כי כאן ביתם - חוצה שומרון מאת אסתר זילבר ויתקון

הערות לספר

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

"נתיב", גיליון 1 (114), טבת תשס"ז, ינואר 2007.

חוצה שומרון
ספרה החדש של אסתר וויתקון "חוצה שומרון" נוסך בי תחושה של גאווה על הכישרון הפיוטי והפרוזאי כאחד, על כושר האבחון, על האמירה האמיתית והנחרצת, על המעורבות האישית בתהליכים מדיניים, בטחוניים וחברתיים שמתרחשים לנגד עיניה במרחב הפרטי של מקום מגוריה באריאל שבשומרון ובמרחב הלאומי הישראלי. נקודת התצפית לביטוי האומנותי של ההגות, של הכאב, של הביקורות ושל החרדה לגורל העם בנופי המולדת ההיסטורית נובעת מרגישות נפשית ואהבה רבה לאדם, לחי ולצומח בארץ ישראל.

חוויות הילדות של נוף טבעון על צבעיו, על עציו ועל פרחיו ששזורים בתחושה של שייכות הן בבחינת יסוד מכונן של האני השרה, והעקירה מנוף ילדותה המאושר בטבעון ישמשו בעתיד כמניע לדאגה לגורל העם ולחשש מפני עקירות משטחי ארץ ישראל כדבריה:

"ממרחק שנים, אני היום מבינה, שפצע עקירתי מנוף ילדותי ואדמת אושרי מטבעון שבגליל, התלכד עם פצעי עקירות עם ישראל לדורותיו, והפך בי למניע נפשי עז להבטיח את קיומנו הנצחי בנופי המולדת ההיסטורית; רגש המלווה בחרדת עקירה וגלות, לאורך חיי כאן בשומרון".(עמ' 57)

כתיבתה המיוחדת ובה שילוב שני משלבים לשוניים: כתיבה לירית פיוטית עם כתיבה פרוזאית, שנקראת בפיה "רשימות", יוצרת מעין שלימות של מבע אוטנטי רגשי והגותי כאחד.

ניתן לומר שהספר הוא מסמך מקורי, מעוצב בהבעה אומנותית המתעדת את נופי השומרון בכלל ואת העיר אריאל בפרט. בשיריה אנו מתוודעים לכביש המוביל לאריאל לעצים בצידי הדרך ולעצים בגינתה,לחששות ולחרדות של אשה הנוהגת לבדה בלילה כשבנה הפעוט ישן מאחוריה, לקולות הצורמים בדיון תיאולוגי במרכז המסחרי של אריאל, לציפורים המציצות בין ענפי העצים, ולפרחים הרבים שבסביבתה. התיאורים חושניים בצבעם. הנוף והחי מואנשים ומועצמים בחיות צבעונית שאופפת אותם כפי שאומרת המשוררת:

"דרכי השומרון יפות. הגבעות מתמוגגות נושקות שמים טהורי כוונות. השיטה זורחת דבש חמדה, הזית פורח עתיק חלום, ויד ישמעאל שוחטת. זהב נגר נספג ברגבים , קוצי קיץ, צרצר, נגמר"... (עמ' 55)

כל היופי האלוקי הזה עומד בסכנה כי יד ישמעאל עלולה לשחוט וסכנתו אורבת בכל פינה. ובכל זאת אסור להרפות ידיים ואסור להתייאש מלבוא וליישב את השומרון. השיר מזכיר את שירו של ביאליק ובסיומו היא קוראת לבני עמה:

"שובו הביתה! שובו בנים מן הדרכים ! כי די נתז דמכם כשמש שחוטה על ארץ יתומה". (שם)

