מסע אל האור בין האין והשתיקות

מרים גודאל

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

קשת התחושות - (שירים ופואמות) יפה צינס, הוצאת עקד, תשס'ו – 2006

ספרה החדש של המשוררת י. צינס "קשת התחושות" הוא ספרה השמיני.

בספר זה נוסף רובד חדש ומעניין , רובד הגותי- פסיכולוגי. וזאת בנוסף למגוון רעיונות ואמצעים פואטיים, שפה עשירה, מוטיבים, דימויים סימבוליקה ועוד דרכי עיצוב אסתטיים המעשירים את השירים ומוסיפים להם מורכבות ועניין.

בשל מורכבותם הרבה של השירים וסגנון כתיבה הנע בין המוחשי למופשט - הם אינם קלים להבנה בקריאה ראשונה, הקריאה בספר דורשת ריכוז רב, רגישות והעמקה, אך למעמיקים בו צפויה הנאה רבה. הנושאים בספר מגוונים. ישנם פרקים בהם השירה היא לירית - מהם שירי אהבה וטבע יפים ורגישים, אך שירי ההגות שיש בהם יותר מנימה מיסטית - הותירו בי רושם חזק ועמוק.

המוטיב הדומיננטי בספרה "קשת התחושות הוא מוטיב האור.

ספרה הקודם "שיידלה" הוא דוקומנטרי יותר וגם בו מוזכר נושא האור אך אינו מודגש כמו ב"קשת התחושות". (שני הספרים יצאו לאור בהוצ' עקד).

השקפתה הפילוסופית של המשוררת הנובעת מניסיון חיים עשיר, מהולה בקשת תחושות ומצבי נפש פסיכולוגיים. נקודת ההשקפה כאן היא של אישה בוגרת ובשלה שעברה בילדותה את השואה, ועתה מביטה על העולם כאילו בעיניו של ילד שמגלה אותו לראשונה.

הכאב והתרוממות הנפש משמשים בספר בערבוביה כשהמשקל נוטה לצד האופטימי, בניגוד לספרה הקודם "שיינדלה" בו הגעגועים לעבר מהולים בזיכרונות כאובים.

בשני הספרים היא נעה בין ארץ נכר (פולין) לבין מולדת שניה – ישראל. נושא האור המטאפיסי הוא גם המקשר בין עבר לעתיד, בין מולדת אחת לשניה.

מוטיב האור "בקשת התחושות" בעיקר, מקיף את כל המוטיבים האחרים - מעין נקודה מרכזית אליה וממנה נמשכים יתר האלמנטים. אלה מייצגים את האור על גווניו השונים. קשת גוונים המשקפים את קשת תחושותיה של הדוברת. מאורו הפיסי של הנר ועד לאור רוחני שזורם וחוזר על עצמו במעגליות כאילו בה לומר שהעולם חסר גבולות. אם מדובר בנפשו של אדם, סודו של היקום והבריאה, הטבע הדומם - דרך עיניה של המשוררת - הכל מפתיע וקסום, בכל שרויה רוח מיסטית ואפילו רליגיוזית. ה"מעגליות" קיימת גם ב"שיינדלה" אלא ששם היא באה להדגיש דרך ללא מוצא.

המעגליות, כמו האור, באה לסמל גם את החזרה לאחור, לעבר ומשם להווה וחוזר חלילה.

היא יוצאת בעקבות האור, מהגשמיות אל עולם מטאפיסי וממנו חזרה. זהו אור שיש בו זיקה אל הנצח. כמו המעגל, גם האור אינו נגמר לעולם. וגם בו יש קשת גוונים לכאן ולכאן. ב"שיינדלה למשל, האור בא בעיקר כאנלוגיה ניגודית לחשכה, לצללים כהים ולפחד. שם הצללים גוברים על האור, בעוד בספרה האחרון גובר האור על החושך.

ב"שיינדלה" האור גם הופך לא פעם לאש, מאש התופת ועד לאש התמיד: "בגידה וקסם מהלכים / ….זורמים בערה מתמדת", זהו "אורה של האש" כפי שהמשוררת אומרת בעצמה.

"עת אמרו הכל תהילים אז אמרו / לאורה של האש". ולמרות זאת, "געגועים חיים אני" והם "רק נגעו בי / ליבת כור האין מוצא" (שיינדלה (74 ).

