דמעת היונה

בלפור חקק

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

יה הצל יונה מחכה
סימן יהודה
מקאם סיגא, לחנוכה

יָ-הּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה

הוֹדוּ לְגֵאֶה עַל גֵּאִים וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
הִצִּיל אֶת נִין חַשְׁמוֹנָאִים מִיָּד צָר כִּי בָהֶם הִכָּה
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ...

וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ...

דִּרְשׁוּ לָאֵ-ל כָּל לְבָבוֹת כִּי גָמַל עָלֵינוּ טוֹבוֹת
שִׂמְחוּ בָנִים עִם הָאָבוֹת בְּדָת מִנִּי יָם אֲרֻכָּה
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ...

הָאֵ-ל יָמֵינוּ יְחַדֵּשׁ וְצָר לַהֲרִיגָה יְקַדֵּשׁ
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ
וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ...

את הפיוט "יה הצל יונה מחכה" אני זוכר בקולו של אבא זכרונו לברכה, ואליו מתלווים תמיד הזיכרונות על דמעת היונה שהעיקה על סבא ועל כיסופיו.

כשהגיע חג החנוכה בבית הספר "אליאנס לבנים" בירושלים שרו כולם ברחוב "כל ישראל חברים", את הפיוט "מעוז צור ישועתי". אבל לי היה סוד משפחתי: ידעתי שקיים פיוט במשפחה שלי שאף מורה בבית הספר לא מכיר. כשהמורה לאה וינקלר שאלה אותנו, היה ברור לכול שיש לשאלה שלה רק תשובה אחת: "מעוז צור ישועתי". ואז הצבעתי ואמרתי שיש עוד פיוט שאבי שר בבית - "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

"זה פיוט לשבועות", היא אמרה, "אין פיוט אחר לחנוכה, רק מעוז צור".

"אבל אבא שלי שר את הפיוט הזה לחנוכה", התעקשתי.

"זה בעיקר פיוט לשבועות", לא הרפתה.

ובכל זאת הייתה גאווה נסתרת בתוכי שיש לי פיוט פרטי, פיוט משפחתי שלא כולם יודעים אותו.

"בכסלו תמיד יורדת חשכה על העולם", היה אומר לי סבא מוּרָד, "ואז, בדיוק אז, מגיעים נרות החנוכה להאיר את העולם ולבשר גאולה".

כשעלינו לארץ מבגדד כהו עיניו של סבא והצטרד קולו ולא יכול היה לשיר אף פיוט. הוא היה מסב אתנו לשולחן בימי החג וכשאבי עזרא ברך על הנרות התענג סבי על קולו הנעים של בנו השר את המורשת שהוא עצמו הנחיל לו "יה הצל יונה מחכה". קולו של אבא היה כה צלול וכה יפה. עד עצם היום הזה מהדהד קולו באזני.

אבא שר את הפיוט וכולנו הצטרפנו אליו, וכך נגעה בנפשנו דמעת היונה. על הדמעה הזאת סיפר לנו סבא מורד:

"היונה היא בת ציון המחכה לגאולה. היונה היא השכינה שיצאה לגלות עם העם לגולה ובמשך דורות חיכתה לגאולה". סבא היה מספר בחסד ותמיד ידע לתבל דבריו בסיפורי עם ששמע מאביו ומחמיו. עוד כנערים זכינו לרשום חלק מסיפוריו ולמסור אותם לארכיון הסיפור העממי. הוא סיפר על הגלות הארוכה שבה נתון היה העם, הוא שראה בעלייה ארצה גאולה ממש. ראה את דוד בן גוריון כ"משיח בן דוד" או כ"משיח בן גוריון". כשאמר את הפסוק השירי "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה / וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה" נשמעה התרגשות בקולו המחוספס. "היונה מחכה עצובה וכואבת", אמר, "והדמעה שלה מפכה כמו נהר, כמו מעיין, ללא הרף. דורות על דורות מפכה דמעת היונה. עוד כשהייתי ילד העיקה עליי דמעת היונה. מעולם לא ראיתי יונה דומעת. כמה קשה לדמות יונה דומעת ללא הרף", לחש. "היונה בכתה כי התגעגעה הביתה לשובך שלה. והשובך שלה היה כאן, בארץ ישראל".

"סבא", אמרנו לו אנחנו הילדים, "איך אפשר לעצור את דמעת היונה?"

"רק בגאולה. היום נגאלנו וייבשנו את דמעת היונה. היום אנו שרים את הפיוט אחרת. כשהייתי ילד בבגדד, שרנו את הפיוט ודמעת היונה נגעה בלחם שאכלנו ומלח במלח נגע. אבל היום אנו שרים -

'וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת / וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת / בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת', ואנו שמחים כי היונה ניצלה ושבה הביתה".

"היונה נמצאת בשובך שלי", היה צוחק אבא. ואכן, כשגרנו בבתי סיידוף בירושלים (מול שכונת אבו בסל, ליד תחנת דלק "הטורים"), אבא בנה שובך בחצר הבית. אבא אהב להאכיל את יונותיו.

"והיום", אמר סבא מורד -

"דִּרְשׁוּ לָאֵל כָּל לְבָבוֹת / כִּי גָמַל עָלֵינוּ טוֹבוֹת / שִׂמְחוּ בָנִים עִם הָאָבוֹת / בְּדָת מִנִּי יָם אֲרֻכָּה".

"הדמעה אינה עוד ים", אמרתי לו "הים מפכה ואינו עוד דמעה".

"היום כשאנו חיים את הגאולה, החכמה היא ים, התורה היא ים. הגלות הייתה ים של דמעות, נהר של דמעות, וכל הדמעות היו דמעת יונה אחת שלא הרפתה, היא בכתה ובכתה עד שהביאה את הגאולה בכוח דמעתה."

וכאן, אני זוכר, אמר סבא דברים שהבריקו בי כמו ברק: "היונה ריחפה מעל פני המים זמן רב ולא מצאה מנוח לכף רגלה. מבול של צרות בא על העם שלנו במשך הגלות. ובמשך כל הגלות היה העולם חשכה. והיום כשאנו מדליקים את הנרות, אנו עושים תיקון לאור של העולם. היונה יכולה לרחף עכשיו בנחת, והאור שאנו מאירים בכל החלונות ובכל הבתים מאיר לה את דרכה, מאיר לנו את דרכנו".

ואבא שלנו חזר אז לשיר בקולו הצלול

"יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

סבא שלי, אבא שלי ויונה אחת קטנה. וכולם מלאים אור.

בשולי הפיוט:
המאמר חובר לראשונה לבקשת האתר "הזמנה לפיוט".
הפיוט חובר על ידי יהודה, ושמו חתום באקרוסטיכון בראשי הטורים. לא ידועים פרטים על המחבר.

פירושי מלים:
צר= אויב. דת= תורה. ימינו יחדש= על פי איכה ה, כא: "חדש ימינו כקדם". צר להריגה תקדש= על פי ירמיהו יב, ג: "והקדישם ליום הריגה", האל יוציא האויבים להורג. ישלח עזרך מקודש= הישועה תבוא מן האל שמשכנו בציון, בבית המקדש, על פי הפסוק בתהלים כ, ג. הציפייה היא שבדומה לגאולה בימי החשמונאים, חנוכה מבשר גם בימיו של הדובר השירי את הגאולה והשיבה לציון, ואת תום הגלות.