באביב, והוא היה אהובה היחיד, אך בכל זאת הקשר ביניהם היה בעייתי, כי היה תלוי בקשר שלו עם אחיה נאור.

אמונה אלון לא נתנה תשובות נחרצות לשאלות השונות ואף הגדילה עשות בכך שהעניקה אופציה נוספת לגיבורה וגם לקורא, שיכול לבחון את האפשרות הנוספת, שלירז הייתה נשארת ברווקותה, מוותרת על הבאת ילדים לעולם, ממשיכה לעסוק בהוראה, היא מורה כריזמטית ליהדות, בעלת טור חתרני חתום בשם "הקבצן הקיטע" שמתפרסם בעיתון דתי.

הספר, כמו הסרט "דלתות מסתובבות" (שנרמז שגיבורת הסיפור ראתה אותו, ראה עמ' 202 ) מאפשר לגיבורה שתי אופציות של קיום: האחת כאישה נשואה לאביב החוזר בתשובה ואם לשלושה ילדים שנמצאת בהריון לפני לידת ילדה הרביעי, בדיוק כאשר מחלוקת קשה נתגלעה בין בעלה אהובה ואחיה הנערץ, והאופציה השנייה כאמור, היא האפשרות שלא הייתה מתחתנת והייתה ממשיכה בלימודים ובעיסוקים שבהם עשתה חיל כמרצה וככותבת מאמרים בעיתון, החתומה על הטור: "הקבצן הקיטע" (שם שמתכתב גם על פי הספר עם סיפרו של רבי נחמן "שבעת הקבצנים", ובמיוחד עם הסיפור השביעי שבו, הקבצן ללא הרגליים, וגם עם השיר של זלדה "הקבצן הקיטע" המופיע כמוטו בספר ב"מופלא ממני").

אפשרות זו, שבה הגיבורה לא מתחתנת, ולא יולדת, והיא נקראת לילי על שם לילית המסיתה והמדיחה, צצה ועולה מחדש בסיפור, בעיקר גם לאור התיאוריה שעולה בספר על ההורות ועל הצורך בהולדה ובהישארות הגנים, "יצורים חיים אינם מתרבים מפני שהם רוצים להתרבות, אלא מפני שהאינסטינקטים שלהם גורמים להם להתרבות ומניעים אותם לקיים את צאצאיהם, עם כל הכבוד למיתוס האהבה ההורית,... ... ... ילדים הם בסך הכל גנים שמשתלטים על בני אדם ותופסים עליהם טרמפ, אין בהורות ולא כלום, בעצם, מלבד הצורך של הגנים... . לשרוד לאורך הדורות" (במופלא ממני עמ' 188), דבר המתבטא בעובדה שלפתע הטור המצליח של "הקבצן הקיטע", המתייחס לתיאוריה זו, אינו זוכה לעלות לדפוס, והרב שלמה רוזנר, עורך העיתון, שהיה בעל אומץ לפרסם את הטור הנועז הזה משהה את פרסום הכתבה וחושש לפרסם את הדעה הקשורה לוויתור על הולדת צאצאים, בנימוק שזה נושא רגיש במיוחד (שם, עמ’ 194).

סוגיה קרובה באה לביטוי באופן נוסף, גם כאשר מירב חברתה של לירז שבאה מבית דתי מתלבטת בשאלה : האם להביא ילד לעולם למרות שאיננה נשואה, או בגלל שאיננה נשואה נגזר עלייה שלא תזכה ללדת ילד. לאחר מחשבה מרובה היא מקבלת החלטה להרות וללדת ונכנסת להריון מתרומת זרע. בשלב מסוים מסתבר, שהוריה של מירב מוכנים לממן לה את מחצית ההוצאות לצורך קניות לקראת הלידה, דבר המסמן השלמה (אולי חלקית) עם העובדה שמירב תלד ללא נישואין.

