השחף: נקודות לקריאה מונחית רב תחומית

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

"ג'ונתן ליווינגסטון Seagull השחף" / ריצ'ארד באך, צילומים: ראסל מונסון, תרגום: נורית יהודאי. הוצאת "בוסתן", תל אביב, 1973

ההקדשה בפתח הספר אומרת: "לג'ונתן השחף האמיתי שחי בתוכנו". הקדשה זו כבר יוצרת
מעין קשר גומלין בין ציפור אמיתית (ששמה ג'ונתן), ובין מישהו שמדומה בתכונותיו לשחף. כך או אחרת מִשחק הגומלין בין קורותיו של השחף ובין קורותיו של האדם שמדומה לשחף, מתחיל כבר בשמו של הספר (מי בינינו מכיר ציפור עם שם כזה?..), בהקדשה, וממשיך לאורך העלילה.

"השחף" הוא יצירה מיוחדת במינה: הוא סיפורו של ג'ונתן ליוונגסטון, השחף, אבל לא פחות מכך הוא הסיפור של האדם באופן כללי, והסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו. היצירה עוסקת בתנועה, במסע: הן במסע פיזי - שהרי לפנינו ציפור (שחף) שמהות חייה מתבטאת במעופה, אך בו-זמנית זהו סיפור של אמביציה, שאיפה להגיע את הקצה של היכולת - ולהזיז אותו, את הקצה, יותר גבוה, יותר משוכלל. ג'ונתן ליוינגסטון, משכלל את יכולת התעופה שלו, לא משום שיש לו שאיפות ספורטיביות כלשהן: ג'ונתן ליויגסטון עובר שינוי כי הוא מחפש -ומוצא- את הדרך לחיים בעלי תוכן ומשמעות עמוקים (וגבוהים) לאין ערוך ממה שהיו לו. ניתן לומר שמסע הבדיקה, החיפוש והשיכלול עד לתוצאות שאליהן הגיע ג'ונתן ליוינגסטון, הופך את הסיפור כולו לסיפור מסעות: מסע פיזי, מסע מנטאלי,מסע תודעתי, מסע פילוסופי-תיאולוגי, ועוד. זהו סיפור על יכולתו הכמעט -בלתי -מוגבלת של כוח הרצון.

מדוע בחר ריצ'ארד בך לכתוב דוקא על צ י פ ו ר ? הציפור ממחישה הן פיזית והן מטאפורית את היכולת לעוף. היכולת לעוף ורעיון החופש קשורים לציפור וכן לאמירה של הסיפור.

מוטיב המעוף כסמל
המוטיב המרכזי של הספר הוא המעוף. המעוף הוא סמל להיצמדות לערך. אצל השחפים האחרים הערך המרכזי הוא ההישרדות בחיים, שפירושו מירוץ אחרי האוכל. ולכן, כל יכולות התעופה של השחפים האחרים מגוייסות אך ורק למימוש הסיפוק המיידי - למצוא אוכל. מעוף לשם מעוף - נחשב אצלם לטיפשי ומיותר. ג'ונתן מרגיש שחייב להיות משהו בחייו שהוא בעל ערך מ עֵ ב ר לחיפוש אחרי האוכל.

"לגבי מרבית השחפים אין הטיסה חשובה, אלא למען המזון בלבד. אולם, לשחף זה לא היה כל ענין במזון; עיניו היו נשואות אל הטיסה לבדה" (עמ' 13).

ג'ונתן בודק את יכולות התעופה שלו, ו"זוכה" לתרעומת מצד הוריו "מדוע כה קשה לך להיות כמו יתר ציפורי העדה... מדוע אינך אוכל... אם חייב אתה ללמוד - למד את המזון, וכיצד להשיגו" (עמ' 14) [משהו בסגנון: אם כבר ללכת לאוניברסיטה, למד מחשבים או מִנְהל עסקים. מה כבר ייתנו לך פילוסופיה אשורית וארכאולוגיה?...]

נראה שג'ונתן יצטרך להתמודד - לא רק עם הוריו, אלא עם כל העדה של השחפים, שאינה סובלת רצונות אינדיבידואליסטיים. ולא פחות מזה הוא יצטרך להתמודד עם מגבלות היכולת שלו, שאותן הוא רוצה לשכלל...

לסיפור שלושה חלקים, המקבילים לתהליך שעבר ג'ונתן:
חלק ראשון מתרחש על האדמה.
חלק שני מתרחש בשמיים [בעולם הבא, בגן העדן].
חלק שלישי - שוב על האדמה.

