וחכמים לא מחו: גילגולו של שיר ושיח לתשעה באב

התכתבות סוערת על השיר מעשה בבני מלך המלכים

שור ענתבי וחברים

גיליון מס' 18 - אב תשס"ח * 8/08

דבר המערכת:
כשבוע לפני תשעה באב התקבל במערכת שירו של שור ענתבי, שנושאו – ההתנתקות. ריכזנו חומר על תשעה באב, וההתנתקות, שיצאה לדרך בתשעה באב - קבוצת הפקודות שניתנה למפקדים הייתה ביום הצום עצמו - השתלבה יפה באוסף היצירות סביב תשעה באב.
בתשעה באב עצמו הגיע החומר הזה, התכתבות מרתקת של שור על עמיתים ומתנגדים. העברתי את החומר לחברים במערכת, ולאחר שעות מעטות התקבלו תגובות נלהבות. אסתר ותקון אף בקשה להוסיף משפט משלה, והוא מצורף בסוף ההתכתבות הזאת.
נשמח להוסיף ולדון בנושא
י.א.



שולח: שור ענתבי
אל: עולם ומלואו

לפני כמה ימים שלחתי בדואר אלקטרוני את השיר "מעשה בבני מלך המלכים", שמובא בהמשך. את השיר כתבתי לפני שלוש שנים, בשיאם של ימי "ההתנתקות".
שיר זה נשלח לכמה במות ציבוריות ספרותיות, ונדחה בנסיבות המצויינת בהערה לאחר השיר. יש לציין, כי לפחות מבחינתי השיר הוא שיר קינה וכאב אקטואליים, אך לאו דווקא שיר פוליטי של ממש.

חשבתי שיהיה נאה לשלוח אותו לתפוצה נרחבת לקראת תשעה באב, כזיכרון ל"ימים רעים לישראל", שאירעו בתאריך זה. קיוויתי כי יתקיים איזשהו דיון סביב השיר, שלאו דווקא יקבלו את דעת כותבו, אך הדיון יהיה תרבותי, ימנע שנאת חינם, וכל זאת כאמור על רקע תשעה באב המתקרב.

קיבלתי תגובות מעודדות לשיר מאנשים שונים וממגזרים שונים. את התגובה הקשה ביותר קיבלתי מן המשוררת וחוקרת הספרות שירה סתיו, שאין לי היכרות איתה. מה שהפתיע אותי, בתמימותי, הוא אי המוכנות שלה לקיים דיון, שיח, כאילו הדיון בכאבם של אחרים, טועים לדעתה, מקהה את הדיון החשוב באמת לדעתה. גיליתי בשיח הזה חוסר מוכנות לקבל את האחר, השונה, בר המחלוקת. יותר מאוחר שלחתי את השיח הלא פשוט הזה לידידי המשורר היחודי, יוסף עוזר, שערך ביחד איתי ועם שמוליק קליין את גליון השירה המיוחד של "משיב הרוח", שעסק בהתנתקות. הוא הגיב קשות לצורת השיח הזו.

החלטתי, לכבודו של יום זה, לפרסם את מרבית התגובות ואת התכתובת עם שירה סתיו, עם יוסף עוזר ועם אחרים, ללא עריכה (למעט עניינים אישיים, תודות או טעויות בהקלדה), לפי סדרן הכרונולוגי.

הכותרת בראש היא ציטוט של האגדה התלמודית הידועה על קמצא ובר קמצא. האגדה מסתיימת במילים "וחכמים לא מחו בו" (בארמית). אני מוחה על צורת השיח שלנו, ששוללת את האחר, את השיחה עימו, ומלבה תהום ושנאת חינם. זהו חומר מחשבה לכולנו, על המקום שבו אנו מצויים, על הסעודה שאנו מסרבים לשתף בה את בני המחלוקת שלנו...

תחילה השיר, כפי שנשלח עם ההערה בסופו.


מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים
שוּר ענתבי
לר"ש, במקום שהיה שירה

