לדף ראשי
לתוכן הגיליון
גאולה מתחדשת בכל יום
פסח בסיפור החסידי ד"ר דינה לוין
גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007
הצופה, י"ד בניסן תשס"ז 2.4.2007 נסיעה זו של הבעש"ט לארץ ישראל, כפי שמעיד עליה הסיפור, התרחשה סמוך לחג הפסח. ננסה לבדוק את הקשר שבין ציון זמן ריאליסטי זה לעלילת הסיפור. נבחן כיצד נושא מסירות הנפש שמאפיינת את הנהגת עם ישראל בראשית התהוותו באה לידי ביטוי בסיפור החסידי.
הבעש"ט ז"ל בסטאמביל[1] נודע לכל ומפורסם הנסיעה מהבעש"ט ז"ל לארץ הקדושה, כי רצה לראות את עצמו עם הרב הקדוש בעל ספר אור החיים. ומן השמים עכבוהו והיה לו צרות גדולות בדרך, עד שפעם אחת נעצב וסר רוחו הקדושה ממנו מרוב התלאה ועמל הדרך כנודע לכל, כי לפעמים יפול הצדיק ממדרגתו הגדולה מפאת חסרון השמחה אצלו, אז בטל ממנו הרגשת האהבה והיראה ממנו. ולכן מגודל התלאה והצרות אשר מצאתהו בדרך נסתלק ממנו כל המדרגות הגדולות אשר היה לו מני אז. סביב שלוש דמויות דומיננטיות נעה עלילת הסיפור. הבעש"ט, בתו אדל והגביר. הבעש"ט מייסד החסידות, שדמותו המופלאה האירה את עמנו הנדכא והמעונה בגלות הארוכה רווית הצרות והעלילות הקשות, מוסר נפשו כדי להגיע לארץ ישראל. תלאות הדרך גורמות לירידתו הרוחנית. לא עוד ראייה למרחקים, לא עוד תפילה ולימוד מתוך גדלות המוחין ולא עוד שמחה שבלב כפי שהטביע בעבודת ה'. הוא מקבל על עצמו לעבוד את ה' כיהודי פשוט לקרוא בספר תהילים שקיבל מר' אדם. [3] עם כניסתו לביתו העשיר של הגביר משתנה מצב רוחו. הדבר תמוה. ייתכן שהבעש"ט בכוח הראייה המפורסם שלו וביכולתו לחדור למהות העצמים שבעולם, חש באור האמיתי והטהור ששורר בבית הגביר, והדבר מעורר בנפשו שמחה ומאור פנים. הוא הולך לנוח כדי שיוכל לספר את יציאת מצרים בעירות. מראה פניו כשישן היה מוזר ומפתיע. שתי עיניו דמעו כנהר. בכל רגע הדמעות התחזקו עד שכמעט יצאו העיניים מחוריהן. ואז הקיץ הבעש"ט והתחיל לערוך את הסדר. הפסוק המרכזי בהגדת ליל הסדר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[4] מתממש בסיפור יציאת מצרים על ידי הבעש"ט. הוא ממחיש בפני הגביר את התחושה הזו עד: "כי ירא הגביר מהביט אל פניו בראותו כי איש אלוקים קדוש ונורא הוא". הבעש"ט מלמד אותנו שיש לספר את סיפור יציאת מצרים במסירות נפש, בהתלהבות ובשמחת הלב. זוהי הדרך לבטא את אסירות התודה על כל הטוב שהרעיף ה' על עמו ביציאת מצרים, במתן תורה, בארבעים שנות הנידודים במדבר ובהכנסתם לארץ ישראל. ואף שהפנמתם האירועים ההיסטוריים נעשית בכל בית יהודי במשך כל השנה הרי בליל הסדר יש לחוש את הדברים עד כדי התחברות רוחנית למקור השפע האלוקי. התחברות זו משפיעה על הרעפתם היום יומיים של הניסים על היחיד ועל הכלל.[5] הבעש"ט מגיע לדרגה אקסטאטית[6] רוחנית גבוהה לא רק בזמן עירותו בליל הסדר אלא אף בשנתו. מתשובתו לגביר התמה, אנו מבינים את פשר הדמעות שזלגו מעיניו בשנתו. היתה לו עליית נשמה לשמים ושם שמע על הגזירה הקשה שנגזרה על בני ישראל בעיר זו. הוא בכה וניסה לבטלה, אולם לא הצליח. רק כשהיה מוכן למסור את נפשו עבור עמו נתעוררו רחמי שמים. בזכות מסירות הנפש שלו עבור עם ישראל החזירו לו את נפשו במתנה והגזירה בוטלה. גם התנהגותה של בת אדל מעידה על מסירות גדולה לאביה. היא נלווית אליו למסעו המפרך. מצבם העגום לפני חג הפסח, ללא מצות