אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ציון הלא תשאלי לרבי יהודה הלוי
סיכום השיר ודרכי הוראתו

צילה אשחר

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד,
אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ-
נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-
תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-
עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי
אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר
אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי
חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ-
בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,
חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,
כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד
אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר
מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ-
כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי
מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים
עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים
אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ
מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים
לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם
הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי-
אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!
שירו של ר' יהודה הלוי הוא שיר אהבה וכיסופים לאהובת נפשו, לארץ ישראל. כאוהב מסור ונאמן הוא מתמודד עם עליות ומורדות הנובעות ממערבולת של תחושות כבדות - נִבְגָדוּת, קושי להתמודד עם אובדן נעוריה של אהובתו ועם אובדן-כביכול של איכויותיה המיוחדות.

פתיחת השיר – תחושת הנבגדות [שורות 8-1]
השיר נפתח בפניה ישירה אל ציון בתלונה על כך שציון אינה מתעניינת בגורלו של עם ישראל אשר רחק ממנה בשל יציאתו לגלות. הדובר ממורמר על חוסר הסימטרייה בין האוהבים. בעוד האוהבים חשים כאסירי אהבתם, אהבה ממנה לא יוכלו להשתחרר, הארץ - שהיא מושא אהבתם - כלל אינה מגלה עניין בם. השאלה הרטורית –שאלה שאינה זוכה למענה - משקפת את העדר הסימטרייה ואת תחושת התהום שנפערת בנפשו של הדובר-השר.

בפתיחת השיר נשמעים שני קולות – קולו של הקולקטיב היהודי וקולו של הדובר-השר. הקולקטיב הם היהודים שיצאו לגלות לארבע רוחות השמים["יֶתֶר עֲדָרַיִךְ...מִיָם וּמִזְרָח וּמִצָפוֹן וְתֵימָן"]אולם נותרו שבויים באהבתם לארץ ["אֲסִירַיִךְ..דוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ"]. קולו של הדובר-השר מופיע כקולו של "אֲסִיר תַאֲוָה" שנכסף לארץ ישראל ["נוֹתֵן דְמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָם עַל הֲרָרַיִךְ"].

קיים הבדל גדול בעוצמת רגשותיהם של שני קולות אלה. יחסו של הקולקטיב לארץ מתמצה במילים "דוֹרְשֵי שְלוֹמֵך", זאת בשעה שרגשות הדובר גואים בו והוא מיטלטל בין רגשות תאווה, בכי והזדהות עם הארץ על סבלה ותקוותיה. כמובן שעוצמת רגשות כזו מדגישה ביתר שאת את העדר הסימטריה בין האוהב לזוגתו ואת הניכור שהיא משדרת כלפיו.

ציון של מעלה - ההתעלות [שורות 20-9]
שורות שיר אלה משרטטות את תודעתו של הדובר ביחס לציון. מבחינתו זוהי ציון של מעלה, ארץ ישראל שבה מתחולל מפגש אל-אדם. הוא מציין מקומות ששם פגש יעקב אבינו את נוכחות ה': פניאל, מחניים, בית אל. שם נפתחו שערי שמים מול שערי הארץ, שם "רוּחַ אֱלוהִים שְפוּכָה עַל בְּחִירָיו", שם האור היחיד הוא אורו של כבוד ה'. הריאליה היא ממנה והלאה ואין צורך בגרמי השמים על מנת להאיר את הארץ ["וְאִין שֶמֶש וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירַיִךְ"]. זוהי ציון שכולה הוויית קדושה ורוחניות ואל הוויה זו הוא משתוקק לפרוץ מתוך מרחב המקום והזמן שבו הוא נתון ["מִי יִתְנֵנִי מְשוֹטֵט בַּמְקוֹמוֹת אֲשֶר/ נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירַיִךְ"].