אֵיכָה הַבַּיִת חָרֵב עָשֵׁן
אֵשׁ יָרְדָה וָתֹאכַל בַּעֲנָנִים אֲפֹרִים סְמִיכִים
בְּדֶרֶךְ הַכִּסּוּפִים
בֵּינִי לְמֶלֶךְ הַמְּלָכִים
וּבֵינְתַיִם חוֹלוֹת לוֹהֲטִים
כַּפּוֹת מְלַהֲטוֹת שֶׁל דַּחְפּוֹרִים
עַל פְּנֵי אֶרֶץ עֲיֵפָה
עַל הַפָּנִים
עַל פָּנִים מוּל פְּנִים
שִׂיחָה עַל שִׂיחָה
נְסִיכָה דְּאוּגָה
אֲרַזְתֶּם? אוֹרְזִים
פֹּה בָּתֵּי עִנּוּגִים
פֹּה בָּנִים שָׁבִים
וְטִילִים רְגֻמִּים עָפִים וְנוֹפְלִים
עַל חֲמָמוֹת מְשֻׁבָּחוֹת
עַל קוֹצִים
עַל בְּנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים
כָּאן וְשָׂם בָּתֵּי עָלְמִין נָעִים
וּקְבָרִים נִפְתָּחִים גַּם פְּצָעִים
הוֹ נְסִיכָהּ שֶׁלִּי דְּאוּגָה בַּת צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה
אֵיכָה בָּא דּוֹדֵךְ וִיחַבְּקֵךְ אָהֲבָה

ט'-י' באב תשס"ה


הערת המחבר:
אני חורג ממנהגי, ומפרסם שיר זה באמצעות הדואר האלקטרוני. שיר זה נדחה על-ידי מספר במות ספרותיות. יותר מנרמז לי כי הוא נדחה בגלל היותו "פוליטי". אני תופס אותו כשיר קינה, ובכל מקרה הוא מותר לפרסום והפצה לכל רוח, כי אם סותמים פיות, אז הרוח תדבר...
ש"ע


שולח: יוסף עוזר
אל: שור ענתבי

כתוב וכתוב
ואל ישפיע עליך סער הבל
ואל תתחשב בקצרי השכל
וטול קורה מעיני האווילים
ןקיסם אל תיטול בעודם
על מדורתם מהבילים
כתוב וכתוב
ואל דאגה לשיר כי הוא
אשר דואג לך שתצא לאור הטוב


שולח: שור ענתבי
אל: יוסף עוזר

תודה - אתה תמיד דוחף ומסייע לי בימים קשים או כשהכתיבה קשה...


שולח: אבנר בר חמא
אל: שור ענתבי

יישר כח
שיר מעולה
התרגלנו לדחיות בגלל דעה אחרת
אך זה ישתנה בע"ה,אין ברירה
אבנר בר חמא


שולח: אמנון אריאלי
אל: שור ענתבי

יפה, מרגש
כל יהודי ותשעה באב שלו
בתודה
ובצפייה לגאולה
אמנון אריאלי


שולח: דודי בן עמי
אל: שור ענתבי

שלום לך שור
מאחר ואנו עורכים עתה את גיליון 22 של הירחון המקוון "עיין ערך שירה", שלחתי את השיר
אל העורכת שרית שץ ואנו רוצים לפרסם את השיר בגיליון אלול.
הגיליון ייצא לדוא"ל סמוך לראש החודש. יש לו קרוב ל-3000 מנויים, הוא נשלח חינם בדוא"ל לכל דורש
ואני משער כי רוב אלה שדחו אותך יראו אותו אצלנו.

לשרית יש ספקות האם ההערה מתחת לשיר נחוצה גם אצלנו בעיקר - כפי שאני מבין - הפוליטיקה שמאחרי ההערה.
אני משאיר זאת להחלטתך הרגישה.

תודה
דודי בן עמי


שולח: מואיז בן הרוש
אל: שור ענתבי

אני אשמח לפרסם את זה באתר של קדמה, במדור לספרות.
http://www.kedma.co.il/index.php?cat_id=81

יש רק דבר שהפריע לי בשיר, וזו השורה הראשונה. היא יותר מדיי פראפראזה של ספר איכה, אבל חוץ מזה אהבתי.


שולח: שור ענתבי
אל: מואיז בן הרוש

מואיז שלום,
השיר, כאמור, פתוח. אם תרצה לפרסמו, הוא שלך.
עניין ה"איכה", זו אינה פרפראזה, אלא הדבר עצמו, לטעמי. בכל מקרה, משהו קורה לאיכה בסוף השיר...


שולח: עוזי אגסי
אל: שור ענתבי

מה הרע בשיר פוליטי ? בהחלט טוב. עוזי


שולח: שור ענתבי
אל: עוזי אגסי

עוזי שלום,
תודה על חיזוק.
אני לא רואה שום רע בשיר פוליטי, מכל צבע, כל עוד שהוא טוב.
השיר הזה ושירים אחרים שלי אינם פוליטיים, לטעמי, אלא אקטואליים, ויש הבדל ביניהם, שפעם, אם תרצה אכתוב לך מאמר עליו..
בכל מקרה, באוויר הפוליטי-ספרותי של היום אפשר לכתוב שיר פוליטי, אבל מצבע מסויים בלבד. מי שרוצה לדבר אחרת ויכול, למשל אליעז כהן, עושה לעצמו מחוץ למסגרת.


