מרדכי פפירבלט - מבריח הקרפיונים

900 יום במחנות אושוויץ, משרד הביטחון, תשנו.

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 14 - אדר א תשס"ח * 2/08

הצופה, י"ג בכסלו, תשס"ח, 23.11.07.

את ספרו של מרדכי פפירבלט ניתן לשייך לז'אנר התיעודי של ספרי הזכרונות המתעדים את השואה הנוראה שפקדה את עמנו.

ספר זה, בן חמש מאות עמודים, כתוב כיומן אישי של האירועים, היוצרים רצף כרונולוגי מעניין ומרתק הסוחף את הקורא. התיאורים נמסרים בגוף ראשון, מפיו של הכותב, אשר דבריו מנוסחים בבהירות רבה ובאיפוק מדהים.

הספר מתחיל בתיאור חיי משפחה חמה ואוהבת שחייה וחיי מיליוני היהודים באירופה השתנו ב-1.9.39 עם תחילת ההפצצות הגרמניות על וורשה. תוך זמן קצר החלו הגזירות נחתות על היהודים. ענידת הטלאי הצהוב, רישום כדי לקבל כרטיסי עבודה, ולאחר מכן הכנסת היהודים לגיטו ושליטה מוחלטת בחייהם. רעב ומחלות הביאו למותם של רבים ומרה שחורה פשטה בכולם.

ההורים מבינים שצריך להימלט מהגטו. כיון שאי אפשר היה שכל המשפחה תעשה זאת הוחלט שהבן הבכור מרדכי, הוא יהיה החלוץ ויצא ראשון.

תגובתו הראשונה היתה:

"בתחילה נראה הדבר בעיני כטירוף: לעזוב את הבית בלי ההורים? האם אני, נער כבן 16, אוכל לבצע משימה נועזת כזו? תגובתי הראשונית הייתה שלילית בהחלט, לא הסכמתי לקבל על עצמי סיכון כזה ומוטב להימצא יחד עם כל המשפחה. אשר יקרה עם כולם גם איתי. אך במרוצת הימים שוכנעתי עד מהרה, ולאו דווקא על ידי ההורים או בני המשפחה שעמדו לצידם, כי אם על ידי גורם מכריע והוא: הרעב". (עמ' 44)..

קפיצתו מעל חומת הגיטו עליה הגנו חיילים גרמניים דרשה אומץ ותעוזה, תכונות, שבמהלך הספר היוו תנאי הכרחי ליכולת ההישרדות של המספר.

התוכנית הייתה להפליג בספינה קיטור בנהר מוורשה לעיר ראגוב, שכן קשה היה לנוע ברכבות באותה תקופה גם לאוכלוסייה הפולנית. חשיפתו בין הקהל העוין והחשדן הגבירה בו את פחדו. נדמה היה לו שכולם עוקבים אחריו וכל תנועה חשודה הגבירה את דאגתו. ברגעי חרדה אלו, כשעמד בתור לקנות את הכרטיס המיוחל להפלגה נגשה אליו נערה, כשחיוך נסוך על פניה ואמרה לו בלחש כשהיא מקפידה שאיש לא ישמע את דבריה:

"יודעת אני שהנך יהודי ובטח ברחת מהגטו וכל רצונך הוא לנסוע בספינה למקום הצלה. אך לפי ידיעותי אין לך כל סיכוי לקבל כרטיס, כי בקופה בודקים את תעודות הזיהוי של הנוסעים, כך שתיפול בפח. תן לי את הכסף ואמור לי לאיזה כיוון דרוש לך כרטיס". (עמ' 55).