והזכרונות שבים, מהם יפים, כמו ילדותה השלוה לפני השואה, מהם בזמן השואה - קשים וכואבים: "אתם שבים באים אלי / נושמת בחסד פעימה שאולה". (בין האין והשתיקות ( 77 )

"פלא האור מציב חללים מנוכרים / קורות עץ ותבניות יציקה וסכין/ עדיין מונחת חדה כמגע קריר בפרי עסיסי".(88) – החזרה אחורה אינה קלה והיא גובה את המחיר כחודו של סכין.

ההליכה אחורה היא בבחינת ירידה אל התהום ממנה שרדה. מעין מסע היטהרות, ירידה לצורך עליה. קונוטציה לירידה לשאול במיתולוגיה. ומסע זה מתנהל גם הוא במעגליות, כפי שהיא אומרת: "החוט המקשר מתגלגל שוב".

כאב השיבה למולדת הראשונה דורש תעצומות נפש לא קטנים. שנים רבות לאחר הזוועות בביקורה בגרמניה, הכל נראה שלו ופורח מסביב, כאילו כלום לא קרה כאן לפני כיובל שנים, כאילו היה זה רק חזיון תעתועים, חלום בלהות ותו לא.

קשת גווניו של האור, גליו וגלגוליו - נעים בצורה מחזורית ספיראלית בבחינת אור נצחי שאינו חדל, ומוטיב זה מופיע כמעט בכל שיר בספר. האור משקף כמובן את השקפתה ותחושותיה של הדוברת. זהו אור פנימי שמקרין החוצה אל ספירות עליונות, אותו אור שבאופן פרדוכסלי, ממנו היא שואבת את כוחה להמשיך ולשרוד.

האור כאן מסמל את ניצחון הרוח על החומר - אורם של השורדים שלא איבדו צלם אנוש, אלה ששרדו את זוועות השואה והשלכותיה ולא נשברו.

אורו של הזמן בא להדגיש את המעבר מהעבר להווה. זהו אור שמנחה את הדוברת מאז ילדותה השאננה, אור רך ונעים, דרך אורה העכור ומבשר הרעות של השואה, ושוב, האור החיוני והמיטיב במולדת השניה, בארץ ישראל . כאן מצטייר האור כאור רוחני שיש בו קדושה. במישור האומנותי ניתן לשייך את האור לכוחה של היצירה (ההשראה) שהינה חזקה מהחיים בכך שהיא לפחות נשארת נצחית. בכך יש אולי פיצוי מה.

השירים מבטאים כאמור, מצבי נפש, תחושות והרהורים, חוויות וזיכרונות מודחקים או מודעים. התת-מודע ב"שיינדלה" משמש כמרכיב של הדחקה, או בריחה מן המציאות שהיתה קשה מנשוא.

האור הוא גם אנרגיית חיים שחודרת לנפש ושואבת מתוכה כוחות כדי להמריא. היא שואפת להגיע אל הסוד (סוד הקיום? הנצח?) ולדלות מתוכו את הנסתר – גישה קבלית וגם דתית.

האור משמש כאן גם כתמרור דרכים בדומה לעמוד האש שליווה את בני-ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים. עמוד של אור שמלווה את הדוברת ומזהיר אותה מפני "שואה כי תבוא".

בשירה "קשת התחושות" (עמ' 18) אומרת המשוררת:

"ישותו מונחת מרכבות מופלאה / אור נכנס כאן אור גדול יצור הנחבא / התבלין"

אופטימיות מופלאה לאור מה שחוותה המשוררת תחת המשטר הנאצי בו איבדה את רוב בני משפחתה בצורה אכזרית ביותר.

את "התבלין", אפשר לבאר בדרכים שונות: אם מדובר בתבלינה של אמונה, בגרעין הנשמה, ניצוץ חיים או שמא האור הגנוז? סביר להניח שהיא מתכוונת לתבלין ה"טוב" באשר הוא - מעין שיקוי לאושר.