שולח: גאולה הודס-פלחן
אל: שור ענתבי

שלום לך שור,
השיר שלך חזק מאוד! אני מודה לך על כך ששלחת לי אותו.

בעוד כחודשיים-שלושה יראה אור ספר השירים החדש שלי. אני רוצה לשלוח לך עותק. אודה לך אם תשלח לי את כתובתך.
שבת שלום,
גאולה


שולח: שירה סתיו
אל: שור ענתבי

שם היית לביזה
וכדור גומי בברך
שם רעב
ואבק ילדים
שם נמקים במחסומים
ופה מקימים חומות
פה בוכים על חממות
שם פצצה של טון
וצרחות
הו פלסטין השדודה
מי ישמע זעקתך
בטח לא "משוררים"
שאוזניהם מלאו רוח


שולח: שור ענתבי
אל: שירה סתיו

אינני מבין מדוע את חושבת שאני (או שכמותי) מעודדים מירי לרגליים של כפותים או מחומות וממחסומים. הרעיון של הפרדה בין "אנחנו" ל"הם" הוא בראש ובראשונה מאנשים שחושבים ויודעים שהם יוכלו לחיות את חייהם באירופה שכאן.

הסבל הפלסטיני, המשומן היטב בצרחות הלאומנות והדתיות הקיצונית, אינו מצדיק יצירת עוד סבל, גם-אם מדובר "רק" בהרס בתים, חממות, משפחות וקהילות. במקום שעזה תהיה הונג-קונג של המזרח התיכון, והיו לה את הנתונים לכך, כי מרכיבים אותה אנשים חרוצים מאוד, היא הפכה לביב שופכין להנהגה שמובילה אותה בחלילים לטביעה בסחי של עצמה. אין הדבר מסיר אחריות מאיתנו: נהפוך הוא, אנחנו צריכים ללמוד את מי צריך למחוק (גם בפצצות אם צריך) ואת מי צריך לחזק, וכמובן ללמוד לחיות איתם.

אף אחד לא מוכן לשמוע צרחות של מי שמציג בתוכניות ילדים שטיפת מוח כדי להפוך אותם לפצצות חיות. את בודאי קראת את הכתבה על בנו של מנהיג החמאס שהתנצר, ומה הוא אומר על התנועה הזו.

מעניין שכאשר חברי ואני ערכנו את גיליון "על ההתנתקות" נתנו פיתחון פה גם לאלו שלא שייכים, לכאורה, ל"מחננו", אבל המחנה ה"פלורליסטי", מעולם לא חשב לתת לדעות אחרות להשמע, ואף דאג היטב במוסדותיו, בועדותיו ובביטאוניו לסתום את פי האחר, צודק או לא צודק לדעתו.


שולח: שירה סתיו
אל: שור ענתבי

שלום שור
ודאי לי שירי אל רגליהם של כפותים מעביר בך חלחלה עזה מן הסוג האסתטי וההומניסטי גם יחד. זכית בפריבילגיות שמאפשרות לך להיות יפה נפש.

הלוואי והיינו יכולים להיכנס לדיאלוג, אך אני אדם פשוט ואין בי רבע מן הכוחות הנדרשים להתמודד עם העיוורון העמוק שאתה שרוי בו. עיוורון יסודי ושורשי לאחריותה של ישראל, אחריותה למצבו של העם הפלסטיני, אחריותה לעליית כוחו של החמאס, לשליטתו בעזה, אשמתה היסודית בהקצנתן של הרוחות כל העת. אשמתה בטיפוחן של התנחלויות שכל אחד ואחד מיושביהן, מתינוק ועד זקן, מונע יום יום, שעה שעה, מדעת ושלא מדעת, כל בדל של סיכוי לשלום.

באופן אישי הייתי נגד ההתנתקות משום שכבר אז היה ברור לי שהתוצאה תהיה מצור על עזה, הרעבה המונית והתחזקות החמאס. זו גם היתה המטרה הנסתרת. להציג לעולם פנים של שוחרי שלום תוך כדי שמדרדרים את המצב אצל הפלסטינים. סבלם של המתנחלים שנותקו מבתיהם היה דרך מצוינת להסיט את תשומת הלב מן הפשע הנורא שהחל להתרקם בסמוך. חיבוקיהם הרגשניים של חיילי צה"ל עם המפונים עוררו בי תחושת קבס.
לדבריך, "אנחנו צריכים ללמוד את מי צריך למחוק (גם בפצצות אם צריך) ואת מי צריך לחזק".