הספר מסתיים במעין אפשרות שלישית, נוספת לא ברורה, מעין לידה משותפת של מירב ולירז, ואכן לקראת סוף הרומן מתקיימות מעין שלוש לידות – הלידה של לירז שיולדת לאביב את בנם הרביעי, הלידה של מירב הלא נשואה, ומעין לידה משותפת של לירז ומירב, שיולדות שתיהן יחדיו. (עמ’ 267-270).

הספר מעלה סוגיות מהותיות שאופייניות לחברה הדתית הישראלית:

סוגיית הגיוס לצה"ל – האם רצוי להתגייס לצה"ל, ללכת לגיוס כלל צהלי, או לשלב לימוד תורה, או לוותר על גיוס לצה"ל וללמוד רק תורה, (סוגיה אקטואלית שמעסיקה כרגע את החברה הישראלית).

סוגיית ריבוי הילודה בחברה הדתית ובקרב החוזרים בתשובה.

סוגיה נוספת: שאלת הלגיטימציה הדתית, חברתית, של בחורה רווקה, להרות באמצעות תרומת זרע, כאשר היא מעוניינת להמשיך להשתייך לחברה הדתית כאם חד הורית מבחירה.

וסוגיית הסוגיות קשורה למעמד האישה הנשואה בחברה הדתית, ואכן תמצית מעמדה של האישה הנשואה לפי הרומן הוא :

אחות
רעיה
אם.
זה מה שאת.
זה מה שאישה". (במופלא ממני עמוד 65)

אישתו של ריש לקיש- אחותו של רבי יוחנן לא ניתן שם במדרש, תפקידה אכן היה להיות אחות של רבי יוחנן ואישה של ריש לקיש ואם ילדיו וכך היא מתפקדת. דמות מקבילה במדרש שתיפקדה כאחות ורעיה הייתה אמא שלום, שהייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, הקשורים גם הם במחלוקת ידועה בדבר "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט עב - ראה נספח ב) וגם היא, למרות שמה, אמא שלום, לא השכינה שלום בין אחיה ובעלה ובניגוד אירוני לשמה התקיים בה ובסובבים אותה הביטוי "שלום שלום ואין שלום" ( ירמיהו ח' 11).

גם לירז ברומן, נקרעת בין אחיה לבעלה האהוב בעקבות המחלוקת שפרצה ביניהם ואין בידה להכריע להושיע ולקרב בין הצדדים. הניסיון לפייס שעשתה כשבאה לבית אחיה לא צלח.

הדמות היחידה, שנראית אסרטיבית דעתנית שעומדת על שלה גם בהיותה נשואה ואם, ושעומדת כאישיות בפני עצמה, היא אמה של לירז, המשוררת בעלת החשיבות העצמית – חניתה דגן, מתגלה גם היא לקראת סוף הסיפור כסבתא מסורה ואף היא מלאה תפקיד של רעיה מסורה על אף שבעלה עזב את הבית לטובת אישה אחרת. והיא שמרה זאת בסוד ולא גילתה לבניה, כמו שלא סיפרה גם על מחלת הסרטן שלקתה בה.

בשלב מסוים מסתבר שבגיל 67 לאחר 31 שנות נישואין הודיע לה בעלה שהוא מבקש להתגרש ממנה ולהינשא לאישה צעירה יותר בת 40 ומשהו...

הוא ביקש ממנה לשתף אתו פעולה, היא לא התווכחה אתו ולפני גמר ההליכים הנחוצים, לפני שחילקו את הרכוש ולפני שסיפרו לילדים על כך, חטף האב התקף לב גדול בדירה היוקרתית שעבר להתגורר בה עם האישה האהובה שעמד להינשא לה. כאשר הבינה האישה הצעירה עד כמה הוא חולה היא הודיעה לו שהיא צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה ועזבה אותו. אמה של הגיבורה שבאה להיות אתו בניתוח החזירה אותו לבית שעזב בלי לספר לילדיה דבר (עמ’ 250-251). האם עצמה נכנסה למצב רגשי קשה שלא הובן ע"י ילדיה.