ציון של מטה – הנפילה [שורות 46-21]
כל עוד נמצאת תודעתו של הדובר-השר בציון של מעלה, שהיא ציון שמֵעֵבֶר-להיסטוריה, ליבו הומה ונרגש. ברם, כאשר מתחילה לחלחל לתוכו המציאות העכשווית של ציון בחורבנה, כאשר חודרת אליו תודעת הזמן ההיסטורי, מתרחש אצלו תהליך של התמוטטות פנימית. הרמז הראשון לתהליך זה מופיע עדיין בד בבד עם חוויית הקדושה: "אַתְ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְ כִּסֵא אֲ-דוֹנַי וְאֵיךְ/ יָשְבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִּסְאוֹת גְבִירַיִךְ?". בהמשך הוא משתמש בביטוי שמשקף את אי היכולת שלו לקבל את המציאות ההיסטורית: "מִי יַעֲשֶה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד".

בהמשך השיר מגיע הדובר-השר להזדהות מוחלטת עם ציון. שברה של ציון הוא שברו של הדובר ["בִּתְרֵי לְבָבִי... בְּתָרַיִךְ]. הוא מתהלך עירום ויחף כשיקוף לעירומה של הארץ השוממה [שורה 33]. הזדהותו עימה נהיית כה טוטאלית עד שהוא מאבד את הטעם לחייו. הוא אינו מבין איך יוכל ליהנות ממנעמי סעודה "בְּעוֹד יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירַיִך. הוא אינו יכול לשאת את החיים משום שעל ציון השתלטה מציאות של מוות [שורות 42-41]. בעיניו זוהי כבר ארץ טמאה שאיבדה את איכויותיה הרוחניות הייחודיות [שורה 38]. זעקתו "כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט!" מבטאת את שברו העמוק. הוא אינו יכול לעמוד במתח הבלתי נסבל שבין ציון של מעלה לציון של מטה. הוא כבר אינו מזהה בציון את דמותה של אהובתו משכבר הימים.
משבר האהבה בעיצומו.

ניצחונה של ציון העל-היסטורית [שורות 68-47]
בנקודה שבה הוא הגיע לנקודת השבר הנמוכה ביותר מתחיל תהליך צמיחתה של הכרה מחודשת. נעלמת תחושת הבגידה ואת מקומה תופסת ראייה צלולה ומפוכחת של המציאות. אמנם מבחינה היסטורית עובדתית הארץ אכן שרויה בחורבנה אך האהובה נותרה כשהייתה מבחינת מהותה הייחודית. היא ארץ הבחירה ועַמה הוא העם הנבחר הממשיך לחוש אסיר אהבה כלפיה ["מִבּוֹר שְבִי שוֹאֲפִים נֶגְדֵךְ"]. גם איכויות הקדושה שלה לא נפגעו חלילה ["אִוָה לְמוֹשָב אֱלוֹהַיִךְ"], למרות שכעת שולטות בה ממלכות זרות. אף מסתבר לו הגילוי המרכזי – תהליך הזדקנותה של האהובה הוא הפיך. היא יכולה לשוב אל נעוריה ["בְּשוּבֵךְ אֱלֵי קִדְמַת נְעוּרַיִךְ"]. מילים אלה החותמות את השיר הן עיקר נחמתו של הדובר. אם כן, בסופו של השיר מתרחשת אצל הדובר-השר פריצה תודעתית. ברגעי המשבר השתלטה עליו ההתבוננות ההיסטורית המצומצמת ולכן איבד את היכולת לזהות את האיכויות הנצחיות שלה. ברגע שהוא מניח לממדי הזמן הריאליים הוא מפסיק לראות בארץ את אהובתו שהזקינה וכמשה. הוא מבין שהמציאות החיצונית מתעתעת ומצליחה להסתיר את המציאות הפנימית שהיא-היא האמת. הוא שב לראות את ארץ ישראל כארץ בעלת איכויות מטא-היסטוריות [שמעבר-להיסטוריה], איכויות שלעולם עומדות.

סיכום
זהו שיר אהבה של אוהב לאהובתו, שיר המבטא משבר עמוק באהבתו של הדובר-השר על רקע אובדן נעוריה, אובדן ייחודה ואדישותה-כביכול כלפיו.