מעניין איך זה תמיד מסתדר, מצד אחד לדבר מתוך הקורבניות המיתולוגית, מצד שני לפסוק באדנותיות את מי צריך למחוק ואת מי לחזק: זהו השיח של האדון, של הכובש, שתמיד משכיל להתכחש לכוחו כדי שיוכל להמשיך ולהתהדר בקורבניותו.

מה אומר לך, כל הכבוד לכם על הפלורליזם שלכם. אני תמיד מתמלאת פליאה לנוכח הטענות על "סתימת פיות", כשבפועל הכיבוש ממשיך כבר ארבעים ואחת שנים, וההתנחלויות גדלות ונבנות ומתחזקות - בין שראש הממשלה הוא ממפלגה "ימנית" ובין שהוא ממפלגה "שמאלית". מבוקר עד ערב, מכל עבר, שומעים, רואים ועושים ימין, ימין, ועוד ימין. נדמה לכם שלקחו לכם את הפריבילגיה להתייסר בחיבוטי נפש מיופייפים ומעודנים לעיני כל האומה? תאמין לי, זה מחיר קטן מדי.

בברכת שלום,
שירה


שולח: שור ענתבי
אל: שירה סתיו
עותק: יוסף עוזר

לא ברור לי מדוע את כל הזמן מנסה לייחס לי דעות שאינן שלי.

אינני מבין מדוע את חושבת שאני מנסה להתנער מאחריות שלנו, למשל לעליית החמאס. זה רק אומר כי כל דעותינו מהו "שמאל" ומהו "ימין" זקוקות לריענון. אני סבור שזו הייתה טעות חמורה לא לבנות מנהיגות ראויה, והייתה כזו בקרב הפלשתינים ביש"ע, גם אם לא תמיד לטעמנו. אם הייתה קמה מנהיגות כזו ראויה, ואין זו חס וחלילה אדנות אלא אחריות, היה ניתן להדבר איתה על כל דבר, ולהגיע לפתרון ראוי לכל הפלסטינים (60 שנה של פליטות! אין כזה דבר בשום מקום אחר בעולם). אני מוכן להתפשר עם כל אחד שמוכן לקבל אותי באמת, ואף אני מוכן לבצע חיתוך בבשר החי אם צריך, אבל לא בשביל מהלך קיצוני חד צדדי, שלא הועיל, אלא הזיק לכולם, גם לתושבי עזה.
מן הצד האחר, אינני מוכן להכנס למצב של הלקאה עצמית תמידית. לצערי, מדובר במחלה רוחנית של כולם, של כולנו, ולא רק בתחום זה. התנועה הלאומית הפלסטינית נטתה ללקות בעיוורון קיצוני אף יותר משלנו: ראי איזה עתיד הם מבטיחים עתה לתושבי עזה: רק דם, עוני, שלטון תיאוקרטי-דכאני וטילים...
אני חושב שעל כולנו מוטלת החובה לנסות לראות את הנכון בדעתו של האחר במחלוקת בינינו (עיין ערך תשעה באב, שנאת חינם), אם אנחנו עדיין באותו מחנה שחושב שיש לנו זכות לחיות פה, ושאין לו קבס מחיילי צה"ל וממדינת ישראל.

אינני אסתטיקן, וירי בכפות אינו פגיעה אסתטית, אלא מוסרית, בהיותי אדם. אין לי אלא להצטער, שאת רואה בדעותי "חיבוטי נפש מיותרים" ובשירתי יפיוף בלבד. אין לאיש זכות לסתום פיות, כפי שאכן מתרחש בתחום התרבותי, לאו דווקא הפוליטי. אני מנסה כבר תקופה ארוכה לפרסם שיר ארוך, מעיין פואמה, על חברון, שיעשה לי צרות מימין, לא פחות מאשר משמאל. אחד מסותמי הפה (שדרך אגב גנב במאמר שכתב באופן סלקטיבי כמה מהרעיונות ומהכותרות שאני כתבתי בשירי) הוא אותו אחד שפירסם את מאמרייך המלומדים, ודומני שגם את שירתך, שראויים להשמע.
ביד תמיד מושטת לשלום,
שוּר


שולח: יוסף עוזר
אל: שור ענתבי
נושא: ההתכתבות שור-שירה
תגובתי היא שאנו חברה אטומה, הכי רעה בעולם.
את הרוע והשנאה קולטים קודם מהשכבה האינטליגנטית שהיא בהחלט בעלת שיעור קומה אבל ממשיכה בעקביות מרשימה את מסורת בר קמצא - אוסרת על הימין להשתתף בסעודה הישראלית, אוסרת על כל מי שנמצא בחתונה הציונית לאכול מהצלחת, מעדות המזרח היא מנדה את כולם, גם אם ישלמו את מחיר כל הסעודה. ואת הפלשתינאים המזרחיים כשלעצמם היא היא היא מקיפה בחומה. כי היצר שלה הוא אירופאי וגזעני: היא טוענת שאנחנו איננו אונסים פלשתינאיות כי אנחנו גזענים...