למעשה גם חניתה דגן המרדנית שמרדה בהוריה, אישה דעתנית שנראית עסוקה וסובבת סביב עצמה, הופכת במהלך הנישואין לאשת איש קלאסית, גם כאשר כבר לא הייתה מחוייבת לבעלה.

האישה היחידה ברומן שהיא דעתנית, מרדנית, חושבת, פמיניסטית ולוחמת, היא זו שאיננה נשואה, אישה שיכולה ללמוד תורה, להרביץ תורה להשפיע על הרבים ולהיות אשת אשכולות דעתנית בעלה חשיבה מקורית וחתרנית. ואכן כך הייתה הגיבורה כאישה לא נשואה. לירז כאישה נשואה מדכאת את כל התכונות הללו, והן נכנסות למעיין הקפאה, והיא משמשת רעיה אחות ואם. הנשים, גם לירז וגם אשתו של ריש לקיש מצויות בין הפטיש לסדן, בין הבעל לאח. (אישה נוספת שבעלה ואחיה הם חבריי נפש), היא מיכל בת שאול שהייתה נשואה לדוד שאהב את יהונתן אחיה ונפשו הייתה קשורה בנפשו. מיכל לא הייתה קרועה בין בעלה ואחיה, שהאהבה והאחווה שררו ביניהם אך היא עמדה בין בעלה דוד לבין אביה, שביקש את נפשו של דוד בעלה.)

בנוסף, במבט כולל על הספר : ניתן לומר שהספר מעלה דוגמא פרטית מחיי היום יום לשאלה שהייתה סביב המחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש מתי הסכין הופכת להיות כלי ומקבלת טומאה, האם לאחר שיצאה מכבשן האש או לאחר שנטבלה במים?

שאלה זו נפרטת בספר למטבע של מחלוקת אחרת האם תלמיד חכם גדול אמיתי צריך לשרת בצה"ל אם לאו. למעשה נוצרת אנלוגיה בין הדברים, והשאלה מתי בחור ישיבה הופך ראוי- האם רק כאשר ילמד תורה ואז סכין תתחכך בירך חברתה והלומד יפליג בפרשנות ומדרש, או שמא שירותו בצבא הוא זה שמשלים את אישיותו ואת ישותו כאדם ראוי, לאחר שהוא מילא גם את חובתו המוסרית ושירת גם בצבא. כלומר מתי הופך הוא "לכלי ראוי"?

למעשה, כבר במפגש הראשון הדרמטי שבין רבי יוחנן וריש לקיש, כאשר רבי יוחנן רחץ בנהר, נקבע הגרעין של הוויכוח המר שיהיה ביניהם לגבי הסכין. השאלה ממתי הסכין מקבלת טומאה, האם לאחר שהוצאה מן האש, או לאחר שטבלוה במים.

רבי יוחנן נקרא בר נפחא והוא בנו של נפח (או בן למשפחת נפחים) שעוסק בנפחות ובפחחות ויוצר את הכלים באמצעות האש. המפגש עם ריש לקיש היה במים. האור שהפציע מגופו של רבי יוחנן שטבל בנהר היה כל כך זוהר שגרם לריש לקיש להתרגשות גדולה ובלבל את דעתו, ועל כן קפץ אל הנהר אולי חשב ( לפי הספר ) שאישה רוחצת בנהר. גרעין הוויכוח מצוי גם הוא במפגש גורלי זה מפגש בין רבי יוחנן בן הנפח שיודע כבר מבית אביו וממשפחתו איך נוצרים כלי ברזל, ומתי מסתיימת מלאכת הכנתם, ובין ריש לקיש שהיה מומחה בסכינים מהיבט אחר, הוא הרי היה בעבר ליסטים, ועם רקורד שכזה גם הוא יודע סכין מהי.

הסיפור המדרשי מיטלטל בין יסודות בינאריים: אש ומים, ידע מבית אבא (למרות שהיה יתום מאב) לעומת ידע "נרכש" שאי אפשר להיפטר ממנו, בית טוב לעומת בית שגדל בו ליסטים.