תחושה של נס הציפה אותו: "הודיתי מקרב לב להשגחה העליונה על החסד".(עמ' 56). ואכן החסד האלוקי הנחה את כל צעדיו ואת תלאותיו הרבות עד שהגיע לבית

משפחתו. משם כתב להורים שיעשו הכל כדי לבוא אליו, כי שם בכפר ישנה אפשרות קיום. יחסם החם של בני משפחתו והתזונה לה זכה שפרו את מצב בריאותו והחזירוהו לכושרו הרגיל. הוא החל לעבוד לפרנסתו. כיון שלמד גם בישיבה יכול היה ללמד את בני דודו תורה. אך המחשבות על בני ביתו ועל אי קבלת מכתב מהם העכירו את לבו. יום אחד לשמחתו הרבה הגיעו לבית המשפחה אחיו ואחותו ומהם נודע לו שאביו אינו עוד בחיים. הרעב שבגיטו הכריעו והוא לא קם משנתו. האחים החליטו שבכל מחיר עליהם להינצל מהגיטו והם עשו זאת בזחילה בתעלת ביוב צרה, ולאחר מכן נכנסו לקרון והשתטחו מתחת לספסלים בתקווה שלא יתגלו. אלא שתוכניתם סוכלה על ידי המבקר שגרר אותם ממחבואם, עצר את הרכבת ודחפם החוצה. וכך לאחר שמונה עשר ימי נדודים הגיעו לבית קרוביהם לאושרו של מרדכי אחיהם. מרגע בואם התחיל האח הבכור לדאוג לסידורם. האח עבד אצל יהודי כרועה, ואחותו מצאה עבודה אצל יהודי בכפר כמטפלת בילד וכעוזרת הבית. בד בבד עם דאגתו לאחיו ולאחותו, הוא ניסה למצוא עבודה בכפר גרבטקה שם היו יהודים שנסעו לוורשה ודרכם קיווה לקבל ידיעות מהבית בגיטו.

השנה הייתה 1941. יחד עם אחיו עבדו באחד הכפרים בחטיבת עצים ובתמורה קבלו סעודה דשנה וכן שקית תפוחי אדמה וכיכר לחם אותם הביאו לאחות המאושרת. אלא שהחיים בכפרים נעשו יותר ויותר מסוכנים, שכן הגרמנים הסתובבו שם וניסו לצוד את היהודים. באחד הימים נעצרה בכפר עגלה ולהפתעתם הרבה נתגלו בה האם ואחיהם הקטן, שהצליחו לקפוץ מחומת הגיטו. את אחותם הקטנה השאירו בבית הילדים. הטיפול באם המורעבת לא הועיל וכשבוע לאחר הגעתם היא נפטרה.

מיתת האם השפיעה לרעה על האחים ומרדכי בעצת בני המשפחה החליט להעביר את האחים למקום אחר. האח הגדול יותר היה באופטוב לא רחוק מראדום שם התגוררה אחות אמם. האח עבד בבית חרושת למברשות והאחות עם האח הקטן היו בראדום אצל שתי דודות נוספות.

הגזירות תכפו ורבו ובדצמבר 1941 כשבחוץ משתוללת סופת שלגים והקור מקפיא יצאה הוראה שעל כל היהודים להצטרף לגיטו גרבטקה. שם בשני חדרונים התמקמו עם עוד משפחה שמנתה שלושה נפשות. בגיטו הוקמה מועצה יהודית ומשטרה יהודית שהקפידה לבל יישאר בגיטו תושב זמני כפי שהיה מרדכי.

כולם ידעו שמרדכי הוא ורשאי שברח מהגיטו, ולכן ניסו למוסרו לנאצים. הגרמנים דרשו מהשוטרים יהודים כדי לסלק את ערימות השלג וכשלא התנדבו היהודים החלו החטיפות. כך נפל מרדכי להיות בין הקורבנות הראשונים לעבודות אלו. העבודה בקור העז לוותה בהצלפות של השומרים הגרמניים. ללא תעודות זיהוי מצבו היה קשה ומסוכן. אך הוא תר אחר עבודה ומצא לבסוף בלית ברירה נשיאת קורות כבדי משקל כדי להעמיסם על קרונות הרכבת. הוא הרוויח חמישה זהובים ועל ידי גלגול קורה מהמסילה הצליח להביא עץ להסקת בית דודתו.