מבט כללי על היצירה:

"השחף" נוגע בשני מסלולים משמעותיים לאדם:
מסלול ראשון הוא הקשבה לכוחות הפנימיים של האדם, וחתירה למימושם [ואכן, אנחנו חיים בעידן שבו ניתנת תשומת לב רבה ל"מימוש עצמי"]. אבל מסלול זה אינו מושלם כשהוא מרכז את עצמו לאינדיבידואל בלבד: קיימים סביבנו אנשים אחרים, ואַל לנו להפנות את כל משאבינו הפנימיים לעצמנו בלבד [שכן אז יכולים אנו להיכנס לתחומן של היוהרה, גַּבְהוּת-הלב והאטימות].

כאן מגיע המסלול השני, המשמעותי לא-פחות של "השחף": לשיא כוחו מגיע השחף, אחרי שהוא מגלה את עוצמות המעוף העצמי: כשהוא לומד את סוד טוב הלב והאהבה; כשהוא מתוודע למושלמוּת של עצמו במצב של נתינה לזולת. צ'אנג, המורה הגדול של ג'ונתן, אומר לו בפגישתם האחרונה והמסכמת: "...לאחר מכן תהיה נכון להחל בדבר הקשה, הנשגב והמשעשע מכל. נכון תהיה להתחיל לטוס מעלה וללמוד את משמעותם של טוב הלב והאהבה." (עמ' 61). ואכן, "ככל שהִרבה ג'ונתן ללמוד את שיעורי טוב הלב, ככל שעמל להבין את טיבעה של האהבה, כן גבר רצונו לשוב אל האדמה. שכן למרות עברו הכאוב והבודד נולד ג'ונתן להיות מורה ומדריך" (עמ' 62)

בתוך מורה ומדריך, הוא מפנים, ומחנך על פי הפתגם שלמד:

"השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות" (שם)

כי באמצעות האמת שמעביר הלאה, דרך תלמידיו, הוא מבין שמלאכת המעוף היא אתגר אישי, ולא פחות ממנו - אתגר חברתי.

לסיכום: "השחף" מציג לפנינו דרך שנוגעת במיצוי כוחותיו הפיזיים, הרוחניים, המנטליים, ולא פחות מכך - הריגשיים של האדם. בשלב זה כדאי להעיף מבט חוזר למוטו של הסיפור: "לג'ונתן השחף האמיתי שחי בתוכנו". [הדגשה שלי - ד.ס]

"השחף" הוא יצירה שמשלבת בתוכה שתי אמנויות שארוגות זו בזו: אמנות המילה ואמנות הצילום.



כמה מילים כלליות על הצילום:
הדגש בצילום הוא - תנועה. ישנן 3 דרכים לצלם תנועה:
1. הקפאת התנועה, כשהתנוחה מעידה על התנועה, - ע"י צילום מהיר (חלקיק שניה. אולי 1/250 שניה)
2. צילום איטי, שעצם התנועה נרשם בתוך הצילום. במקום לתפוס את האובייקט (נניח יד) במקום אחד, הצילום הוא מספיק איטי כדי לתפוס את היד בתנועה, ואז היד "מרוחה" בתוך הצילום. (הצילום בעמ' 16 מראה תזוזה של הכנפיים, וכן - בעמ' 31-30)
3.דרך נוספת - מיוחדת במינה: כדי להראות את התנועה של הציפור, יש שימוש בדפים חצי-שקופים מעל צילום של הציפור (הטכניקה של שימוש בדפים חצי שקופים מצויה במהדורה של 1973. במהדורות מאוחרות יותר היא אינה נמצאת, למרבה הצער. אולי בגלל חישובי-עלויות.). כך אפשר להרגיש באמצעות הדיפדוף את התנועות של הכנפיים - תנועה אחרי תנועה (עמ' 58-56). בדף השקוף משתקפת דמות מטושטשת (שזו התנועה הבאה של הציפור). אפשר לדפדף בדפים השקופים בשני הכיוונים -ולעקוב אחרי תנועותיה של הציפור - תנוחה אחרי תנוחה. מאידך - כל דף בפני עצמו מהווה צילום עצמאי יפה.

עוד הערות על הצילומים
בצילומים שבעמ' 69-68 ( 4 ציפורים שחורות על רקע השמים) מתואר סילואט (צללית)של הציפור,
כי יש חשיפה לשמים. הזוית המיוחדת הזאת מדגישה את קוי המתאר של הציפור, במקום שתצלם את הציפור עצמה.

הצילום בעמ' 81-80 הוא מגובה רב מאוד. בד"כ עין של בן-אדם אינה רואה את מה שמצולם פה.
מעניין לבדוק את המיקום של הצילום בטכניקה הזאת, ברצף של הטקסט.

טכניקה אחרת המצויה בספר היא הצילום פוינטיליסטי. הנקודות נמצאות ביסוד כל תמונה זוהי תמונה שמורכבת מנקודות-נקודות (עמ' 85). תמונה כזאת מבצעים בשיטת ההגדלה. מגדילים מאוד את התמונה. האפקט האמנותי הזה מבליט את העובדה שהציפור, כמו גם הסיפור כולו, היא משל.


