ממני אליך ובחזרה מאת חיה משב

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 11 - מחשוון תשס"ח * 10/07

בין שלל האלבומים המשלבים טקסט וצילום בולט "מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ וּבַחֲזָרָה",אלבום- צנוע, שאותו כתבה וצילמה חיה משב.

בקריאה הראשונה קשה להחליט מה קדם לְמה: הצילומים האמנותיים או הטקסטים. מכל מקום השילוב המדויק ביניהם הוא שעושה את הספר למיוחד במינו. כותרת הספר "מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ וּבַחֲזָרָה" מציגה לפני הקורא את המעגל הסגור של הדיאלוג בין התמונות והטקסטים, ולא פחות מכך - את המעגל העדין של היחסים בין אנשים בכלל ובין בני זוג בפרט.




ספר זה עוסק בזוגיות, שאינה מתנהלת כדבר מובן מאליו, אלא מתאפיינת בהדדיות של הקשבה, אֵמון והענקה. הדדיות זו קשורה גם לדיאלוג שבין המילה והצילום לאורך הספר. צילום הכריכה מראה צלליות של זוג מְשַֹחֵק ב"מַטקות" על חוף הים, על רקע של שקיעה. הכדור נמצא אצל האישה (ביטוי זה כשלעצמו הוא דו משמעי) והיא שולחת אותו אל הגבר שעומד מולה. התנועה שנתפסת בעדשת המצלמה
מדברת יותר מהמילים: זוהי תנועת רכינה שמכוונת ומלווה את הכדור הקטנטן (יש צורך במאמץ כדי להבחין בו) אל בן זוגה. גם בעמידתו ניכרת דריכות שמרוכזת כל כולה בקליטת הכדור הנשלח אליו. תמונה זו שהיא מעין "פְרִיז", הקפאה של השנייה המצולמת, מכילה המון תנועה, ובכך היא יוצרת משהו דו-ממדי הרומז על המורכבות העדינה של ההתנהלוּת הזוגית. צילום זה מופיע גם לצד השיר "מעגלים":

הַכֹּל זוֹרֵם מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ
וּבַחֲזָרָה
כְּמוֹ גַּלִּים בַּיָּם
הַנּוֹשְקִים ֹשְתֵּי יַבָֹּשוֹת
...("מעגלים")

השיר "גילוי נאות" הפותח את הספר הוא מעין היכרות בין בני הזוג וטיב הקשר שלהם. בו בזמן הוא מהווה גם היכרות בין הספר לבין הקורא

אֲנִי מַרְֹשֶה לְעָצְמִי
[ .. ]
לְדַבֵּר בְּמִלִּים
ֹשֶעַד כֹּה נִלְכְּדוּ בְּתוֹכִי.
לַקַחַת אוֹתָךְ לְמַסָּע
ֹשֶיְסַפֵּר לַךְ מִי אֲנִי,
וּמָה אַת לִי ("גילוי נאות")

כבר בשמו של השיר "אמון הדדי" חוזרת בוריאציה האמירה של "ממני אֵלַיִךְ ובחזרה". ואכן, דוגמת כדור המשחק שנע בעדינות מצד אל צד, מופיע גם כאן המעגל הזהיר והסגור של הזוגיות, שנתמכת באופן שווה אצל כל אחד מהצדדים:

אֲנִי מַחֲזִיק אוֹתַךְ
אַל תִּדְאֲגִי
[..]
גַּם אֲנִי פֹּה
נִתְלֶה עַל יָדַיִךְ
שוֹאֵב מִמֵּךְ אֶת כּוֹחִי.
("אמון הדדי")

הצילום ברקע של השיר יוצר מעין נדנדת "סיסו" (seesaw), שעליה יושב שבלול. הכל פה עדין ושברירי ויכול להתפרק בו ברגע. אבל האמון ההדדי יוצר את שיווי המשקל, גם בצילום וגם בטקסט:

אַת מַרְגִּישָה אֶת מֶרְכָּז הַכּוֹבֶד?
אֲנִי חוֹשֵב שֶמָּצָאנוּ אֶת שִיווּי הַמִּשְקָל
(שם)

לאורך הספר מופיעים היבטים שונים של קשר זוגי, כשבכל שלב מתלווים אל השירים שני צילומים, שיוצרים דיאלוג גם בינם לבין עצמם.