בכל שלב חשבו היהודים שגרוע מזה כבר לא יכול להיות. אלא שהמציאות טפחה בפניהם ויום אחד הגיעו אנשי הגסטפו, ובצעקות מקפיאות ובמכות חזקות הוציאו את היהודים לקרונות משא בדוחק ובצפיפות איומה כשהיעד הוא אושוויץ.

מרגע זה של שנת 1942 התחילה מסכת חיים של רעב, עבדות עינויים רבים כפור ואימה שחברו למחבר ולכל היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה.

מספרו היה 46794 ועם מספר זה עבר שלוש שנים בגיהנום זה. בשיטת מיספור זו הרסו הגרמנים את אישיותו של האדם. מרגע הקעקוע הוא הפך למספר, למשהו נקלה וחסר ערך. מספרו הוותיק של מרדכי שימש כעדות להישרדותו ולא פעם היה לו הדבר לרועץ.

הספר מגולל את ההתעללויות של הנאצים בשעת המפקד הידוע לשמצה. עמידה לא ישרה, כובע שחסר או מראה פנים שלא מצא חן בעיני הגרמני היוו עילה להנחת מכות רצח על היהודי חסר הישע.

תוך כדי הקריאה הסוחפת שאלתי את עצמי כיצד הצליח מרדכי פפירנבלט להישרד? האם הייתה זו השגחה פרטית בלבד ששמרה על צעדיו? אולי אישיותו החכמה והנבונה וכוח תבונתו ותעוזתו לחפש דרכי מילוט אפשריים באותם תנאי חיים בלתי אפשריים, שהיו שם תרמו גם הם להצלתו הבלתי הגיונית?

נראה ששתי השערות אלו שזורות בתיאור המפורט של שלוש השנים שעברו עליו באושוויץ. כתיבתו הריאליסטית המנופה מרגשנות יתר מגבירה את המתח, והקורא נזרק במנהרת הזמן לתקופה האפלה של האנושות, בה הסאדיזם והאכזריות לשמה שלטו בכיפה. דוגמאות רבות קיימות בספר לתיאור ההשגחה הפרטית שאפשרה לו לצוף ולהישרד. למשל: מכר שיחד עמו היה בטרנספורט נתן לו אולר משובץ ביהלומים. והוא שכבר סיגל לעצמו יכולת "להידבר" עם אנשים קיבל תמורתו עגבניות והובטח לו עוד לחם בעתיד. (עמ' 157). הרעב המתמיד באושוויץ דחף את האנשים להתנהגויות אכזריות למשל: גניבת לחם איש מרעהו בזמן השינה. כך קרה גם למרדכי שמנת לחמו היקרה מפז נגנבה בלילה כשישן. מישהו אחר אולי היה שותק ובולע את כעסו. לא כך עשה מרדכי. בלילה הוא ארב לדמות וגילה שהיה זה אוקראיני רחב גרם. הוא חשב וטיכס עצה כיצד להשיב לעצמו את מנת הלחם שנגזלה ממנו. באחד הלילות כשנוכח שהלה נוחר כחזיר התגנב לדרגשו והבחין בגבשושית שליד ראשו.

"הכנסתי את ידי וחרש –חרש הוצאתי מנת לחם ארוזה בנייר. חזרתי למצעי ותוך שניות ספורות המנה נעלמה בתוך בטני. אין לשער את שמחתי הכפולה באותו לילה: 1 החזרת הלחם 2. ארוחת לילה לא צפויה". (עמ' 166).

באחד הימים פגש בחבר שסיפר לו על המשרפות החדשות שנבנות באושוויץ, ותיאר בפניו את שיטת ההרג השטנית על ידי גז ה"ציקלון". מרדכי לא יכול היה לשמוע את כל התיאורים ורצה לברוח מהמקום אלא שדברי חברו נחרתו במוחו:

"עלינו האחריות לספר הלאה לכל אחד ואחד, אם יישאר בחיים כמובן, את כל הקורות במקום ארור זה, שנקרא אושוויץ בירקנאו", ולמשמע דברים אלו גמלה בלבו ההחלטה:

"חברי צדק, אך האם יהיה מישהו חופשי כדי למסור הלאה על הגיהנום פה? באותו יום שחור, רוחי אומנם נפלה, אך החלטתי בכל זאת להחזיק מעמד ויהי מה. אולי אזכה עוד לצאת מכאן כדי לספר כל זאת אי פעם" (עמ' 177).