ואמנם, שיריה מבטאים תשוקת חיים שעדיין לא נס ליחה. לדוגמה, בשירה זה היא אומרת:

(עמ' 13 ) "עריסה עתידית נפרשת אט אט / בתוכה שיקוי חיים / קשת מרתקת תנועה קצובה מעגלית / אי קטן של אור / קצה קצהו הלא נדלה." או בעמ' 21 : "הכל קורן אהבה מתמכרת לצורות / זורעת תבלינים מפתה זיכרונות / תחבולות האור.."

המשוררת זוקפת את האהבה ויופיו של היקום לזכותו של האור כאילו לא מתוכה הוא יוצא אלא מכוחה של ההשגחה העליונה, למרות שהיא יודעת שהאור הפנימי והאור החיצוני שלובים זה בה, ובעצם, חד הם.

היא נעה בין שני העולמות - העולם של מעלה והעולם של מטה במטרה לאחד אותם כפי שהיא מנסה לחבר בין העבר להווה כדי שתוכל לחדש את ימיה כקדם, לפני הזוועות. גם אם היא יודעת שהדבר בלתי אפשרי, הרצון קיים.

"…שעשועי אור צל צורה ודמות / בין אזורי דמדומים חיים/ . . כי צורות האדמה עומדות בזיקה לצורות השמיים / והכתמים על פני האור מקסם האור / חי ונושם חי ונושם / גלגול".

… האור מכיל בתוכו קשת רחבה של מצבי נפש, הרהורים וזיכרונות, מהם קשים ועצובים אך שאיפתה של המשוררת היא להפוך את השבר לשלם, כשמתוך הכאוס בוקע הרצון להרמוניה. מתוך האפר היא מנסה לדלות את הזוהר, לחולל מהפך. כאילו היא בוראת את האור מחדש. ה"גלגול" מרמז לפיכך, את ניצחונה של הרוח – ניצחון האור על החושך.

בריאת האור מחדש דורשת תעצומות נפש ותשוקת חיים המסוגלת לגבור לעתים על כל רוע. האור נע מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ומקיף כאילו את הבריאה כולה. כן משמש

הוא כאשנב לחיים: "ואני רוצה ביריעה רחבה מזינה תהפוכות / בתוך זרם הרצף הופך את החסימה למעבר… " (עמ' 20 ).

מתוך גלי ההריסות היא בונה לה עולם ללא חסימות ומשאירה לעצמה פתח של תקווה.

לא אומר שהזיכרון הכואב נשכח ובודאי גם לא תחושת העצב התמידי, אך יתכן ויש בשירים כאן מעין השלמה. אולי לא פיוס , גם לא נחמה, אך יש והשירים מקרינים השלמה של חוסר ברירה ואם כבר נגזר על אדם כלשהו לחיות בצל הפחד והמוות, - עליו לנסות להוציא מעז מתוק, עד כמה שניתן. והיא אכן מוכיחה זאת באמצעות שיריה.

בשיר "מסלול כבוש אל מסע כוחות" (עמ' 24) היא מזכירה מעגלים של אור גדול תוך כדי מסעה לצבירת כוחות. מעגלים של אור אותם היא מגלה בתוך קשת תחושותיה שהופכת לקשת נצחית של אורות.

תעצומות הנפש באים לידי ביטוי בשירים רבים בספר. ואני מדגישה רק כמה מהם.

האור מסייע בידה לעבור את ה"חסימה" ופותח בפניה דרכי "מעבר" חדשים, כפי שהיא עצמה אומרת בשיר אותו כבר הזכרתי.

הקשת על שלל גווניה מסמלת כאן גם את הברית המחודשת בינה לבין היקום ובוראו. אמנם חיה היא עדיין את זיכרון השואה, ויש להניח שגם אינה סולחת, אך יש בכוחה עדיין להתפעל מיופיו של היקום ומסוד הבריאה, ובעיקר מהאור שמנחה אותה במולדת החדשה. מתוך חוויית התופת היא ממריאה ובונה לה עולם חדש של חסד, חופש, ושל אמונה.

בשיר "על לובן המצע רגע לפני" (עמ' 22.)