ואם היינו אונסים את הנשים הארוטיות האלה היתה האליטה הזו הנבונה טוענת שאנו גרועים מהנאצים כי הנאצים שרפו וכמעט לא אנסו.
ואני יודע שבמחקר הבא ייטענו כי אנו לא שורפים את הפלשתינאים כי אנחנו טוענים שיהיה זיהום אקולוגי.
ולפי טענותיהם אתה מזהה מה בלב שלהם.
יוסף עוזר
ו... אגב, אני דוחה את דברי עצמי בשאט נפש. והמבין יבין.


שולח: שור ענתבי
אל: יוסף עוזר

תיאור יותר מדויק וכואב ממה שאתה כתבת, לא אוכל לכתוב.
האם נראה לך שכדאי לפרסם תכתובת מקיפה זו (ברשותך כמובן), עם עריכה קלה. נראה לי שאסתכסך עם מרבית הבראנז'ה...


שולח: יוסף עוזר
אל: שור ענתבי

תפרסם את דברי, הלוואי שאעצבן את כל העולם.


שולח: שירה סתיו
אל: שור ענתבי

ההתנתקות באמת ניתקה אותך. אתה מנותק.
אז אתה מוכן להתפשר עם מי שמוכן לקבל אותך... לא יאומן. קודם תצא להם מהווריד, קודם תיתן להם לחיות, קודם תוריד את המגף שלך מהצוואר שלהם, אחר כך תצפה שיקבלו אותך. כל "שיח ההדדיות" הזה כל כך שיקרי, מעוות, מטשטש את פניהם האמיתיות של הסובלים והנגזלים בשם איזו תמונה "מורכבת" ו"מאוזנת".
אתה טועה, אין בינינו "מחלוקת", יש בינינו תהום. ושם טרמינולוגיה של "צו פיוס" לא תעזור פה ("לנסות לראות את הנכון בדעתו של האחר במחלוקת בינינו").
ובעניין סתימת הפיות, שלטענתך מתרחשת "בתחום התרבותי, לאו דווקא הפוליטי": אין דבר כזה "תחום תרבותי", התרבות היא לא מרחב נפרד, יפה ונקי, שקיים לעצמו ובו אפשר להתפייט על הידברות, נאצלות ומורכבות. ואם אין סתימת פיות בתחום הפוליטי הרי שאין סתימת פיות בתחום התרבותי - שהרי הם היינו הך. נעלין זה התחום התרבותי, והממשלה זה התחום התרבותי, וגוש עציון זה התחום התרבותי, ועזה זה התחום התרבותי, וחברון זה התחום התרבותי. התחום התרבותי זה לא הדפים הלבנים של משיב הרוח. הכל שייך לתרבות והכל שייך לפוליטיקה. מעולם לא הבנתי את אותם "שמאלנים" לכאורה ששלחו טקסטים למשיב הרוח. אילו היו אנשי שמאל אמיתיים, היו מחרימים את תוצרת ההתנחלויות, ותהיה זו שקיקי תה או כתבי עת. כל התנהגות אחרת היא היתממות במסווה של מורכבות ואיזון, הו, האיזון הקדוש. אינני מבינה מדוע שלחת שיר שלך ל'מטעם", כאילו שזה הפאנל של "פופוליטיקה". אתה כנראה באמת תמים, ומלא כוונות טובות, ולא מתחיל אפילו להבין את עומק התהום.


שולח: שור ענתבי
אל: שירה סתיו
עותק: יוסף עוזר

לשירה שלום,
יכול להיות שאני מנותק...אני מנותק מתרבות הדם לשם הקזת דם, מתרבות שלילת האחר, המזרחי, הימני, הערבי, מתרבות שלא די לה במחלוקת היא רוצה מלחמה בכל האמצעים על הכל, שמוכנה לקבל את אחמיניג'אד (גם את זאת קראתי, ויש לכך הוכחות כתובות) אבל לא את השכן ממול, כי הוא לא חושב כמוני.