תיאורי הטבע הרבים ששזורים בספר משקפים את הניגוד המשווע למצבו העגום:

"תעלות ישרות מכוסות משטחי דשא נמשכו לאורך הכביש, ועל האגם שבמרכזו שטו להם ברבורים צחורים, שעם התקרבנו הסתלקו ברעש מחריש אוזניים – בטח נבהלו מפחד בגדינו המשונים בפסי כחול לבן. "

הנימה האירונית מעצימה את יכולת שיפוט של העופות, שגודלו שם עבור יחידות הס.ס. הם מסוגלים להיבהל למראה היהודים מזי הרעב שבקושי משרכים את רגלם בניגוד למגדליהם הנאצים. מראה פסטורלי זה הופרע כאחת על ידי הפחד מארבעת הכלבים הענקיים, המאולפים, מזי האימה ששמרו על יישור שורות הצועדים לעבודות השונות מחוץ למחנה אושוויץ, ואוי היה למי שחרג מהטור או הסב את ראשו כדי לשוחח עם חברו. (עמ' 186).

שמו המיוחד של הספר "מבריח הקרפיונים", המעורר את סקרנותו של הקורא קשור להכנת בריכות הדגים, שנבנו עבור רווחתם הקולוניארית של הס.ס, במרחק של שנים עשר ק"מ מהמחנה. חריצותו ורצונו להוכיח עצמו על אף היותו צעיר מבין כל שותפיו הגויים לעבודה הפכו אותו לפועל מקצועי וכך הוצג בפני אנשי הס. ס. הדבר זיכה אותו בתוספת מרק בחלוקת האוכל בצהרים.

הבחור הצעיר שרכש נסיון עבודה בשנת 1941, כשעבד בעיסוקי השדה ובכל מיני עבודות מזדמנות, בלט ביכולת עבודתו המקצועית ובכשורי הבישול של הקרפיונים המטוגנים לקאפו ולשומרים של האסירים בעבודתם. ועל כן נבחר על ידי הקאפו להבריח דגים במכנסיו לטבח באושוויץ. לו היה נתפס היה מסכן את חייו.

הסכנה חלפה והרווח השתלם. תמורת הקרפיון הוא קיבל מהטבח הראשי של מטבח האסירים חבילת מרגרינה שהומרה ב"שוק השחור" ללחם. (עמ' 247).

הגעתם של יהודי יוון שמחה אותו, והוא בלש להזדמנויות כדי לשוחח עמם ולהבין את צליל שפתם המוכר הלא היא שפת הקודש. מהם שמע על המצב מחוץ למחנות, על הגרמנים שמתקדמים בחזיתות ועל מצבם הקטסטרופלי של היהודים בארצות כיבושיהם. יכולתו לתקשר עם אסירים אלו זיכתה אותו להיות פועל בכיר ומתורגמן. העלאה זו בדרגה אפשרה לו לעבוד פחות, לפקח והחשוב ביותר לקבל תוספת מרק בשעת החלוקה.

עם כל הסבל הנורא בשלוש השנים באושוויץ מוחו של מרדכי חישב כל הזמן דרכי מילוט מהסלקציות הרבות של אנשי הס.ס. מספרו הסגיר את וותיקותו וכך היה מועד לחיסול עם כל היתפסות. באחד הלילות ברח לבלוק אחר, והופתע בבוקר כשהגוי שהיה אחראי לבלוק שלו הוסיף ברשימותיו את הספרה 1 בהתחלת מספרו, מספר של אסיר שמת מזמן, וכך הציל את חייו של מרדכי.