הספר נפתח בקטע של פרוזה פיוטית במתכונת פרק י"ט בתהילים: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת", הקובע שמעשה הבריאה מספרים את כבוד האל. לפנינו שבירה של הפסוק המקורי לביטוי: "יום ליום יביע סתיו". עונת השנה נותנת את אותותיה בגינתה בתיאור הרימון העומד בשלכת, ועץ הצאלון שעליו בגווני הצהוב מכסים את החנייה. השימוש במילות המקור מתהילים הופך למעין פזמון חוזר בהקשר לעונת הסתיו. "לילה לילה יחווה רטיבות" סתווית, "יום ליום שחרור מקפץ" מול חלון מטבחה. "לילה ללילה יחווה חטף מר ונמהר" בגלל היקטפותה של הציפור הקטנה אדומת החזה על ידי חתולתה הצחה כשלג.

בסיום התיאור הפיוטי הפזמון חוזר למתכונתו המקורית של ספר תהילים:

"יום ליום יביע אומר- כמה טוב לראות באריאל אנשים וילדים מעקורי חבל קטיף, במרכז המסחרי, בספרייה העירונית ובמרכז התרבותי, ועמם התחדשות יהודית, הרצאות וחוגים. האם אלו הנצרים שמלבלבים לאחר שהעץ נעקר מן החולות הזהובים?" (עמ' 10 )

שימוש מדויק זה בלשון התנ"ך מבטא השלמה וקבלה של המציאות הקשה שאף היא ביטוי למהלכיו של בורא עולם. הלשון הופכת לפרוזאית ולהגותית.

עקורי נצרים מגוש קטיף ששוכנו באריאל וחלקם נשאר שם מאצילים בנוכחותם התחדשות יהודית וכשמם כן הם, נצר שמלבלב מעץ עקור.

בסיום הרשימה הקורא מתוודע להגותה המדינית בטחונית ולחששותיה הגלויים לקראת מתיחת הגדרות לאורך כביש חוצה שומרון:

"האם יהיה זה גורלה של כל מדינת ישראל? להתגדר, ואחר להתקפל ולוותר מרצון על זהותה היהודית העצמאית שהיא המכשול להשלמת העולם המוסלמי עם קיומנו כאן".

תיאורים אלו נכתבו בשנה שעברה בתשס"ו, שנה לאחר עקירת הגוש. השיר הצמוד לקטע פרוזה זה הוא שיר "קינה על חבל קטיף" (עמ' 11 ) שנכתב סמוך מאוד לאירוע וניכרת הטראומה הנפשית של הכותבת.

השיר רווי בצער ובהספד על חורבן גוש קטיף. חורבן שנעשה על ידי בני עמה וזה הדבר הנורא שקורע את נשמתה ומונע ממנה שמחה ועליזות. הביטוי "לא עוד" חוזר בארבעה בתים מעין הד למציאות הנוראית ולחלל שהתהווה בנפשה של הדוברת.

"עיני שראו בתי יהודים בחבל קטיף נחרבים,
בידי בני עמי – חשכו
לא עוד תשמחנה למראה שכונות חדשות נבנות בעירי".

העיניים שראו את ההרס, העיניים ששמעו את זעקת הבנים והבנות האבות והאמהות שוב אינן מסוגלות להנות ולהתענג ממראה מרנין כדבריה:

"לא עוד יתענג למראה עצי גני, נופי שכונתי בלבלובם השאנן יחרד לבי"

חלקי גופה המופיעים בשיר בצירוף כינוי הקנין יוצרים את חיבורה המלא ואת הזדהותה המוחלטת עם השבר של העקורים. למשל: "ליבי שדמע", "לבי שחרג" , "נשמתי", "חזיתי מבשרי".

שתי מילות קריאות של קינה "אהה" ו"אבוי" חותמות את השיר ושאלה רטורית מסכמת את המצב הנוראי שקרה לנשמתה:

"אהה- מי יחזיר השמחה, יטענה בקרקע נשמתי, אחרי אשר חזיתי מבשרי, הנוראות בידי בני עמי, שידם עוד נטויה להחריב. אבוי, לו ירפא האל עוורונם".