"לובן רבוע מרחף באוויר שחזר אל החול / אל אותה אצבע אלוהים נגעה בנעורי/ טומנת בחובה היראה הנתינה הקבלה / שעונה על זיקה מופלאה ממריאה ממריאה / ושוב ממריאה… "

בעמ' 59 מדברת המשוררת על "האור ההוא" כאילו חוששת להגדירו או לקרוא לו בשם כאילו היה סוד קדוש. האור ההוא מתייחס לאור שנשמר בלבה מימי ילדותה הזוהרים טרם בא הרעה. התנודה אחורה לעבר ושוב קדימה להווה מייצגת תחנות במסע חייה של המשוררת כשהיא נקרעת בין מולדת אחת לשניה. ובתווך – זיכרון השואה כמפלצת אימתנית שחסמה את מבואות האור בתוכה.

מתוך תגלית האור אשר נראה לה כחזיון נבואי היא מבחינה בצבעים ובצורות והאור יורד אליה מההר כמו אורה של השכינה המאהילה מעל ראשו של משה בעת מתן-תורה על הר סיני. האור מלווה את צעדיה כגילוי מאגי, ובעודה מוקסמת והמומה מיופיו היא אומרת:

"קסם האור המשתנה חלחל / תוכי ערגה והערגה / כמגע מים הרעידה" ("עמ' 59)

הערגה טומנת בחובה כיסופים וגעגוע אל אורה של ילדות, כאמור.

אורה של השכינה כמוה כמים חיים. (המים מסמלים חיים, כידוע). והיא שואפת להגיע

"מבעד מסנני האור… / אל מקור האור…/ אל מעגל אור רחוק כצבע על פני זכוכית/ מעצים את ההבדלים/ בין אור לחשך בין יום ללילה/ קרום דקיק מואר במהפך… / …תנועות בחזרה מעגלית…" שוב המעגליות האין-סופית, כאילו בכך היא מבטלת את עובדת החידלון.

שירים רבים בספר זה נכתבו כאילו מעצמם ולא באופן מודע. מורכבותם של השירים נובעת ממעמקי נפש מורכבת. ככל שאתה מעמיק וחודר אל מסתרי השיר, אתה מגלה רבדים נוספים . זוהי כתיבה ספונטנית-אינטואיטיבית שנכתבה כאילו תחת השראה אלוקית.

"בהוויה אין גוף הנשמה רצף פנימי / מצבי רוח ונפש חובקים כל / והגלוי הוא נסתר והנסתר הוא גלוי/ מתמלאים זה בזה מתערסלים". (עמ' 28).

בשער הנקרא "במעגלי הזמן" מצאתי גם שירי אהבה ליריים, רגישים ויפים.

בשער הנקרא "אלן" – שירים שנכתבו לזכר אלן מרפי שהיה אחד מחסידי אומות העולם. אדם שאהב את הבריות והציל נפשות.

בפרק "האור הפנימי" חוזרת המשוררת אל מוטיב האור, מוטיב שמפציע שוב ושוב כמקסם חלומי ומשקף את תחושת האופטימיות שבה, למרות הכל.

הספר מכיל גם שירי מחאה ותחושת חוסר-אונים המתייחסים לטרור המשתולל בארץ כשהחיים הם תמיד "בקצה הבכי", לדבריה.

האור מלווה אותה מאז ילדותה הזכורה לטוב, אשר נקטעה ביד אכזרית, ועד לאורה של שכינה ומשמש כנקודת זינוק לקראת המטרה - עד לאור הנצחי. עתה, מבקשת נפשה רק שלוה.

בשאיפתה לאור היא מחייה מחדש את שאבד לה, אם לא במישור המוחשי, הרי במישור הרגשי. בחיפוש אחרי האור היא כאילו חוזרת לעולם השפוי והשלו שהיה לה לפני המלחמה.

האור משמש לה בין היתר, כחבר, בניגוד לבדידות ממנה היא חוששת. אור ההכרה מאפשר לה להביט אל פנימיותה ולשאוב אותות חיים ששרדו בתוכה ומניצוצות אלה היא בוראת לה עולם חדש. ניצוץ שהינו "סדק בתוך הזמן החולף", מעין אשנב אל החיים. או-אז: "זורמת זרימה שקטה / לא מופרעת / ברצף הסמיך מתעבה והולך" 60) – תהליך של זרימה איטית עד לתחושת השלווה אליה שואפת להגיע.