יכולת האלתור, התושייה ובטחונו העצמי עזרו לו במציאת מקורות מחיה מקוריים. למשל: רעיונו ליצר מטאטאים מענפים יבשים, המצאה גאונית שאפשרה לו ולעוד כמה לשרוד. דוגמא נוספת היא ניצול ידיעותיו בשפה הגרמנית. הוא הציע לפולנים באחד הצריפים לכתוב להם מכתבים הביתה. וראה זה פלא מיד נאספו סביבו מספר פולנים והוא נכנס לשלב חדש בחייו. (עמ' 284). עבודה זו הצריכה זהירות רבה שכן הצנזורה של הס.ס הקפידה שלא יופץ מידע על הנעשה במחנות. שכרו שולם לו כשקיבל הגוי חבילה מביתו.

מרדכי הועסק בעבודות שונות כמו שטיפת דודי האוכל, עבודה ששכרה היה גירוד שאריות האוכל המעופש, אך אפשרה לו מרחב מחייה בטוח יחסית. לעומת זאת כשהוטל עליו לחלק קפה לס.ס ששמרו במגדלים סביב המחנה, הוא היה בסכנה ממשית, כי בכל רגע היה עלול אחד החיילים לירות בו לשם שעשוע והנאה סדיסטית.

מרדכי היה ער לסביבתו וחושיו האנושיים לעזור לזולת פעלו ללא ליאות. יום אחד הבחין ביהודי חדש, בחור צעיר בשם ליבוש ליאון, ששכב ליד דרגשו. הסתבר שהוא בן יחיד להוריו מקרקוב, חלה בטיפוס והצליח להינצל ממשלוח למשרפות אושוויץ. סיפור חיים זה ריגש את מרדכי עד דמעות. הוא נזכר בשתי הפעמים שחלה בטיפוס והתגבר עליה, והוא נרתם למצוא לו מקום עבודה מתאים, וכן הבטיח לו לחפש עבורו אוכל.

מרדכי בעזרת קשריו עם אסירים גויים רבים הצליח לשכנע אסיר מכר, שעבד על דחפור ענק, לתת לחברו עבודת רישום של המשאיות שהוציאו אדמה מהחפירות בשטח המחנה. כמו כן דאג שימצא קרוב אליו בזמן חלוקת המרק. בנוסף לכך השתדל לעבור לידו להיות בטוח שהוא מסתגל לעיסוק זה שהצילו ממות בטוח. מרדכי הגדיל לעשות ולא פעם נתן לו את מנת המרק שלו ובלבד שיתחזק.

"בתחילה סרב באומרו שעשיתי די עבורו עם סידורו בעבודה קלה, אך שכנעתיו והוא נתרצה. הוא אמר לי שלא נעים לו, שאין ביכולתו לתת לי משהו בתמורה, והרי ידוע היה באותם ימים אפלים במחנות, שאסירים, ואפילו קרובי משפחה, לא נתנו שום דבר בחינם". (עמ' 337).

חוויה עילאית מיוחדת במינה חווה ביום הכיפורים השלישי לשהותו במחנות. בבלוק 12, סביב נר דולק, התקבצו האסירים שנראו לו כאנוסים בימי האנקוויזיציה בספרד והתחילו להתפלל בכוונה גדולה כשכולם חונקים את קולם לבל יתפרצו בבכי נורא:

"דמעות נראו בעיני רבים, וגם אצלי התעורר איזה חשק לזעוק בקול ולהשתחרר ממועקה עזה אחת ולתמיד. תמונה זאת של אסירים, אשר דמעותיהם מרחו את אבק הפחם מפניהם, העומדים וחוזרים על דברי בעל התפילה ביראה ובאימה לא תשכח לעולם! מול שלטון זוועה של הס.ס ועוזריהם הרבים, מתייצבים להם אסירים יהודים מדוכאים עד עפר וקוראים עליהם תיגר!" (עמ' 344).