תחום תרבותי - משמעו בראש ובראשונה דיון תרבותי, גם באמצעות האמנות. פופוליטיקה אינה רק משל, אלא המציאות היום. סתימת הפיות התרבותית-אמנותית נעשית במרחבים הציבוריים, ולא בגטאות של "משיב הרוח" או "מטעם". מאיציק לאור אינני מצפה לתרבות, כי מדובר פה בסופו של דבר בשריד בולשביקי אלים, גם-אם בעל יכולות אינטלקטואליות מרשימות. אלו שביקשו לפרסם בגטאות לא שלהם ביקשו כן לנגוע בדבר אמיתי, באחר (אני-הלז מרטין בובר) וגם כמובן לנסות להשפיע. ואגב קונטציות שואתיות ("מגף") - אני מתנגד לכך, וגם לאלו שהשוו בזמנו את ההתנתקות לשואה, אם-כי חברי ואני בחרנו לפרסם זאת, עם התלבטות לפחות מצידי.

אני מתכוון לפרסם את ההתכתבות בינינו בתוספת תגובות שונות, בין השאר של של ידידי יוסף עוזר, שלא מרחם עליכם ועל תרבותכם "הנאורה". אני אעשה זאת כדי להדגים בערב תשעה באב את אגדת חז"ל על קמצא ובר קמצא. את האגדה אני מניח שאת מכירה. היא מסתיימת במילים "וחכמים לא מחו". אני מוחה על תרבות הדיון, על אי המוכנות לשבת סביב שולחן אחד, ולא רק בינינו, אלא גם למשל של חוגים דתיים שאינם מוכנים לקבל אחרים, שמסתגרים בדל"א אמותיהם. התוצאה עלולה להיות חורבן. מתוך כוונות טובות, אני מקווה שהפירסום מקובל עליך.


שולח: ענבל כהנסקי
אל: שור ענתבי

שור יקירי,
כשלעצמו השיר חזק ומבטא כאב אמיתי. זה שאני לא מזדהה עם מקור הכאב- זה משהו אחר..
בכל אופן, מה שכתבת בסוף (הערת השוליים) על סתימת פיות פוליטית, ממש צורם ומכעיס.
האם פנית גם לכתבי עת שנוטים לכיון שהשיר מבטא- משיב הרוח/ נקודה/ נתיב??

אם הם טוענים שזה פוליטי מדי, אז לאן הגענו?? יש כאבים שנשארים (בינתיים) שנים יחסית מועטות, כמו מלחמות לבנון, 11 בספטמבר, רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמות העולם, השואה.. ויש כאלו ששנות אלפיים לא מוחות כמו חורבן בית שני.

ברורה לי האסוציאציה המעלה לכתב חיבור בין נושא מכונן בזהות לאומית לבין נושא שעדיין כל כך רגיש וטרי אצל רבים מאד.

בכל אופן, אני בהחלט מעבירה הלאה. למען ידעו ויראו כל העורכים מכל קצוות היצירה: הן הנייטרלית והן החברתית- פוליטית.
כי מי שרוצה לרעום יש לתת לו זאת!!

שאני אצום??!! חס וחלילה.. 0-:
אבל אני מאחלת לך מכל הלב צום קל!!
שלך, ענבל כהנסקי.


שולח: שור ענתבי
אל: ענבל כהנסקי

ענבל היקרה שלום,
תודה על תגובתך. אינך צריכה להסכים, את צריכה קודם להקשיב, ואכן את עושה זאת. אם אני קורא שיר של מחמוד דרוויש, אינני מסכים, אבל מוכן להביט גם מהצד שלו. זהו צעד ראשון.
תודה על ההעברה הלאה. אני מתכוון לשלוח את ההתכתבות שלי עם שירה סתיו, עם יוסף עוזר, ואם תסכימי גם את שלך, כהדגמה לצורת השיח היום. הלוואי שיהיו עוד הרבה כמוך: אינני מבוקש שכולם יהיו כמוני, אבל שיקבלו את עצם נוכחותי (שימי לב: שירה סתיו לא מקבלת גם את יוסי שריד, את נתן יונתן ואחרים, משום שפירסמו בזמנו ב"משיב הרוח"). לכן, אינך חייבת לצום, אבל רצוי שתרגישי את הצום שבפנים, את האבל, כי חורבן הבית לא רק היה, הוא מתרחש בכל רגע, בגללנו...

אל תדאגי לשיר, הוא ימצא לו בית, אחרי תשעה באב...
בידידות,
שוּר


שולח: ענבל כהנסקי
אל: שור ענתבי

שור יקירי,
כאמור, נהוג להקשיב קודם ורק אז לערוף את הראש.. (-;
והכי טוב שאף אחד כאן לא מלכת הלבבות שעושה ההיפך.. אם כי הממ.. סתם.. צוחקת..
סך הכל יש פה דמוקרטיה. בל נשכח.

