אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עיון בשיר: 'מן העפר אתה ואל עפר תשוב'
מאת עדי שרון

לאה קפלן

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

הֶעָפָר שֶׁלִי -
גּוּפִי הַדָּווּי
בְּלוֹתִי
לֹבֶן שְׂעָרוֹתַי שֶׁמִתַּחַת לַצֶּבַע
וּצְלִיעָתִי.

עֹדֶף מִשְׁקָלִי
וְקֹצֶר רְאִיָּתִי
מְעִידוֹתַי
חֶסְרוֹנוֹתַי
אֲרָעִיוּתִי
וְקֹצֶר שִׂכְלִי

וּנְשִׁימָתִי הַמְקַרְטַעַת
הַמְנַסָה
לְהָרִים אֶת
הַמַּשָּׂא.


שירה של עדי שרון "מן העפר אתה ואל עפר תשוב" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות שירה לאנשים בעלי מוגבלויות.

כותרת השיר "מן העפר אתה ואל עפר תשוב" לקוחה מספר בראשית פרק ג'. אדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע למרות שצֻווה לא לאכול ממנו ולכן הוא נענש: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

המלה "עפר" היא מלה מרכזית בשיר. באמצעותה מתוארים חייו של האדם על פני האדמה. מהות הקיום האנושי נעה בין יצירתו של האדם מן העפר לשובו להיות עפר לאחר מותו. פרק זמן זה כרוך בהתמודדות עם קשיים רבים שהחיים טומנים בחובם.

השיר מורכב משלושה בתים אשר כל אחד מהם מנסה לתהות על קנקנו של צמד המילים : "העפר שלי". הדוברת משליכה את עונשו של אדם הראשון לחייה האישיים. בכך היא רומזת על אפשרות להבנת נכותה כעונש משמיים. לאחר המוות, נקבר האדם באדמה, בין רגבי עפר, אך הדוברת חשה עוד בחייה, העפר מקיף אותה מכל עבר.
לעומת הכותרת הכללית, פותח הבית הראשון במילים "העפר שלי". אמנם, כל בני האדם נולדו מעפר, אך הדוברת מדגישה את האישי, הפרטי, באמצעות מילת השייכות "שלי".

העפר של הדוברת מזוהה בראש ובראשונה עם גופה הדווי. הדבר מעורר בקורא אסוציאציות של מוות - ערש דווי.

הזדקנות הגוף, המתוארת במילה "בלותי" הינה חלק ממה שהדוברת מכנה "העפר שלי". העפר הוא שֵׁם כולל לאישיותה של הדוברת, ומהותה.

מדוע נבחר דווקא "העפר" לייצג את נכותה של הדוברת? עפר היא מלה בעלת משמעויות רבות: עפר הוא כינוי לאדם, בן תמותה. העפר מייצג דבר נטול ערך (= הביטוי "עפר ואֵפר"), כפי שהדוברת מבטאת את עצמה בשיר. העפר מתקשר למוות ורומז על האפשרות שהנכות כמוה כמוות לאדם הסובל ממנה. כמו כן, עפר הוא רגבים של אדמה - רגב עפר כבוש אין לו קיום לאורך זמן. הוא דומה לחייו של האדם ועם הזמן הוא מתפורר, נפוץ לכל עבר ואינו נשמר כפי שהוא. אפשרות נוספת להבנת המלה "עפר" קשורה לנאמר בתפילת הימים הנוראים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" - נבראנו ממנו, היה כאן לפנינו ויבלה אותנו אחרי אריכות ימינו ושנותינו.

המלה "בלותי" לקוּחה מספר בראשית. שרה אימנו מגיבה בצחוק כאשר היא מתבשרת על הולדתו העתידה של יצחק. "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הֽיְתָה־ לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית י"ח, י"ב). בספר בראשית שרה יולדת למרות גילה המבוגר. תהליך הבלוּת בשיר, הוא עובדה קיימת, בלתי ניתנת לשינוי ואין עימו נחמה.

תהליך ההזדקנות מותיר את רישומו דרך "לֹבֶן שְׂעָרוֹתַי שֶׁמִתַּחַת לַצֶּבַע". נסיון הסתרת הגיל ושערות השֵׂיבה ע"י צביעת השיער, אינו עולה יפה. שיער השיבה מבצבץ ומסגיר את גילה האמיתי של הדוברת.

השיר לועג לניסיונותיו של האדם לטשטש את גילו באמצעות צביעת השיער.

הבית הראשון מסתיים במלה "וּצְלִיעָתִי". סימני הזִקנה מאפיינים כל אדם (גוף דווי, בלות ושיער שיבה) אולם הצליעה מסגירה את העובדה שמדובר באדם נכה.
המלה "וּצְלִיעָתִי." מסתיימת בנקודה. סימן פיסוק זה מדגיש את המוגבלות של הדוברת. הנקודה מחייבת את הקורא לעצור ולנשום אוויר בין בית לבית, בדומה לפעולת ההליכה הצולעת של הדוברת.