גופה דומע בגלל האסון שקרה ולבה חרד מפני הבאות.

בקשתה היא שהבורא ירפא את העיוורון ואת הסילוף שנחשפו במעשיהם של המגרשים. שיר זה שפתח את הספר הוא מעין תמרור אזהרה עבור המשוררת. היא בחושיה המחודדים ובכמיהתה לנופי השומרון, מאז שהעלה אריאל שרון את רעיון ההתנתקות בשנת 2003, חשה צורך לתעד את העיר אריאל, את אנשיה, רחובותיה ואת נופה שמא תהיה גם הינתקות מאריאל. (עמ' 12) את חרדותיה אלו היא מעצבת בסיפור "סיפור בלתי ראוי". (עמ' 84 – 91 )

בדרך ההבעה האומנותית של שילוב שני משלבי לשון היא יוצרת פנורמה הגותית וצבעונית לרעיונותיה. בהבעה הפרוזאית היא מבהירה את דעותיה על עתידה הבטחוני, מדיני והרוחני של מדינת ישראל כשהשאלה המרכזית היא: "איך נמשיך הלאה עם משבר אמון כה גדול?" (עמ' 13)

תפילתה היא שמשבר זה של הניתוק יביא עמו בשורות טובות וששנאת האחים תיהפך להבנה ולידידות. בקטעי הפרוזה היא בוחנת באיזמל הביקורת באומץ וביושר יחד עם חברתה היכן טעו המתיישבים בחבלי ארץ ישראל ? כיצד הגענו למצב של דחייה עד כדי שנאה של רבים מהעם כלפיהם. אחת התשובות שמועלות בשיחתן היא:

"הסתגרנו והרגשנו שאנו יחידי סגולה הקובעים את עתידו של העם בארצו לדורות הבאים. כשדחינו את עמך ישראל שרצו להצטרף ליישובים לבנו גבה? חשבנו שאינם מספיק טובים לשאת בנטל המשימה. חששנו שהם לא יהיו מספיר חזקים להחזיק מעמד בשעת משבר. או אולי לא מספיק טובים כדי שילדנו ילמדו וישחקו עם ילדיהם?"(עמ' 29) מסקנתן היא:

"לקרב את המוני ישראל אל שורשיו ולו במעט".. "אם מליון יהודים היו מגיעים להתיישב ביש"ע אולי זה היה מחזיק מעמד. לו היו מקבלים את כולם בשנות השמונים. לו היו מקימים יישובים מעורבים גדולים כמו מעלה אדומים ואריאל". (עמ' 30)

מבחינה כרונולוגית הספר מתחיל בהווה הכאוב ופונה לעבר לשנים שקדמו להרס גוש קטיף, לשנות הבנייה והשיבה לחבלי מולדת כשביטויי פחד וחרדה מהעתיד העמום מאיימים על שלוותה.

שיריה של המשוררת
שיריה של המשוררת אסתר וויתקון מגלים את יופיו של השומרון, את "רפאות הצבעים" של "הוורדים כפתורי יופי" ואת השמחה שריחות גינתה מחוללים בנשמתה. ומיד היא מקשרת את כל היופי שבסביבתה למקור האלוקי:

"את גלי המוסיקה שלחת אלי להביאני אל חופי ספיר ואחלמה, עד שנפשי פרחה ממתיקות, ככף ידו של תינוקי. (עמ' 21)

העיצוב הפואטי חושף מטאפורות ייחודיות כמו: "עיני שבקעו מביצי הלילה", וורדים כפתורי יופי", "רפאות הצבעים", "גלי מוסיקה", וכן דימוי המתיקות לכף ידו של תינוקה, שמופיע בשירים נוספים בווראציות שונות.

סיום השיר "מה נפלאה אהבתך" מזכיר את קינת דוד ליהונתן, והוא מעין רמז אפי לטרגדיה שתתממש עם עקירת גוש קטיף.