מרקם החיים אליו היא חותרת להגיע בנוי מחומרים שונים, מהגלוי והנסתר כי עליה "להתנער מהרעד הרוטט" אחרת, " … גלקסיות מתערבלות למועקות הגוף / כרוח רפאים". כאן היא מתארת תהליך פיסי-פסיכולוגי של חומרים, תרכובות ותחושות עד שהופך הכל למרקם של חיים. (עמ' 62 "בחיק אביב מוקדם")

"זהו אור שפותח את עולמי אל עולם מורכב / וצוק מושלג סמיך נמס בתוכי" – אנרגיה שמאחדת גוף ונפש והופכת לישות טמירה אחת. (68). כאן מצטייר האור כמיסטי-רוחני.

השיר האחרון בספר זה שהינו גם הארוך ביותר ("אני מוצאת עצמי" – 71) מסכם באופן מוחשי ומופשט כאחד זיכרונות וחוויות שעולים כאילו מתוך סף ההכרה, שילוב של פעולות פיסיות של החומר בתוך העולם המופשט ממנו היא שואבת את כוחותיה. היא מישירה את מבטה ללא חשש לעבר הנסתר הפורץ אל הגלוי, וברצף, כאילו בנשימה אחת מתארת את ניצחונה על פני המוות. היא פורשת מעין וידוי מסכם מאז ילדותה השאננה שנהרסה פתאום, ועד לרגע הפיכחון הגדול ומגלה ש: "המופשט מקבל משמעות / ../ ../ ..מודעת להתפוררות הגוף / ובכל זאת / ../ ברוח הנפש המתבוננת בעצמה.." גם אם היא יודעת שכאב ועצב הזיכרונות ילוו אותה תמיד - היא מאמינה עדיין באהבה ו"בהזנה הדדית / בוראת קולאז' של מלים / מעשה משמעת עצמית של / זמן ומקום אחר / שהוא מסע ניצחון של הרוח / כנגד כל המכשולים / .."

מתוך ערפל ה"הדחקה" היא מגלה

"היום אני יודעת / השינויים העמוקים ברובד קרוב / הבית שידעתי נעלם / בין עיי חרבות… / ..בתוך שלמות מופשטת אך מובנת / רצועות מידע כעקבות הררי מלים… / … צרופים משתנים נדחקים לשוליים… / … / ..פערים ותהומות במאבקם הסיזיפי / … כאב התהומות… / בוחנת את הפרטים בתוך הזרימה / של הפער האחר / היא ( האהבה) נוסקת מעלה נגד כל חוקי המשיכה… "

לסיכום, אם כי הדוברת צבועה עדיין "בחמלת היערות האפלים שטופה כאב של זרדים / דרכי רבדים פסיפס", הרי רוחה נמצאת "בתוך אלוקים נותן ברכה" כי " ברכת ירושלים בעורקי / זורמת / והיא נושמת בהשלמה שלוה" ( 94 )

המסע לתהומות העבר הוא בלתי נמנע ואפילו חיוני. הרוח המקשרת בין עבר להווה, היא רוח השלמה שכן, בלעדיה לא תוכל למצוא את השלווה. גם אם נגזר עליה תמיד לחיות "בקצה הבכי", ובין "האין והשתיקות".

אכן, מסע של חיים כשהמוחשי והמופשט מתמזגים זה בזה ומשקפים את "קשת התחושות" בנפשה של המשוררת בבגרותה. בשיריה אלה היא יוצאת כאילו מתוך תהומות החשכה, נחשפת, מתוודה ועושה את חשבון עולמה ללא כחל וסרק.

תגלית האור כמוה כסוד הקיום.

שוב איננה מתכחשת. היא חיה את הכאב והעצב, את הזיכרונות, את הקמטים שהזמן חורט על פנינו, חושפת את מעטה נפשה ואפילו מודה ל"זה היופי הנפלא של הארעי / אל הקבוע…

וכך נעקרה השליה היא מרפרפת / וחד פעמי נקשר לנצחי / ונבלע באינסוף / נחבא מהעין / בבליל דימויים".

וחשה, דרך שיריה לפחות, שעולמה הרוחני חסין בפני כל פגע. הארעי הופך לקבוע אם בכוח האמונה ואם באמצעות יצירותיה, שהרי שיריה הופכים לנצחיים.