גם המפגש בין נאור ( בעל ידע עולם רחב וידע רב ביהדות ) הלא כל כך נאור בדעותיו ואביב, התחיל בפיצוץ דהיינו בתאונת דרכים והסתיים בפיצוץ ב"מלחמת עולם" סביב הסוגיה על השירות של בחורי ישיבה בצה"ל, פיצוץ שהרס לאביב את אמונתו ואהבתו לקדוש ברוך הוא. אהבתו לקדוש ברוך הוא הייתה במידה רבה אהבה התלויה בדבר (בשונה מאהבתם של דוד ויהונתן שהיא דוגמא לאהבה שאינה תלויה בדבר).

ואולי, חלק גדול מהאהבות הנוספות ברומן זה הן בחינת "אהבה התלויה בדבר" –" בטל דבר בטלה אהבה".

יש להניח שלנצח ולעולם תשאלנה השאלות הגורליות : מתי כלי מקבל טומאה אם לאחר העברתו באש או לאחר טבילתו במים- מתי האדם הופך "כלי כשר" מבחינה רוחנית והופך טהור וראוי: אם רק יעסוק בתורה או שישלב לימוד תורה עם עבודה, ולנצח סוגייה זו תסתיים במחלוקת עצומה. מחלוקת זו תישאר בעינה, ותתקיים בעוצמה של מפגש בין יסודות ראשוניים בין אש ומים, ולא תוכל להיות מוכרעת.

אמנם חז"ל אמרו ש"במופלא ממך אל תדרוש" (חגיגה יא עא, בשם בן סירא ג כא). אמונה אילון בחתרנותה המעודנת משהו, דרשה אף דרשה (בספרה "במופלא ממני"), במופלא ממנה, חשבה אף חשבה וכל פרק ופרק בספרה הפך למחשבה רודפת מחשבה.

גם המשוררת דליה רביקוביץ דרשה במופלא ממנה, בשיר שנקרא "במופלא ממני" ("כל השירים עד כה", עמ' 192), שבהשראתו כנראה נקרא הרומן שלפנינו "במופלא ממני". ואכן, שיר זה מהווה גם מוטו לספרה של אלון, שני בתיו האחרונים נמצאים לצד שירה של זלדה "הקבצן הקיטע" בתחילת הרומן, לפני "מחשבה ראשונה".

בשיר של רביקוביץ באה לידי ביטוי מצוקתו של אדם שמחשבותיו מסוכסכות ומסתבכות, אדם זה הוא חלק מ"בני אדם יושבי חושך וצלמוות" (מתוך סדר כפרות, ותהילים קז), ש"אם ישאל נפשו למות" יצא קולו וישבר סלעים". שיר זה מהווה צומת של הרגשות הקשים שעולים ברומן ומבטא עוצמת התסכול והכאב העז של גיבורי הרומן.

השיר ב"מופלא ממני" מקיים שיח גם עם השיר "גאווה" שיר נוסף של רביקוביץ.

בשיר "גאווה" מתוארים סלעים הנמצאים בלב הים וניכרת בשיר מלחמה ניצחית של איתני הטבע- בין גלי הים והסלעים. בשיר" גאווה" טוענת הדוברת שגם אם הסלע נראה שלם לכאורה מבחוץ הרי שבקרקעיתו נבעים סדקים נסתרים, והיא מוסיפה ומציינת ש"מי שעתיד לשבר את הסלע עדיין לא בא". על פי השיר "במופלא ממני" מסתבר, שזה שעתיד לשבר את הסלע, הוא קולו של אותו אדם ששואל את נפשו למות, כמו קולות של גיבורים שונים ברומן, למשל, קולו של, אביב גיבור הסיפור שמת לפחות מוות אמוני רוחני וכמו קולותיהם של גיבורי הסיפור המדרשי לאחר המחלוקת שפרצה ביניהם, כאשר ריש לקיש חלה ומת ורבי יוחנן נטרפה דעתו לאחר מות ריש לקיש וחבריו של רבי יוחנן ביקשו את מותו.