הבית השני מוסיף לפרש את גילויי ה"עפר" מהיבטים נוספים, כמו: משקלה העודף של הדוברת וקוצר ראייתה. אלו מאפיינים פיזיים, אובייקטיביים. אנשים רבים סובלים ממשקל עודף ומקוצר ראִיה. "חסרונות" אלו מעוררים חיוך והזדהות של הקורא.

ארבעת ההיבטים הנוספים של הבית הינם מופשטים, סובייקטיביים:

מְעִידוֹתַי, חֶסְרוֹנוֹתַי,
אֲרָעִיוּתִי, וְקֹצֶר שִׂכְלִי.

המעידה מתקשרת לצליעתה של הדוברת. הנכות גורמת לצליעה, והצליעה למעידה. המעידות הן מטאפורות למעשי האדם - טעויות, מִשְׁגִים ומהלכים לא נכונים, שהם חלק בלתי נפרד מחייו של אדם.

הדוברת מעידה על עצמה שהיא בעלת חסרונות ("חסרונותי" – בלשון רבים) ומודעת לעובדת ארעיותה בעולם. מבחינה זו, אין הדוברת שונה מכל אדם אחר בעולם.

ההכרה ב"קוצר שכלי" יכולה להתפרש כתוצאה של הנכות הגורמת להכרה במוגבלותו של השכל האנושי. האדם אינו יכול להשיג בשכלו את דרכי ההנהגה. מצד שני, מילים אלו מעוררות בקורא חוסר נחת. הדוברת סובלת מנכות מסויימת, אך אינה מוגבלת בהכרח בשכלהּ. הדוברת ממעיטה בערך עצמה ומחמירה בשפיטתה את עצמה.
בבית השני אין סימני פיסוק. הוא נקרא בנשימה אחת ללא הפסקה מבית לבית.

הבית השלישי, המשכו הישיר של הבית השני, פותח במילים "ונשימתי המקרטעת" מטאפורה זו כורכת את נשימתה של הדוברת במילה "מקרטעת" השייכת לתחום המכונאות. (כמו מכונית "מקרטעת" על הכביש – מתנהלת בכבדות ובאיטיות). הנשימה "מקרטעת" כלומר נעשית בכבדות, עולה ויורדת, מהירה ואיטית. צליעה היא הליכה לא סדירה ואף הנשימה המקרטעת היא נשימה בלתי סדירה. הנכות הפיזית משתלטת ומשתלטת באופן מטאפורי על הנשימה. הדוברת קושרת במכוון בין הצליעה לבין נשימתה, כדי להראות את השפעת הצליעה על כל איברי הגוף.

חיותו של האדם נמצאת בנשימתו. כאשר אדם מפסיק לנשום, נקבע מותו. הנשימה שאינה סדירה, מתקשרת למוות הקרב, אשר נוכחותו מורגשת לאורך השיר.
הנשימה מנסה להרים "את המשא" – איזה משא? משא הגוף הדווי הכולל את לובן השיער, הצליעה, עודף המשקל, קוצר הראיה והשכל.

את "המשא" ניתן לפרש גם כמשא החיים – הרצון לחיות ולתפקד באופן עצמאי למרות הנכות המגבילה. הדוברת מנסה לחיות חיים מלאים על אף הקושי הכרוך בדבר.
השיר מסתיים בניסיון "להרים את המשא" ולהתמודד עם החוויות שהחיים מזמנים לכל אדם. האדם נתקל במהלך חייו בקשיים שונים. החוכמה היא לעת להתמודד עימם! מבחינה זו השיר מסתיים בנימה אופטימית. על אף החסרונות והמעידות, עצם הניסיון להרים את משא החיים הוא העיקר.

סיכום: השיר הוא שיר אישי, לירי, נוגע ללב, הנושא אופי של וידוי. הדוברת מתארת את הקושי בהתמודדות היום-יומית עם משא הנכות, המלווה את חייה.
השיר מחולק לשלושה בתים. שורותיו קצרות, בדרך כלל בנות מלה או שתיים. חלוקה זו מחייבת עצירה בתום כל בית. מבחינה זו, ישנה התאמה בין הצורה לתוכן. החלוקה לבתים מדגישה את הצליעה הפיזית, האיטית של אדם נכה המתנהל בכבדות.

כותרת השיר לקוחה מספר בראשית, אלם המשוררת משנה את הפסוק המקורי "כי עפר אתה" ל"מן העפר אתה".
השינוי נועד להדגיש את המלה "עפר" עליה מבוסס השיר. העפר האישי, הפרטי, מבטא את חוויית הנכות, אך מאפיין כל אדם באשר הוא.

אמצעים אומנותיים:
ניגודים: "מתחת" – "להרים".
חזרה: המלה "קֹצר" חוזרת פעמיים.
מטאפורה: "נשימתי המקרטעת".
האנשה: נשימתה של הדוברת מנסה להרים משא בדומה לאדם.