בשיר "חֲבֵרוּת" מופיע שוב מוטיב ה"פינג פונג" (או נדנדת ה"סיסו") בתוך הדיאלוג בין בני הזוג ומסתמנת העמקה באמון ובתמיכה ההדדיים:

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֵּד
אֶת הָאֲחִיזָה,
אַתְּ נוֹטַעַת אוֹתִי חֲזָרָה
בַּאֲדָמָה.
מְנַכֶּשֶׁת אֶת הַפֶּרֶא
הַסּוֹגֵר סָבִיב,
וְיָדַיִךְ כְּמַרְאָה
מְכַוְּנוֹת אֵלַי אֶת קַרְנֵי הַחַמָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִיל
לְהִתְבַּלְבֵּל וּלְגַמְגֵּם,
אַתְּ מְאַרְגֶּנֶת שׁוּב אֶת דְּבָרַי –
נוֹשֵׂא, נָשׂוּא, מֻשָּׂא
וְנוֹשֵׂאת עַל גַּבֵּךְ אֶת רֹב הַמַּשָּׂא.

אֲנִי יוֹדֵעַ, לַמְרוֹת
הַפְּסִיעָה הַבְּטוּחָה,
גַּם אַתְּ לִפְעָמִים
מַרְגִּישָׁה אֲבוּדָה.
הֵנָּה, זוֹ הַכָּתֵף שֶׁחִזַּקְתְּ -
הניחי רֹאשֵׁךְ, יַקִּירָה. ("חברוּת")

ברקע השיר מצולם שחף מהורהר. בעמוד ממול מופיעה ילדה שפוסעת בזהירות תוך שהיא פורשת את שתי ידיה לצדדים, מנסה למצוא יציבות. שתי המטפורות המצולמות ארוגות בתוך השיר ובאוירה שלו.

שמות השירים הבאים מספרים על העֲמקת הקשר הזוגי: "שפה סודית", "זוג" "נתינה", "נמצאנו זה לזו", "מעגלים", "לא רק באגדות". ואכן לקראת סוף הספר מופיע צילום תקריב של נרקיס צחור (כשמלת כלה) עם עטרה צהובה, שעלי כותרתו פתוחים וחובקים, ומולו צילום "חתן-כלה". מבטיהם שנלכדו זה בזה לוכדים את הצופה ומשרים אווירה של ביטחון ואמון על רקע פיגום של בִּנְיָן . שם השיר הנלווה לצילום זה: "מתמסדים"




בשיר זה מגיעה הזוגיות, שעברה כברת דרך לאורך הספר, לאחריות ולמחויבות הדדית ("הגיעה העת / להתכנס בשבועות ונדרים"). מיסוד הקשר מערבב בתוכו דמויות וסיטואציות אגדתיות ("את תהיי לערב אחד וויט סנוודרלה / ואני הנסיך צ'ארמינג"; "ואחר הנעל שתישמט מרגלך / נשוב באחד הימים לחפש"), אך חגיגת הנישואין היא "נשף אֲמִתּוֹת" ריאלי ומחייב, שהוא שלב טבעי אחרי ההתקלפות הפנימית שעברו בני הזוג במהלך קשריהם עד כה. זו העת "להעלות את העיר העתיקה / כתר על ראשנו", "וכדי לעמוד על טוהר הכוונות, / זאת הכוס אשבור למאה חתיכות".

השיר "בית" שמופיע אחריו הוא בבחינת כיסוי "השבועות והנדרים":




על רקע האגם החֲלוֹמִי, המרצד, מופיע שיר ש"מושיב" את בני הזוג במשכנם. "בחרי נקודה / על המפה / אני אחטוב עצים / ואעמיד לְבֵנים / קורת גג לראשנו". הדובר אינו מתעלם מאותות הזמן, שכוללים גם את הזִקנה – שיתדפקו על חלונם: "לבלוב – פרי – שלכת". זוגיותם תתנהל על פי מהֲלכו של הטבע. גם רמזים על קשיים אפשריים מופיעים בשיר, שהרי זהו זוג חי במציאות ממשית ולא באגדות. אבל גם אז, מבטיח הדובר,ש "הענן" יהיה "קלוע קשת". הקשת הצבעונית, שמסמלת פיוס ושלום, תצבע את הענן, גם בטבע וגם במערכת הזוגית שזה עתה התמסדה.

