חווית לימוד תורה בספרו של מיכאל שיינפלד

מים שאין להם סוף

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 18 - אב תשס"ח * 8/08

ספרו החדש של מיכאל שיינפלד "מים שאין להם סוף" הוא פנינה ספרותית המאפשרת הצצה לנבכי נשמתו של בחור מישיבת הסדר מישיבת "פניאל", ששמה מרמז על כיוון הלמידה הפונה אל האל. הוא מתואר בצעדיו הראשונים במסדרונות עולם הישיבה, ששפתה ייחודית, שנשמתה, שנגינתה ושעוצמתה הרבה מטלטלת את הגוף ואת נפש לומדיה. עצם ההחלטה ללמוד בישיבת הסדר דורשת מהאדם אומץ ונחישות, כי אפילו בסביבתו הקרובה אין החלטה זו ברורה:

"למה ישיבה?!" אני חוזר על השאלה, כאילו בה עצמה טמונה התשובה ועלי לחפשה בין האותיות. משתהה רגע "למה לא"?
"מה עם עתודה?" שואלת אמא, ניצבת בגבה אלי, שוטפת צלחת בכיור."עם ראש כמו שלך לא חבל?"
"אני לא מבין למה לא ישר להתגייס", אבא אומר מאחורי מחיצת עיתון פרושה מבין שתי ידיו.
"מה יש להבין?אני רוצה ללמוד תורה"
ובא רגע שבו המילים שאמרתי סובבות אותי, מנסות לזהות אם אני הוא שאמרן, אם אני הוא שהוציא אותן ממאסרן" (עמ' 26).

הדיון בין יאיר שטיינמץ גיבור הספר ובין הוריו נמשך. ההורים מנסים לשכנעו שבעצם הוא לא אהב ללמוד גמרא בישיבה, תמיד קיטר על שעמום וקושי. אף ציוני הבגרות אינם מרשימים ואם כן מה קורה לו?:

"ואיך אסביר להם שדברים השתנו, שהיום אני מרגיש אחרת?גם לי זה חדש".

מרגע זה הוא מתחיל בחיים חדשים. חיים שיש עמם שינוי. חיים של עמל ללא קץ, התמסרות טוטאלית של הגוף ושל הנפש כאחד. מחשבות, הרהורים, מאבקים נפשיים תוך היטלטלות עולה ויורדת כנדנדה וביקורת עצמית חדה כתער הם נחלתו כדי להשיג את ההשגות הרוחניות שהציב בפניו עם הגעתו לישיבה. מוטיב ה"שינוי" על כל היבטיו מלווה את התיאורים של לימוד התורה לאורך כל הספר.

התיאורים ריאליסטיים וכוללים את פנים הישיבה, את מקומות הישיבה, את מראה הפרוכת, את הארון, את הכיסאות, את הספרים המסודרים במדפים לפי השתלשלות הזמן והתורה, את החלונות הרחבים ואת מקומו של יאיר בגוש השמאלי בשורה השישית. כך מומחש בפני הקורא המקום המיוחד בו יתרחשו תהליכים משמעותיים בקיפולי הנפש של יאיר (עמ' 33). דבריו של ראש הישיבה מהווים ציון דרך בעולמו החדש:

"כל אחד מהיושבים כאן צריך לדעת שזו מטרתו בישיבה וזוהי מגמת תשובתו – להביא נפשו במי הדעת".

אחת הדרכים הראשונות ללימוד בישיבה היא בחירה של החברותא. לחברותא בשיעור א' בישיבה תפקיד ראשוני של עידוד והרפיית המתח אצל התלמיד שהגיע לעולם חדש, בלתי מוכר שאליו הוא צריך להסתגל. ואכן הבחורים הראשונים שפגש יאיר ניסו להפיג את חששותיו:

"חכה, זה טבעי שאתה עוד לא מרגיש מספיק שייך. הישיבה היא עולם אחר ואולי ההתחלה לא פשוטה, עם כל השינויים. אבל אל תדאג, גם לך זה יעבור. זה עובר בסוף" (עמ' 35).