דוגמא נוספת לטכניקת שילוב משלבים לשוניים של פרוזה ושירה לירית הגותית מצוי בקטע "שפתו של הברוש" (עמ' 120 – 122) ובהמשכו בשיר "אופטימיות".

ההסתכלות בבנה הפעוט שנהרה של שמחה ואושר אופפים אותו מחזירה אותה לאירועים הטרגיים של מות החיילים במחסום, לחטיפת החייל ירון חן ולרציחתו ולרגע חולפת בה מחשבה מתעתעת לשאת מכאן את בנה לארצות הקור השקטות. ואז במבט מעבר לחלון קומתו העליונה של ביתה נראה הברוש הכסוף כעץ אגדי.

שימוש באמצעי האנשה הופך את הברוש לברייה כבירת כוח שצופנת סוד של ארץ רחוקה. בפרוזה פיוטית היא מתארת את נטיעתו ואת צמיחתו מעץ בגובה אמה לעץ שמתנשא מעל לגג ביתם "למעלה מעשרה ענקים". גודלו ורוחבו ממלא את הגן. חוסנו של העץ ושלוותו אוגרים את אהבתה ואת תקוותיה למקום מגוריה לאריאל.

העץ הופך ליישות חיה בעלת תכונות של יציבות ועמידה איתנה. האנלוגיה הניגודית בינו לבין היאחזותה בעירה בולטים כדבריה:

"בהביטי בו אני תוהה, האם ילווני אל זקנתי, או חלילה יבוא עליו הכורת, בימים שאיני מסוגלת להרהר בהם. ברוש, אני לוחשת, היה לי סמל להיאחזותינו כאן. לשיבת ציון הנפלאה שבחזון הנביאים". (עמ' 122)

הברוש ושלוותו תורמים גם לאידיליה המשפחתית כשבצילו בשעות הצהרים היא יושבת מול בעלה "בשעה של הרמוניה נדירה, שהושגה לאחר שנים כה רבות כשני חלוקים בנחל. שם בננו הפעוט משחק למרגלותינו, הגדולים מצטרפים, עיגול השקט כמעט שלם". (שם) תיאור הבן הפעוט חוזר לפתיחה במבנה מעגלי המשתלב עם ההרמוניה המשפחתית וההרמוניה עם הצומח. הברוש כבעל חיים יש לו שפה: "והברוש עונה לה בשפתו הברושית".

אופטימיות
השיר הלירי "אופטימיות" שנכתב בעמוד הבא אף הוא קשור לאותו עץ ברוש כסוף. יחס האהבה אליו נובע מהקשר הראשוני של נטיעתו וטיפוחו כדבריה:

"במו ידי נטעתיו" . "בחצי הלילה בגני, לבדי".. (עמ' 123) נטיעה בידיים דומה לטיפול ולטיפוח התינוק שמגבירים את אהבת האם אליו. גם ציון זמן הנטיעה והיותה עסוקה בכך לבדה מעצים את הקשר הנפשי אליו מרגע נטיעתו. לפני עשרים שנה הם נראו לה כיהלומים על אדרת קטיפה, אך כיום הומר הדימוי לתיאור "השמים וכל צבאם" . עוצמתו האדירה של הברוש ושלוותו הם עדות למעשה בראשית של הקרנת אור מטאפיזי. שפתו של הברוש בתיאור הפרוזאי ותכונותיו האנושיות מועצמות בשיר ומקבלות חיות והארה מטאפיזית.

"חסד היופי"
שיר נוסף "חסד היופי" (עמ' 101) נושאו הוא הברוש.

בתוך אפילת הברוש שמתמר מול חלונה בוער היופי. עם התכסות השמים בחיוורון הערב ברגעים האחרונים של שקיעת החמה בלב הברוש ישנה בעירה של צבעים אדום וכתום. המראה מתפרש על ידי הדוברת כ"חסד היופי של אלוקים ולא אוכל" . האזכור המקראי של הסנה מעניק למראה תחושה מטאפיזית.