אתה מוזמן לשלוח להעביר לפרסם בכל מדיום שתרצה.
האמת, וסיבותיי האישיות עמי, שאני משתדלת בשנים האחרונות לא להרגיש את הצום או את השכול או את ההשמדה או את הקרע (תשעה באב, יום הזכרון, יום השואה ויום הזיכרון לרבין- בהתאמה) למרות שאני, באמת, חושבת שחשוב מאד לעשות כן.
העצב כל כך מכריע אותי..

בכל אופן, רציתי בהתחלה לשלוח לך בתגובה לשיר שלך - שיר שלי המדגים ברמה מסוימת, לדעתי, את הדילמה בין מה תפיסה פוליטית לתחושות אישיות. סוג של דילמה כזו היא חוויה שחוויתי כשקראתי את השיר שלך. אז אצרף אותו כעת, כדאי לשים לב לכל סימני הפיסוק והשבירות (זה שיר קצת מתוסבך בהקשר הצורני. טוב ולא רק..)-

לקראת המלחמה השביעית שלנו
(האזעקות יחרידו את נשימתי פחות. הרי במלחמה הראשונה שלי הייתי בת שלוש וחצי
ואיך זה שכולם קראו לה מלחמת לבנון -
בזיכרוני המוקדם ביותר אני מביטה מלמטה אל מסדרון צר של מקלט מואר באור ירקרק וחולה מצד אחד מיטות קומתיים מברזל חשוף ומצד שני אמא מלווה בגיטרה את "ימי החנוכה" בגרסת המִקלטים.
אמא הייתה מחייכת אלי ברוך להרגיע את כאב ידי הלפותה בידה עַווּתָת הפחד-
אני קראתי לה מבצע שלום הגליל, ואת המלחמה הראשונה שלי חייתי שוב, על זיכרוני הראשון ועל ידי הדואבת, בכל חנוכה) נשב בבית קפה מעוצב בדקדנטיות אקספרימנטלית ונתלבט מה להזמין.

אני בהחלט מקווה, שאחרי חורבן הבית השנתי, שירך אכן ימצא לו בית בין הדפים ו/או המרחב הוירטואלי ברשת.

שלך,
ושוב צום קל,
ענבל כהנסקי.


שולח: שרון קשרו
אל: שור ענתבי

אני לא מסוגל לראות את מי אתה מאשים, ולמה שמישהו יפחד להציג שיר כזה
ודאי שהכעס חשוב,
וכנראה שהוא גם מפחיד.


שולח: שור ענתבי
אל: שרון קשרו

משונה מאד, מה כל כך פוליטי כאן? שיר יפה, המערבב עבר והווה בקינה שהיא על-זמנית.
ענבלוש, אנא העבירי דברי.
אתה, כמובן, אינך מודע לכל השיח שהתפתח בעקבות השיר. לכן, אני מתכוון לשלוח את כל השיח הזה בתפוצה נרחבת בדוא"ל. אכתוב לך רק בקצרה:

אני לא מתכוון להאשים אישים ספציפיים (אף שאני יכול), אלא זהו דבר שאני (ואחרים) נתקלים בו לאורך השנים, גם במקרה זה, ובבמות ציבוריות, לא בגיטאות תרבותיים.

פחד? ייתכן שאתה צודק. זהו פחד מן האחר, כי אם אתן לו במה תרבותית הוא עלול להתגלה כבן תרבות או פשוט כבן שיח, והדבר עלול לתת לו לגיטמציה. האחר יכול להיות, כפי שהיה בעבר, מזרחי, ערבי, מתנחל וכו'. אל תדאג: תמיד הם יחזיקו מזרחי מחמד, ערבי וכו', כדי שלא יאשימו אותם באפליה ובגזענות. למעשה, מדובר פה באנשים שמאשימים אחרים (את הציונים) בקולוניליזם, שעה שהם עצמם קולוניליסטים שרוצים את אירופה כאן. הם אינם מוכנים או מסוגלים לקבל את האחר, את זכותו לדיבור ומחשבה משלו. כל זאת על רקע ערב תשעה באב, שבו חרב בית המקדש על שנאת חינם. אגדת קמצא ובר קמצא מסתיימת בתלמוד במילים (בתרגום לעברית): "וחכמים לא מחו בו". אני מתכוון למחות.
הנה, ממה הם פוחדים: משיר קינה אקטואלי, אפילו לא פוליטי ממש...