בצילום השני של השיר מופיע בית כשהוא נטוע יציבוֹת בתוך הקרקע, שקוע בדשא ירוק. ישנו דיאלוג בין צבעי הירוק של שני הצילומים, שמייצגים מצבי צבירה שונים (נוזלי ומוצק) ובין צבעי האדום של שני הבתים. בשניהם מופיעים עצים שיוצרים תחושה של השתרשות טבעית.

האדם והטבע
ספרון זה על שפע צילומי הטבע שלו עוסק, בצד פענוח הקשר הזוגי, גם בקשר של האדם לטבע

המהֲלך הזוגי בתוך מערכת ממוסדת אינו מהווה סוף פסוק. הדינאמיות של חייהם מתוארת באמצעות מטפורות מעולם הצומח

[..]
אֲנַחְנוּ פּוֹרְחִים
וּקְמֵלִים
פּוֹֹשְטִים צוּרָה,
מַחֲלִיפִים צְבָעִים
וּמִתְחַדְֹּשִים.
יֵֹש בָּנוּ סוֹף, הַתְחָלָה
וְהַרְבֵּה אֶמְצַע.
[..]
("מתחדשים")

הצילומים המלווים שיר זה מתארים פרחים אחרי שיא פריחתם, ממש לפני נשירת העלים. כותרת השיר , "מתחדשים", והתיאור "אנחנו פורחים / וקמלים/ פושטים צורה.. / ומתחדשים" חוֹברים לרעיון שמאחורי הצילום: הפרח בשיאו אינו סוף פסוק; תמיד יש מחר חדש.

על רקע צילומי נוף פסטורליים, כשבחזית אחד מהם בולט ספסל, נמצא השיר "בחזרה לחומר". הדינמיקה של הטבע חודרת לקשר הזוגי. יש פה הקשבה עמוקה לטבע, עד שהוא חודר אליהם פנימה:

עַד אֲֹשֶר נָֹשוּב
גַּם אֲנוּ וְנַהֲפוּךְ
לְמַגָּע הַתְּכֵלֶת
לְנִיחוֹחַ הַיָּרוֹק
לְֹשַלְוַות הַחוּם. ("בחזרה לחומר")

הצבעוניות של הטקסט מתחברת לצבעוניות של הצילומים, כשעל כולם "מנצח" הספסל החוּם, שמקרין משלוותו הן על התמונה והן על הטקסט.

חיבור דומה לטבע קיים בשיר "בחזרה" החותם את הספר. תקופת השלכת, שנרמזה בשיר "בית", מופיעה גם בשיר זה

בִּרְבוֹת הַיָּמִים,
כְֹּשֶעַל רֹאֹשִי תַּעֲלֶה הַפַּדַּחַת
וּמִכְנָסַיי יְטַפְּסוּ סֶנְטִימֶטֶר נוֹסָף
בְּמַעֲלֶה בִּטְנִי,
אֲנִי רוֹצֶה לָקַחַת אוֹתָךְ ֹשוּב
אֶל אוֹתוֹ אֲגַם
[..]
וּבְמֵימָיו הַצְּלוּלִים
יִֹשְתַּקְּפוּ
פָּנַיִיךְ הַיָּפִים,
אוֹתָם פָּנִים ֹשֶאָסְפוּ
קִמְטֵי ֹשָנִים.
("בחזרה")

אין פה מאבק בזמן אלא פיוס וזרימה ומעין "משחק מחבואים" איתו, מול הנהר שאינו חדל לזרום. בשלווה נעימה יושב מולו הזוג המזדקן:

בִּרְבוֹת הַיָּמִים [..]
יִתָּכֵן וְאֶפְֹשָר לְהַחְמִיץ אֶת בּוֹאוֹ
אִם אַחַת לְּשָבוּעַ
עַל סַפְסָל עֵץ
מוּל אֲגַם מִסְתּוֹרִי
אֶת נְעוּרֵינוּ נָֹשוּב לִֹשְאוֹב.

וכך, בָּאופן שבו התחיל הספר "ממני אליך ובחזרה", בעיגול שיצר כדור הפינג פונג, בהרמוניה המעגלית של היחסים ההדדיים, מסתיים הספר בישיבה מפויֶסת על גדת האגם כשבני הזוג כבר עמוסי ימים. לצד אותו אגם, שמאז ימי בראשית לא הפסיק להתחדש, מתוודעים הם לקמטי השנים שמשתקפים במימיו, אך חשים גם בכוחו להחזיר, לפחות בתחושותיהם, את הימים שחלפו ("את נעורינו נשוב לשאוב").


כתובת הדואר של חיה משב haya.mashav@tevatouch.com