החזרה הכפולה על התואר "יופי", על הפועל "בער" ועל שם העץ "הברוש" בהא הידיעה מעניקים למראה הוד אלוקי שמתגלה לפנים משורת הדין, כחסד שניתן לאדם מבוראו. על כן הדוברת מוכנה לשכוח את כל העוולות היום יומיות ואת כל העלבונות שנטמנות בחול. שוב האסוציאציה היא למשה הטומן בחול את המצרי ומקווה שלא יאונה לו רע.

אנו רואים שהברוש הוא מוטיב חשוב בשירתה ומשמש כסמל ההשתרשות וההיאחזות בארץ תוך גילוי הגושפנקא האלוקית והחסד השמימי במראות הצבעים שמשתקפים ממנו ברגעים מסוימים של היום.

במעלה הכביש
השיר "במעלה הכביש" נכתב בשנת תש"ן כשעדיין לא נסלל כביש חוצה שומרון. הנסיעה בכביש הישן והמתפתל על פי עדותה: "היתה חוויה בלתי נשכחת".(עמ' 139) הלבנה הבראשיתית שמגיחה במעלה הכביש נראית כתומה עגולה וענקית.

לב האשה חומד מראה זה בדומה לעץ הנחמד שחמדה בגן עדן. באותו רגע של חולשה אנושית "הלבנה עמוסת אור שדרה לה מסר עלום מעין הבטחה לתיקון גמור". השיר יוצר אנלוגיה בין הלבנה לאשה. שתיהן חטאו בערעור על סמכותו של בוראם ועליהן להגיע לתיקון. אף התחדשותו של הירח בכל חודש היא אנלוגית להתחדשות הביולוגית והנפשית של גוף האשה בכל חודש. בשיר התיקון של הלבנה מתממש במסר העלום שמשדרת לאשה. זהו מסר של תיקון גמור מעין הבטחה לעתיד יפה של הרי אפרים כיופיו של הירח. אחד האפיונים של הלבנה בשיר הוא נועזות. רק על ידי אומץ ונועזות כפי שמתגלים באשה הנוהגת לבדה בלילה ניתן לממש את התיקון הגמור של חזרה לגבולות ארץ ישראל המובטחת. זהו שיר אופטימי שמקורו בתחושת הביטחון של מתיישבי השומרון באותה תקופה.

גני השאול
תחושה אופטימית זו מתערערת בשיר "גני השאול". (עמ' 140)

כבר כותרת השיר מבטאת תחושה של ארעיות, משהו שניתן בהשאלה. שני ביטויי התפעלות והשתאות חוזרים בראשית השיר: "מעולם עוד לא היו לי" עצים שאולים "אדירי נוף כאלוני ממרא". נראה ששוב כוונתה לברושים הגבוהים והרחבים שתוארו בשירים הקודמים. הדימוי המקראי ל"כאלוני ממרא" מעניק לעצים אלו נוכחות היסטורית וחיבור ישיר להבטחת הארץ כפי שנתנה לאברהם אבינו. אנו נאחזים בארץ מכוח הבטחה זו. החצר הפרטית של הדוברת היא מעין השתקפות למהלך השיבה, הבנייה והנטיעה שנעשו בכל השומרון. אידיליה מופלאה שוררת בגינתה מעין לוקוס מוהנוס, ארקדיה (המקום היפה) בו חיים בהרמוניה הצומח והחי. הכותבת מעידה על מאמציה "לאחוז רציתי בחוטי משי לחברו אל עצי גני, שלא יפרח מכאן והלאה מכאן והלאה". הסמליות בנסיון החיבור בין יונק הדבש לעצים הפורחים חורגת ממעשה אישי ומתקשרת לשאיפה לחיבור נצח לשומרון. גם החזרה על תואר הפועל "מכאן והלאה" משמשת הד לתקווה זו.