כמה חברותות יש לו למשל: עם חגי לומד "מסילת ישרים", "ספר הכוזרי" לומד עם תלמיד משיעור ד' וסדר ערב עם תומר. לחברותא זו של תומר הוא מצפה כל היום. עמו הוא משוחח גם שיחות צדדיות. תומר מספר לו על הישיבה, על הרב הלל ראש הישיבה, על פורים בישיבה ומיד חוזרים ללימוד תוך שתומר מעודדו:

"מצידי שנישאר הרבה אחורה, שלא נעמוד בהספק השבועי של הישיבה, העיקר שנבין טוב את הגמרא" (עמ' 37).

יאיר הוא בעל עיניים חדות, הבוחנות בקפידה את התלמידים הוותיקים ומנסה להתקרב אליהם במטרה להעמיק את לימודו בתורה. בני השיעורים הגבוהים מתבלטים בלימודם והם נראים "כמו מטורפים"(עמ' 39). ארז בכור מרשים אותו וצד את עיניו. יחד אתו ועם חבריו החדשים לשיעור הם מסיירים בגן. הם מתיישבים על הספסלים ואילו הוא מתנדנד. הנדנדה הופכת בספר לסמל משמעותי בחיי הגיבור. לא רק נדנדה של ילדים הנהנים בכל נפשם מההיזרקות כלפי מעלה אלא גם נדנדה המסמלת את העליות ואת המורדות בנפש התלמיד, שנפשו חשקה בתורה והוא במסע מפרך להטמיע אותה בנשמתו. תנופותיה של הנדנדה הן גם הסמל לדרך לימוד התורה תוך ניענוע של כל הגוף כדי להגביר את יכולת הריכוז ואת קליטת החומר:

"כולם מתיישבים על ספסלים ומדברים ביניהם. רק אני מתנדנד באחת הנדנדות, לוקח תנופת תנועה, עולה ויורד, רואה מול פני את בית המדרש המואר מתרומם ושוקע כנגדי" (עמ'39).

תיאורים אלו של גישושים ראשוניים בממלכת לימוד התורה בישיבה הם פרי זכרונותיו של יאיר שטיינמץ השוכב בבית החולים "תל-השומר" לאחר שנפצע בתאונת דרכים. התאונה אירעה בשל חוסר עירנותו ועייפותו מלימוד תורה בלילה הקודם. אי הריכוז בשעת הנהיגה היה קשור לחיבוטי הנפש שלו על המשך דרכו. האם לעזוב את הישיבה בסיום השנה החמישית או להישאר בישיבה.

התלבטות נוספת הייתה קשורה ביחסיו עם נורית, חברתו מזה שבעה חודשים. מה להחליט בקשר ליחסים אלו. כתיבתו של שטיינפלד מאחדת שני משלבי תיאורים. האחד הוא תיאור מציאות השהייה שנכפתה עליו בבית החולים, והמציאות השנייה קשורה ברובדי נפש עמוקים ובזיכרונות מכוננים, שעצבו את אישיותו בישיבת ההסדר ב"פניאל". יאיר ממשיך לבחון את סביבתו ודמותו של הרב הלל תופסת מקום חשוב בבחינה זו:

"היום שמתי לב לדבר מעניין: הפער בין השעות שבהן הרב הלל נמצא בבית המדרש ובין השעות שבהן הוא איננו, מורגש מאוד, הרבה מעבר להבדל הרגיל שבין נוכחות אדם ובין היעדרו. אני מביט בו, רוכן על גמרא, כיפתו הגדולה מעטרת את ראשו, עיניו מתפלפלות והוא בעולם משלו. עוד הבחנתי כשהרב הלל נמצא בבית המדרש, גם אם הוא רק יושב בכיסאו, ישנה תחושה שהוא נמצא בבית המדרש כולו, ממלא את ההיכל, משרה נוכחות באוויר. כמו ריח של בושם הוא מתפזר בכל החלל הפנוי" (עמ' 60).