במהלך השיר מסתבר מקור המשבר. הדובר מיטלטל בין שתי נקודת מבט – היסטורית ועל-היסטורית. כאשר המבט ההיסטורי משתלט צולל הדובר למרה שחורה עד כדי מאיסה בחייו, אולם כאשר משתלטת הראייה העל-היסטורית, הראייה שמנצחת בסופו של דבר, חוזרים אליו רגשות האהבה והנאמנות והוא חוזר להכיר באיכויותיה המיוחדות של אהובת ליבו, איכויות שכמובן לא אבדו, ובנעוריה הנצחיים.

בניגוד לטלטלות שעובר הדובר, הקולקטיב המוצג בשיר מפגין יחס יציב כלפי ציון. בתחילת השיר הם אסירי אהבה אליה, ואף בסוף השיר הם ב"בור שבי", כשהם "מַחֲזִיקִים בְּשוּלַיִךְ וּמִתְאַמְצִים/ לַעֲלוֹת וּלֶאֱחוֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ". כנראה שמהם שואב הדובר הנסער את יציבותו, ובסוף השיר הוא הופך לחלק חלק מהכלל, פרט בתוך ציבור שמחכה בסבלנות ליום בו "יִבָקְעוּ עָלָיו שְחָרַיִךְ".

מבנה השיר
בשיר נשמעים שני קולות – קולו של הפרט וקולו של הקולקטיב. השיר מאורגן על-פי קולות אלה:
א. שורות 4-1 הן קולו של הקולקטיב אסיר האהבה.
ב. שורות 46-5 הן קולו של הדובר אסיר האהבה.
ג. שורות 62-47 הן קולו הקולקטיב אסיר האהבה
ד. שורות 68-63 הן קולו המוסווה של הדובר, פרט בתוך קולקטיב.
קיימת קרבה בין קולות הקולקטיב שבא' וג', כשהיסוד המהדק ביניהם הוא האסירות [אסיריך.. בור שבי].

כמו כן קיימת זיקה בין קולו של הדובר בפתיחת השיר לבין קולו המוסווה בסוף השיר. בשני המקומות מופיע מוטיב השיבה [שיבת שבותך...בשובך], מוטיב הבחירה [אבחר לנפשי, בחיריך...יבחר], ו"כסא א-דוני" מומר ב"מושב אלוהיך". הזיקה מזהה את הקול בסוף השיר כקולו של הדובר המוסווה כ"אנוש" [שורה 63]. זיהוי הקול האישי כקולו של הפרט בתוך הכלל היהודי מטשטש את השונות בין שני הקולות והופך אותם לקול אחיד.

אמצעים אמנותיים
שאלה רטורית: בשיר מופיעות מספר שאלות רטוריות [שורות 2-1, 17, 42-39]. שאלה רטורית היא שאלה שאין בה ציפיה לתשובה ולכן נוצר חוסר איזון שמבטא מצוקה גדולה.

דימויים ומטאפורות: למשל, "אני תנים" היא מטאפורה שמטשטשת את השוני בינו לבין תן מיילל. המטאפורה משקפת את עומק כאבו של הדובר-השר, ששום קול מלבד יללה ארוכה ומתמשכת, אינו יכול לבטא אותו.

ארמז: תמונת העם הנאחז בעץ התמר כביטוי לאהבתו ונאמנותו לארץ ישראל לקוחה משיר השירים. זכרון אהלה ואהליבה מופיע במגילת איכה, מגילת החורבן.

לשון נופל על לשון: שממה/אשתוממה/ואשתומם [שורות 25, 28, 34] כאשר הקרבה הלשונית מבטאת את הזדהותו המלאה של הדובר עם מצב הארץ, הזדהות שמביאה אותו עד משבר.

פניה: הפניה האישית לציון מבטאת את הקרבה שחש הדובר כלפי אהובתו.

תפארת החתימה: השיר מסתיים בהכרת הדובר כי אובדן נעוריה של ציון ואובדנם-כביכול של איכויותיה הן שלב הפיך והארץ תשוב אל נעוריה. בכך מגיע המשבר אל תומו ומצוקתו הנפשית נפתרת. סימן הקריאה מחזק את עוצמת השמחה שבגילוי זה.