כפי שראינו בשיריה, הליריקה היא הקרקע להתפתחות הגות ומחשבה. אם חשבנו שהפועל "שאול" הוא מקרי הרי בהמשך השיר הוא מתפרש בבהירות:

"חלילה לי שורשי גני שאולים באדמת המולדת, לא ישוב אלי באביב הבא ואנה אני באה". החשש מארעיות במקום מגוריה עלול להרחיק את יונק הדבש מגנה. הביטוי "אנה אני באה" מלשון המקרא יוצר אווירת חרדה ופחד מאסון העומד חלילה להתרחש. בהמשך השיר הקונוטציות המקראיות מתרחבות. שיר השירים ברקע. בשיר השירים הביקורת מופנית לבני אמי, ואילו בשיר הביקורת היא כלפי בני עמה שלא מתאווים לשבת בין כרמי הגפנים ומשאירים אותה להיות הנוטרת. למרות זאת היא מתעודדת בעזרת השימוש בלשונו של שלמה המלך משיר השירים. ההיחשפות לשמש היא תוצאה של שמירת הגן מפני העקירה, ולכן היא שזופה. השיר מסתיים בפועל "שאול" ובכך נוצר סיום מעגלי. אף שגני השאול ישן בלילות ישנה האמונה שסביבו שומרים ששים ברושים גיבורים. שוב מופיע מוטיב הברוש כאנלוגיה לגיבורים ששמרו על מיטתו של שלמה. השימוש התנכי המרובה בשיר הוא לא רק אסוציאטיבי אלא חושף וודאות אמונית ונוכחות היסטורית של דמויות מפתח מהתנ"ך. הבטחת הארץ לאברהם אבינו היא עובדה קיימת ושיבת העם לחבלי מולדתו הם בבחינת הגשמת היעוד הלאומי, ולכן ישנה תקווה ואמונה בשמירת הבורא על בני עמו הנוטרים.

מוטיב נוסף הנשנה פעמים רבות ביצירתה ומועצם ברבדים סמליים הוא עץ הזית.

השומרון מאופין בעץ הזית הנפוץ בחבל ארץ זה. באחת הרשימות היא מתארת את עצי הזית שמקיפים אותה בצבעי חאקי, חום וכסף "יש בהם קסם רב. הם מוליכים את אהבתי למקום" ומשום כך לא פלא שציירה אותם בצבעי עיפרון רכים ושקטים. (עמ' 19) עץ הזית הסובב אותה מגביר בה את האהבה לשומרון. אף בגינתה הוא נשתל ושירים רבים מתייחסים אליו ומעניקים לו משמעויות היסטוריות, לאומיות ואמוניות. הזית בגינתה מעוצב במטאפורה "פורח עתיק חלום", היינו יש בו עתיקות מהולה בחלום, במשהו שנגוז ואנו מנסים להחיותו.

נאחזים בחיים
הרשימה "נאחזים בחיים" (עמ' 64) מעניקה הגות רעיונית לתחושות אלו. כל הרשימה מתייחסת אל עץ זה ומתארת את מראהו."עצי הזית יפים, צנועים ונדיבים. הם חסונים ומאריכי ימים". מיד נוצרת האנלוגיה בינם לבין האדם: "כך חולמים בני האדם להיות. הם כאן מסביב לאריאל. כבר דורות רבים. אלפי שנים. עוד מן התקופה בה הפיקו מזיתיהם שמן למאור בבית המקדש בירושלים".

מה שמעניק לעצים אלו משמעות רוחנית הוא היותם קשורים למאור של בית המקדש, מאור שחסר לנו כיום. היא ממשיכה לתאר את חיצוניותם. "גזעם מעוות , מחוספס ולפעמים חלול, ומלא מחילות. ההקשר ההגותי לבני אדם מופיע בהמשך: "גם בכך הם מזכירים אותנו, בני האדם, העוברים פגעים וצרות ובכל זאת נאחזים בחיים ושולחים שורשים ומצמיחים ענפים נושאי פרי".

