על גבולות האמנות

המשך הדיון

יוסף עוזר

גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007

מאמר זה ממשיך את הויכוח שהתחיל במאמרים אלה:
האם יש להציב גבולות לאומנות, יהודה איזנברג

ותשובה של דוד שפרבר:
"תגובה למאמר האם יש להציב גבולות לאומנות"

את העבודה ראיתי וההקשר החזותי המיידי היה ללא ספק ההקשר של שימוש המרדד את הערך המקורי הרבה מעבר למושג "רידוד" שבחרתי כאן ללא מחשבה מעמיקה ובאופן ספונטאני מידי.

חוסר היררכיה לערכים והלגיטימציה לכל מעשה מפיל בפח את המנסים לנפנף בו כבדגל של חירות אומנותית. הפח הוא שעצם המעשה ה"יצירתי" הזה מעניק לגיטימציה לאפשרות ההוגנת לקרא לו : אשפה רוחנית. הוא מזמין את המתבונן בכל הכלים שטיבם ההפך ממורכבות/עידון/ניואנסים שמעניקים למבע אומנותי ערך מעבר לנראה ואיכויות של שרידות. הנעל שעשויה מביטויים מקודשים, שהקשרם אותה שאיפת בני האדם לומר משהו על זמני/מאמין/כלל אנושי, הולבשה בנעל. הדבר שאפשר שיש בו ערכים כל שהם, אבל הדימוי שלו בעיני המתבונן התמים הוא נחות. "של נעלך מעל רגליך" נאמר למשה. טכסט זעיר זה [שבר פסוק מספר שמות] מטפל במרחק שבין שאיפת האדם לעלות בדרגה רוחנית לבין מגבלתו הגשמית. הוא גם מאיר לנו עד כמה המעשה האומנותי לכאורה של הנעל העטופה בכתב התורה עילג. שטחי. ובוודאי מעיד על הבינוניות האינטלקטואלית של בעל ההבעה הזו. האם הוא מהווה בבואה לכלל מצבה של היצירה ה"ישראלית"? שווה לדון בכך.

אגב: מביש לחשוב על תהליך החשיבה האסוציאטיבי שליווה את יצירת הדבר הזה. היוצר ידע על קיומה של יצירה יהודית [האם למד אותה?...] שבמרכזה בולטת המילה "האישה" על הנעל הוא הצמיד את דף הגמרא - יבלטו שם המילים: האישה נקנית בכך וכך דרכים... המתבונן שמדף הספרים היהודי זר לו יפיק הנאה מאוד מסוימת, המתבונן יודע ספר ירגיש ניכור. כך באם כולם על סיפוקם המיידי.

אפרופו סיפוק מיידי: זוהי זנות. לא אהבה. לא אומנות.

דברי דוד שפרבר: "אם האלטרנטיבה היא שליטה של מאן-דהוא באמנות (וגם אם רק שליטה רעיונית) אז דרך האונגרד עדיפה לדעתי" הם דברים נעדרי אומץ ויושר אינטלקטואלי.