שמורות וללא יין לארבע כוסות וכן מצבו הרוחני הירוד של אביה ממלאים אותה צער. היא בוכה מאוד תוך כיבוס בגדי אביה בנהר. בכייה הוא שמעורר את רחמנותו של הגביר, הדמות השלישית שמתאפיין בקיום מצוות הכנסת אורחים בהידור וברוחב לב. בזכות מסירות נפש זו הוא סייע לבעש"ט לחזור למצבו הרוחני הגבוה, וכך היה גם הוא שותף ישיר להצלת בני עירו. שני הגבירים הנוספים בסיפור משמשים שתדלנים עבור קהילתם ומוצאים חן בעיני אם המלך. אף היא שותפה בהמלצותיה למלך לביטול רעת השר שונא היהודים ולעונש שקיבל. ראינו שמסירות הנפש לקיום מצוות כמו: עלייה לארץ ישראל, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, סיכול עצת הרשע ומוכנות למסור ממש את הנפש עבור הצלת יהודים היא המאפיינת את גיבורי הסיפור. מסירות נפש היתה גם מבחנם של מנהיגי עם ישראל לדורותיו. למשל: בחירתו של משה רבינו להנהיג את עמו ולהוציאם ממצרים נבעה אף היא מעמידה במבחן של מסירות נפש לעמו בתחילת דרכו, [7] ובהמשך לאחר חטא העגל נחשפת מסירות הנפש שלו בכל עוצמתה. הוא עומד ומתחנן להצלת עמו ומעלה טיעונים הגיוניים בפני בורא עולם ובלבד שיסלח להם.[8] מסירות הנפש של הבעש"ט כפי שמתבטאת בסיפור היא הפנמה ישירה של דמותו החינוכית של משה רבנו. אצל הבעש"ט הבכי והצער על עמו הם כלי שכנועו, וכשהם אינם מצליחים לשנות את הגזירה הוא כמשה מוכן למסור את נפשו בעבור הצלת הקהילה באיסטאנבול.[9] הסיפור החסידי מהווה תשקיף להווית חיים של מודעות מתמדת לנוכחות העבר בחיי הצדיקים. אירועים היסטוריים כמו יציאת מצרים ואסירות תודה לבורא עולם הופכים לתודעה מכוננת יום יומית. בזה ייחודו וכוחו של הסיפור החסידי בהבלטת ערכי אמונה ומוסר חברתי שרלוונטיים גם לדורנו. הסיפור שראינו ממחיש את האקטואליות של דברי ההגדה בליל הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". אמונתנו היא שהקב"ה מציל אותנו מיד שונאינו בכל דור, אולם התנאי הראשוני לכך הוא שנחשוף בהתנהגותנו עוצמות רוחניות, צער, בכי ומסירות נפש עבור הזולת. הערות: [1] מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, בעריכת גדליה נגאל, הוצאת ירון גולן, ירושלים תשנ"א, עמ' 30 - 31. [2] ברכות לה, ע"ב : הרבה מגרה, מעט משביע. [3] הרב ר' אדם בעל שם מסר את כתביו שהם רזי תורה דרך בנו שצריך היה לחפש את הבעש"ט ר' ישראל בן אליעזר ולמסרם לו. ראה: שבחי הבעש"ט , מהדורת אברהם רובינשטיין, ראובן מס, ירושלים תשנ"ב, עמ' 41 - 44; חנא שמרוק," הסיפורים על ר' אדם בעל שם", בתוך: ספרות יידיש בפולין, ירושלים תשמ"א, עמ' 119 - 146. [4] פסחים קטו, ע"ב. [5] ר' יהודה אריה ליב, שפת אמת על התורה והמועדים, המכון התורני ישיבת אור עציון, תשנ"ט, עמ' 228. ע' ב: לדבריו, גאולת מצרים מתחדשת בכל יום. [6] האקסטאטיות היא אחד המאפיינים העיקריים של הסיפור החסידי. זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה אליה מגיע גיבור הסיפור.ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ח, עמ' 37. [7] שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ... ויך את המצרי ויטמנהו בחול"; שמות ב, טז: "ויבואו הרועים ויגרשום , ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". [8] שמות, לב. [9] שמות לב, לב: "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". |
|