הסמליות המיוחסת לעצים אלו מעמיקה בהיותם סמל לקיומנו. "היהודים בא"י ישראל מתעקשים להשריש ולפרוח באדמתנו הקשה וצרובת השמש, ומלחמת הטרור. תקוותה מוקרנת מפסוקי הנחמה של ישעיהו הנביא: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה".

גם לערבים משמש עץ זה כסמל להיאחזותם בארץ, ולכן כואב לדוברת לראות את העצים הללו כרותים בצידי הדרך. הרשימה מסתיימת בשאלה רטורית שהיא גם הבעת תקווה וחשש כאחד: "היהפוך העץ החסון הזה סמל לשלום ואחווה לשני העמים החיים על אדמת הארץ הזו? או אולי?... " השימוש הלשוני בפועל התנכי "היהפוך" יוצר הד שלילי לתקוותה כיון שהוא מתקשר לתוכחתו של ירמיהו הנביא. הנביא משווה את השתרשות החטא אצל העם ללא יכולת לשנות את דרכם לכושי שאינו יכול לשנות את עורו ולנמר שאינו יכול לשנות את חברבורותיו. כלומר, אין תקווה שהערבים ישנו את יחסם העוין לעמנו.

עצי הזית שבצידי הכביש ממלאים את עיניה (עמ' 71) והיא מתפעלת מעקשנותם ומן המאמץ הגדול שלהם להיאחז באדמה היבשה עד כדי כך שגזעיהם מתעוותים. היא נזכרת בציירת אנה טיכו "שישבה בתוך הנוף בין עצי הזית נגעה בהם וציירה אותם מתוך שייכות של בת משפחה".

מציאות החיים עם פרוץ האינטיפאדה יצרה איום ממשי לנוסעים בכבישי השומרון איום שקיים עד עצם היום הזה, ועל כן כל נסיעה בכבישים כשבצידם עצי הזית מהווה בעיה בטחונית המתגברת בשעות הלילה. כך חשה נגה בסיפור "השומרים לבוקר" (עמ' 151). "נדמה שגושי עצי-הזית בצידי הדרך מתחילים לזוז. מה מסתתר שם?"

ראינו שמוטיב עצי הזית שזור לא רק לאורכו של הספר כמוטיב ספרותי של תיאור נוף וטבע אלא מוטען בסמליות עמוקה. הוא סמל לעם ישראל בשנותיו המפוארות בהם היה מעוגן בעבודת בית המקדש ואור הזית נסך את השגחת הבורא עליו. גזעו החלול של הזית מקביל לצרותיו של העם שהתייסר אלפיים שנות גלות אך הצליח לחזור לארצו ולהשתרש בה כזית. אלא שעצי הזית מנוצלים על ידי אויבנו לארוב בין ענפיהם מתוך כוונה להרוג ולפגוע בנו.

סיפורים
גם הסיפורים מחזקים את החרדה הקיומית של תושבי השומרון, שהנסיעה בכבישים הופכת לסכנת חיים מתמדת. למשל הסיפור "השומרים לבוקר" (עמ' 151) מתאר את רגשות החרדה של נוגה האם הנוסעת בכבישי השומרון כשבנה אסף ישן בספסל האחורי של המכונית. סגנון הכתיבה משחזר את זרם התודעה היינו, את זרם החשיבה האסוציאטיבית מעין "מונולוג פנימי". כך מתוודע הקורא למחשבותיה של האם הסופרת את הדקות כדי להגיע לביתה. בנסיעתה בלב השומרון, יחידה בכביש כשהעדשות בעיניה מטשטשות את שדה ראייתה, וצילם של עצי הזית משני צידי הכביש מאיים ומפחיד, היא מעודדת את עצמה בשאלה "מה כבר יכול להיות? בכביש הזה מעולם לא אירע דבר רע. מעולם. אפילו לא אבן". אך מיד היא חוזרת למציאות הקשה: "תמיד יש פעם ראשונה, ויש חורשי רע"(עמ' 152)