למה השתמש ריצארד באך דוקא בתמונות? [ ולמה דוקא ציפור?]
מעל 80% מהמוח הפעיל מוקדשים לראיה. כך שהראיה תופסת את המקום המרכזי בעבודה של המוח.
הציפור, בגלל שהוא מחפשת מלמעלה את המזון, היא בעלת הראיה החדה ביותר: גם ראיה מרחבית וגם ראיה ממוקדת.

לציפור יש מודעות של המרחב. הציפור תופסת את הגובה באינסטינקט.
ביצירה הזאת יש לנו סיפור שעובר על ציפור, וגם סיפור של הציפור כמשל.

כל ה"תנועות" של היצירה, שהן השלבים שאותם עובר הגיבור במודעות שלו על חייו ומשמעותם, מומחשים באמצעות הצילומים, על הטכניקות השונות של צילומי-תנועה.

הציפור כגיבור היצירה - בגלל כל הנתונים שצויינו לעיל - מסוגלת "לזוז" גם מעשית וגם מטאפורית, לקראת גילוי המשמעות האמיתית של הקיום - שהוא המסר של היצירה.

הצילומים "מְעִיפים" את הקורא, יחד עם הטקסט, גבוה גבוה במסלול מעופו של השחף, כשאֵל חוויית הקריאה מתלווה חוויה אסתטית-חושנית, שממחישה ומעצימה את משמעות המילים.

ראוי לשים לב לעובדה שישנה התאמה מוחלטת בין תוכן הטקסט והצילום, הן במספר השחפים המצולמים (בהתאם לעלילה: בתחילת הסיפור - שחף אחד, אח"כ - שניים, ולקראת סופו (81-80) - קבוצה). גם זווית הצילום וכיוון מעופו של השחף מותאמים לעלילה.

[הדברים בפרק על הצילומים מבוססים על שיחה עם שמעון זאבי, אמן ומורה לצילום]

_____ _____ _____


דיאלוג עם טקסט הוא סיפור שלא נגמר
עיסוק פנימי בטקסט הוא עיסוק שאינו נגמר. זהו דיאלוג שעולה מידי פעם: לפעמים בעקבות מחשבה, ולפעמים כתוצאה של חוויה אישית שאנחנו כקוראים מחברים אותה עם הטקסט, עולות בתוכנו תובנות חדשות. התובנות האלה לא רק מחדדות לנו את הטקסט, אלא "לוקחות" אותו אל מסלול חיינו היומיומי - באופן הפרטי ביותר. כך קורה שספר שמונח בספריית ביתנו, "יורד" לפעמים מהמדף ו"מתיישב" אצלנו באמצע הלב, ומשרטט לו שם מַפָּה...

לכן אני מזמינה את הקוראים להשאיר את הדיאלוג ביניכם ובין הטקסט במצב פתוח. מי יודע מתי "תרד" עליכם איזו אמירה חדשה - -


תובנות בעקבות ג'ונתן ליוינגסטון:
כדי לגלות את טוב הלב והאהבה, אדם צריך, קודם כל, לשכלל את המעוף הפרטי שלו. העבודה מתחילה בראש, אבל היא גם עבודה פיזית, תובענית וכואבת, סלולה בלא-מעט כישלונות ועוגמות נפש.
כשהאדם מצליח להגיע לשכלול המעוף שלו, הוא לומד לאהוב את עצמו. שלב זה הכרחי בתהליך, שכן אִם אדם מסובך ב"פלונטרים" פנימיים, הוא אינו מסוגל לעוף. הוא אינו מסוגל לאהוב, לא את עצמו, ובוודאי שלא את האחרים. הוא פשוט עסוק בלהיות "תקוע" בבעיה.

כשמצליח האדם להגיע למעלת האהבה העצמית, הוא הולך הלאה, אל הייעוד האמיתי: להוציא את שפע האהבה שלו אל הזולת. זהו סוד טוּב הלב והאהבה שאליו מגיע ג'ונתן ליוינגסטון השחף בשלב הגבוה של חייו.

אבל השלב הגבוה יותר עוד לפניו: הנביעה של האהבה היא הנתינה. בלעדי הנתינה נשארת האהבה בלי שימוש, וכדרכם של דברים סטאטיים ולא מאווררים, היא דוהה. אולי אפילו מתנוונת.
הנתינה מכוונת תמיד אל הזולת. כאן מתחיל מסע-האהבה, שראשיתו במקום האישי ביותר של האדם, לנוע אל מקומות פרטיים של האחֵר.

ואז מתגלה דבר מופלא: מסע-האהבה אל הזולת עושה "סיבוב פרסה": הנתינה לא רק מזינה את האחֵר, אלא היא חוזרת אל הנותן, ועוטפת אותו בתמצית הכי מזוקקת של האושר.

ובכך נוגע המָעוֹף בשמים.

ירושלים, 27.2.04.