שוּר


שולח: שירה סתיו
אל: שור ענתבי

אני פשוט איני שותפה לדאגה מפני שנאת חינם וחורבן הבית, זה עניין של סדר עדיפויות, כל ההתעסקות הזו גם היא ניסיון (לא תמיד מודע) להכחיש את הבעיה האמיתית ולדחות את הטיפול בה עד אין קץ. לא מדבר אלי כל ה"כולנו יהודים" הזה.
על מי אתה מדבר כשאתה כותב לי "עליכם" ו"תרבותכם הנאורה"? מי זה ה"אתם" הזה? אין לך או ליוסף עוזר מושג מאיפה באתי, מה הרקע שלי, מה התרבות שלי, מה הדת שלי, מה המוצא שלי, מה זו נאורות בעיני.

באשר לפרסום: איפה? באיזה פורמט? אל תבין לא נכון - אני עומדת מאחורי כל מילה שאמרתי, אבל למה שאהפוך לכלי משחק בידי אנשים עם אינטרסים כל כך מנוגדים לשלי? למה שאניח לך ללהק אותי לתפקיד שלא רציתי בו בתוך איזו מסכת שגם היא נועדה לזרות חול ולדחות שוב, בפעם המיליון, את הדיון האמיתי שצריך להתרחש.
בברכת ברית שלום (ע"ע בובר).
שירה

שולח: שור ענתבי
אל: שירה סתיו

אני רואה שאינך מציבה את עצמך בתוך הכלל, וליתר הדיוק את מוציאה את עצמך מן הכלל, כמו אותו אחד מן ההגדה, ואולי לא.

אינני מכיר אותך אישית, ואת, אני מניח, אינך מכירה אותי. אינני מלהק איש, גם לא אותך. אני מתכוון לפרסם בדואר אלקטרוני את כל ההתכתבות המשונה הזו, ללא צנזורה ועם עריכה מינימלית בלבד, כדיון הקשור גם לתשעה באב.

את הדיון האמיתי את, אני ואחרים קובעים יומיום ושעה שעה, והיא לאו דווקא מה שאנו רוצים או מקווים שתהיה. בובר היה איש גדול, אבל גם טועה גדול, כפי שגם היו אנשי הראי שלו, בצד ההפוך. אני ממליץ לך לקרוא את ההתכתבות הגלויה שלו ושל חבריו ערב השואה עם מהטמה גנדי, שהיא מרתקת בעיני גם היום.


שולח: ארז פודולי
אל: שור ענתבי

שור,
הנה שיר משלי לתשעה באב. הוא מספיק לא "פוליטיקלי-קורקט" כדי שאפילו לא אנסה לשלוח לאנשהו.
שלך -
ארז

וְאֶל-עִירְךָ תְּשׁוּקָתְךָ

אַתּה תְּנוֹפֵף מֵעַל הַפְּסָגוֹת
וְהָעִיר תַּפְלִיג לְדַרכַהּ
עִם הַפְּרָחִים שֶעַל צְרִיחֶיהָ
וְרַקּפוֹת בַּחֲצִי הַתֹּרֶן
וְהַמַּשְׂטִינִים בּקִּיר וּבַחוֹמָה.

הָאֵבֶל הָאֲמִתּי
אֵינוֹ עַל הָעִיר שֶאֵינֶנּה,
אֶלָּא עַל מַה שֶנּוֹתַר:
עִיר-יָהּ שֶאֵין בּהּ שׁוּם אֱלֹהִים
אֶלָּא רַק קַלְגּסי עֵט-לְכֹל-חֵפֶץ
שֶהַכֹּל נַעֲשׂה כִּכְתָבָם וְקִלְשׁוֹנָם.

וְאֶל-עִירְךָ תְּשׁוּקָתְךָ
וְהִיא, תִּמְשֹׁל בְּךָ.

שולח: שור ענתבי
אל: ארז פודולי

ארז יקירי - שיר מצויין וכואב. מדוע לא תפרסם?


שולח: שירה סתיו
אל: שור ענתבי

זו החוכמה בשיח של האדון, שהוא תמיד יודע איך לנכס לתועלתו גם את מתנגדיו.
אם אני הרשע, אתה תם ומיתמם.
עייפתי.
אם אתה הגון הרי יהיה הכל ללא שום עריכה, כולל הכל, כולל המייל הזה גם.

הוספה מאת אסתר ויתקון
השיר שלך שור, אינו חזק מספיק לטעמי.הוא אינו שיר קינה אמיתי. הוא סקיצה ראשונה ודלה של שיר קינה. הוא מאופק מדי. אני כמשוררת עדיין לא מסוגלת לכתוב על העקירה וההרס של ישובי חבל קטיף, כי כאבי חד מדי.
כתוב שנית.
בברכה אסתר ויתקון."