ברגעי פחד אלו היא נזכרת "באשה מנהריה, סמדר הרן שהתחבאה עם פעוטה , בעליית הגג כשלקחו את בעלה ובנה השני, חנקה אותו למוות כשפרץ בבכי" (עמ' 163) עצם המחשבה הזו מטלטלת אותה והיא מכנה עצמה מטורפת. המציאות היא המטורפת המאלצת את האם לחשוב על דרכי מילוט אם חס וחלילה ינסו מחבלים לחסום את דרכה. "אדרסם למוות. אם יירו בגלגלים, אסע על הצמיגים,

וכשאתקע, אחטוף את אסף, אטיל עצמי אל חשכת השדות אזחל על גחון". מחשבות מאיימות אלו מסתיימות בתקווה ובתפילה ש"אלוקים לא יתן . לא יתן".

נסיים בשיר אופטימי המשרה אמונה ובטחון "אתה עמדי" (עמ' 46) . השיר מתאר את שוק הירקות והפירות באריאל והוא שיר משובב, משיב נפש ומעודד בצבעיו המרהיבים המשפיעים על חמשת חושיו של המבקר שם. העיצוב הפואטי מיוחד בשזירה של חלקו השני של הפסוק מתהילים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" ... "כי אתה עמדי בבושם בטנם הזורחת של מלונים". חוש הריח מעוצב במטאפורה מעניינת. וכן "כי אתה עמדי בדובדבן צח, אדום דגול מרבבה לא אירא רע". מראהו של הדובדבן מתקשר למראהו של הדוד בשיר השירים. הדוד הוא בורא עולם, שאנו מצווים לחפשו ולראותו בכל מקום בבחינת "לית אתר פנוי מינה". היא אינה מפחדת בראותה את העגבניות הדומות לכלות העולות מן הרחצה "ושכולה אין בהם". דימוי העגבניות לכלות מבטא את אהבתה של האני השרה לצומח כפי שראינו לאורכו של הספר. סיום השיר פונה ישירות לבורא מתוך הודיה על "חסד הצבעים, הריחות והצורות, על קולם הניחר של רוכלי השוק, שקורא באמונה שאין לה שיעור". ישנה כאן אמירה אמונית המביעה אסירות תודה על הליווי המתמיד של הבורא בכל עשייה יהודית, וכן עידוד להמשיך במחויבות לאומית זו של עשייה, בנייה ונטיעה בכל חבלי ארץ ישראל.

לסיכום
ספרה החדש של אסתר וויתקון מתעד ומחייה רגשות של אהבה לנוף ארץ ישראל בכלל (עמ' 186, 105, ) ולנוף השומרון בפרט בצבעים חמים ובעונות שונות של השנה תוך שימוש במטאפורות, בדימויים ייחודיים ובשילוב מעניין של ז'אנרים ספרותיים. רובדי הלשון העשירים אמונים על יסודות מקראיים ותנכיים והם המזינים את תודעתה ואת חויותיה. החום והאהבה לנוף לאדם ולחי מהולים בחרדת קיום מתמדת, בחרדת נטישה ועקירה שלצערינו הגדול התממש בעקירת חבל עזה. אף המוטיבים כמו עץ הזית ועץ הברוש מוטענים במשמעויות סמליות של היאחזות ויציבות ומהם עלינו ללמוד.

אנו מתפללים יחד עם המשוררת ששוב לא נחוש חוויות של נטישה ועקירה מחלקי ארץ ישראל. שיריה של המשוררת אסתר וויתקון, המשמשים תמרור אזהרה לקיומו של עם ישראל בארצו הם חגיגה לאוהבי השירה וההגות, והם שיעור מאלף לתלמידנו בבתי הספר לאמונה, לאהבת הארץ ולכמיהה להיאחז בכל חלקיה.