מכלל הקשר בין הרומן ובין השירים "במופלא ממני" ו"גאווה" נראה, שגם לגאווה ולאגו תפקיד לא מבוטל בסיפור בפרט ובסיפורי מחלוקות בכלל.

ושוב, העוצמה של ההיבריס הקדמוני- חטא הגאווה הטראגי, עולה ומבצבצת, כוחה כל כך עז, שיכול לשבר סלעים כמו הכאב הקשה מנשוא, של האדם ש גם הוא יכול לשברם.

אם סיימתי את דברי בתיאור המחלוקות הנצחיות והקשות בתחומי ההלכה, הדומות למלחמת הנצח של הגלים בסלעים, ובמטאפורה של סלעים נשברים, רצוי להזכיר גם את הדימוי לעוצמה שמתבטא

בפסוק "הלא כה דברי כאש נאום ה וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כג, 29). גם המחלוקות בין חכמים שדומה שהיא מחלוקת לשם שמיים, גם היא מפוצצת סלעים ומשברת אותם, ומי שנקלע ביניהם שואל נפשו למות יצא קולו וישבר סלע. כדבר שירה של רביקוביץ "במופלא ממני"- המוטו של הספר, " במופלא ממני", שמסתיים בשורות :

" בני אדם.. ... ... ... ... ... ... ...
... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... . .
אם ישאלו נפשם למות
יצא קולם
ויישבר סלעים. "

נספח א'
פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן.
אמר לו ר' יוחנן: כוחך לתורה.
אמר לו: יופיך לנשים.
אמר לו ר' יוחנן: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני.
קיבל עליו. ביקש לחזור ולהביא כליו - ולא יכול לחזור. הקריא והשנה לו ונעשה אדם גדול.
(בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"א)
מי שהיה ריש לקיש מסיח עמו בשוק, היו נותנים לו מלווה בלא עדים.
(בבלי יומא, דף ט' ע"א)

הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה.
(בבלי סנהדרין, דף כ"ד ע"א)

פעם אחת נחלקו חכמים בבית המדרש: הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל היד ומגל הקציר - מאימתי מקבלים טומאה? - משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? ר' יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: משיצחצחם במים.

אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: ליסטים בליסטיותו יודע.

אמר ריש לקיש: ומה הועלת לי? שם קראו לי "רבי" וכאן קוראים לי "רבי".

אמר לו: הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של ר' יוחנן וחלה ריש לקיש.

באה אשתו של ריש לקיש ובכתה, אמרה לו: עשה בשביל בני!… אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה".

- עשה בשביל אלמנותי!… אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו".

ומת רבי שמעון בן לקיש. היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. ולא ירד לבית הועד. אמרו חכמים: מי ילך להניח דעתו? - ילך ר' אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות. בא וישב לפניו. כל מה שהיה ר' יוחנן אומר - אמר לו ר' אלעזר בן פדת: "תניא דמסייעא לך" [ישנה אמירת תנאים שתומכת בטענתך].

אמר לו ר' יוחנן: אתה כבן לקיש? בן לקיש כשהייתי אומר דבר - היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני מתרץ לו עשרים וארבע תירוצים - והשמועה נתרווחה מאליה; ואתה אומר "תניא דמסייעא לך" - וכי איני יודע שיפה אמרתי?! עמד וקרע את בגדיו ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש! היכן אתה בן לקיש!

היה צועק והולך עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים ומת.
(בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"ב)



נספח ב'
וזה הוא תנור של עכנאי.
מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו.

המחלוקת
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי [דברים ל'] לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני.
אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כ"ג] אחרי רבים להטת.
- אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

נידויו של רבי אליעזר
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו?
- אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.
מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו רבי אליעזר:
- אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.
- אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.

אף גדול היה באותו היום
תנא: אף [=כעס] גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.
ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.
נח הים מזעפו.
- אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי.
אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב.
אמר לה: מנא ידעת?
אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.