 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
בתי הכנסת
שנה לחורבן גוש קטיף שושי סלוצקי גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007 בתי הכנסת
כל הלילה רתחו הלהבות ולשונות אש עלו השמימה עשרים ואחד ישובים עשרים וששה בתי כנסיות והעשן המיתמר נושא אל כס הכבוד את כל תפילותינו כל אהבתינו כל מסירותינו לגוש קטיף שצוֹרָף בכאב, בדם, בדבקות עד שהפך זהב טהור. בעד הלהבות המרצדות משתקפת שבת חזון שבת אחרונה בגני טל, בגוש קטיף תפילה אחת כל תמצית חיינו בתפילה זו בית הכנסת היפה שלי – שלנו מואר העצים הגבוהים המקיפים אותו מבקשים לגונן, איש לא נפקד היום כולנו כאן – ילדים, נשים תינוקות, גברים ומשוב"חים. המקום צר מלהכיל, קבלת שבת תחת כיפת השמים זועקת, נרגשת התעלות מהולה בכאב ודאגה. מוצאי שבת, שוב כולנו כאן – תחת כיפת השמים איש לא נפקד, דמעות הכוכבים מזהירות מעלינו מגילת איכה - רעד עובר בי דמעות על החורבן שהיה – שיהיה? להיפרד עוד מעט מהגן, מהטל? להיקרע ממתנת אלוקים האהובה כל כך אותה נשמנו יום יום בחממות, בגינות בנופים הקסומים. בדרך לנוה דקלים שואפים אל תוכנו ריח ים מלוח מרחבי חולות ריאותינו מתמלאות בניחוח תפילות כל חלומותינו השמחה, העצב, החולין והקדושה איתי – איתנו כאן ברחבת בית הכנסת האם הביאו הלהבות את לשד נשמתינו למרומים? בס"ד ז' מנחם אב תשס"ו בית הכנסת בוער בכתום בעירת ליבנו עולה וזועקת קריעה, פרידה – מבט אוהב על בית הכנסת – גני טל על גוש קטיף שצורף באש. חזרנו, אפי אני והילדים אחרי מספר ימים גן העדן הרוס, פצוע, כואב. טבילה אחרונה בים ושוב בית הכנסת... שעת בין הערביים אפי נכנס למקומו הקבוע נושא עיניו – "אשרי יושבי ביתך" מגיש לבורא עולם מנחה אחרונה בגוש קטיף תפילת יחיד – תפילת רבים עולה מלב שבור נוגעת בכסאו של אלוקים. כל הלילה רתחו הלהבות ולשונות אש עלו השמימה עשרים ואחד ישובים עשרים וששה בתי כנסיות ובית כנסת אחד שהיה רק שלי י"ב באב תשס"ה  |
|