כישוריו של מרדכי הביאו אותו לעיסוק חדש של עבודת ביקורת על אצל שישים פירמות שהיו פזורות על שטח של קילומטרים אחדים. שוב בולטת תושייתו. הוא הגיש רשימה של בגדים שנחוצים לו בסיוריו בשטח המחנה. כך בביטחון עצמי הגיע לאחראי שהיה אסיר פוליטי ואמר לו שהרשימה היא הוראת המפקדה. הבעת פניו של האסיר השתנתה תוך שהוא מאחל לו בהצלחה. הוא הובילו למחסן בדגים מסודר על פי מיטב השיטה הגרמנית. מרדכי בחר לעצמו חליפת אסירים חדשה, נעלים במצב טוב וגם שעון. באותו מעמד לא הצלחתו האישית חממה את לבו אלא הדאגה לשאר האסירים, שהחורף עומד בפתח והם עטופי סחבות. המחשבה שהטרידה את מוחו הייתה:

"רוב האסירים מתהלכים בלבוש קרוע ובלוי וכאן על המדפים מונחים פריטי ציוד ללא שימוש, ורבים בהם הבגדים החמים, בו בזמן שהאסירים לבשו ביגוד קיצי, בימים שהחל להיות כבר קריר". (עמ' 339).

סיפורי העזרה לזולת של מרדכי שזורים גם במסע המוות שחותם את הספר. מסע שלא פעם גרם לו להרים ידיים ולהפסיק את הסבל הנורא מכל. יחפים, מזי רעב וקפואים בשלג צעדו שארית הפליטה, כשבכל רגע מישהו מתמוטט ונורה במקום.

"וכך, נתון בין החיים והמוות באותו לילה מר ונמהר, חדלתי כאילו לתפקד. אולם איזה כוח מסתורי, שאת פשרו לא יכולתי להבין אמר: 'תמשיך'. מצד אחד גירה אותי רצון להפסיק את המירוץ, להשתטח על קרקע היער המושלג ולנוח. פשוט לשכב ולנוח באין מפריע לעולמים וחסל כל העינויים, מאידך גיסא הריצני כוח נסתר שלחש לי מידי פעם: 'קום! עוד קצת ועוד קצת, ותבוא אל המנוחה ואל הנחלה. תמיד אמרת שאחרי לילה חשוך חייב להופיע יום של אור" אולם הרצון השני, האופטימי, כביכול, היה חלש ובלתי משכנע שכמעט ונסחפתי בזה הראשון. רק מקרה הוא ולא יותר, או אולי פשוט נס, שלא נכנעתי והמשכתי על אף הכל". (עמ' 400).

מרדכי שרד אך כל משפחתו נכחדה. ה' יקום דמם.

בשיחתי עם מרדכי פפירנבלט שאלתיו בהערכה רבה כיצד גייס את כוחותיו לא רק להציל את עצמו אלא אף לדאוג לבני עמו? תשובתו הייתה: "אני בטוח שבזכות מעשים טובים אלו הקב"ה הצילני".

כבת לניצולי שואה שנשמה את סיפורי אושוויץ בבית וכמי שבקרה במקומות תופת אלו אני חשה את גודל האחריות שיש לנו להעביר לדורות הבאים את אימי השואה לזכרון עדי עולם.

על רקע מכחישי השואה שמנסים לטפטף את רעלם מהווה ספר זה תשובה ניצחת, עדות מזוויעה למה שחוללו הנאצים ועוזריהם לעם ישראל.

לדעתי, חשוב להכניס ספר זה לרשימת ספרי קריאת החובה בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים. כמו כן משלחות של נוער היוצאות לבקר בפולין באתרי ההשמדה ראוי שיקראו, ידונו ואף יפגשו עם מר פפירנבלט, שב"ה עוד כוחו במותניו, והוא מתמסר מתוך תחושה של ייעוד להנחיל לנוער ולכל המתעניין את עדותו הישירה ולספר לכולם מה קרה שם בפלנטה האחרת.