דימוי דמותו של הרב לבושם ממחיש את ההשפעה המיידית של נוכחותו, השפעה שהיא בבחינת "קנה לך רב", והיא הכרחית למי שרוצה להפנים את נועם לימוד התורה ואת מתיקותה. בראשית דרכו חש יאיר שהוא כתייר סקרן ומרגל מחופש או אולי מהגר שלומד את השפה השונה של המקום אליו נקלע, בוחן את צורתם של יושביו ואת תכונותיהם המיוחדות (60).כל המילים בארמית נשמעו לו כשפה סודית המצפינה קוד של אמת סמויה. הכול שונה שם אפילו הזמן אינו דומה לזמן של מקום אחר. שלושה זמנים קשורים להוויית הלימוד:

"זמן אלול"- מא' באלול ועד מוצאי יום כיפור, "זמן חורך"- מראש חודש מרחשון עד ראש חודש ניסן, ו"זמן קיץ"- מחודש אייר ועד תשעה באב. השעות כאן אחרות, אינני יודע להסביר במה, רק יודע לומר: הן קצרות מהשעות הרגילות ובכל זאת מכילות יותר משהוקצה להן" (עמ' 60).

תיאור השוני והייחודיות שבחיי הישיבה מאופיינים גם בתיאור הווי החיים היום יומיים. למשל, מתן השמות לשני דגים, שהביא כנראה יאיר, לישיבה "תורה" לנקבה ו"חיים" לזכר מתואר בחוש הומור, והופך לדיון היסטורי משמעותי מדברי חז"ל:

"מה קורה לכם? אתם לא מבינים שהוא קנה דגים כדי שהם יזכירו לו את משל השועל והדגים? ככה תמיד הוא יזכור שהתורה היא מקור חיותינו" (עמ' 61).

עם ישראל כמו הדג אינו יכול לחיות ללא מים. המים הם התורה. ואכן עם הזמן הלימוד יוצר אצלו אור בהיר מששת ימי הבריאה, והוא חש שרוח אלוקים מרחפת על פני המים. אלא שתחושת קרבה זו לרוח שעל פני המים אינה תמידית ושאלות מטרידות מנסרות במוחו:

מדוע בצד שמחת הלימוד ישנה חריקה? למה חשש זר מפחיד ומרשיע: כלום לא תצמצם התורה את חיי הקודמים? ומה אם יבלע העולם הרוחני את השיבולים השמנות וישדוף את חיי הבריאים, החיים? ומה אומר כל המתרחש כאן על חיי שהיו עד עתה? על בית אבי? האם עלי לתת גט כריתות?" (עמ' 67).

האסוציאציה לפרות פרעה חושפות מחד את ההטמעה של התורה בעולמו הפנימי של יאיר, ומאידך חושפות אישיות מעמיקה הדורשת מעצמה התמסרות מוחלטת ללימוד התורה והעלולה למצוא עצמה בעימות עם העולם ממנו בא. ואומנם קשריו עם הבית מתרופפים, הוא ממעיט בשינה ומקדיש כל רגע ללימוד נוסף. יאיר חש שהוא מנווט את נפשו הרגישה והקפיצית ומסכם את לימודו:

"מלמד אני את עצמי, מלמדים אותי רבותי, וחברי יותר מכולם" (עמ' 67).

וכך אפילו קניית ארבע כנפות מקבלת השראה רוחנית והופכת למטאפורת "חוטי מחשבות" בעקבות השינוי שחש בנפשו:

"ציצית אני טווה לי. יכול הייתי לקנות ציצית חדשה שחוטיה שזורים וקשריה מהודקים והיא כולה עשויה ומצויצת. אבל רציתי לעשות לי באצבעותי ציצית שבה אעטוף את גופי. חוטים של מחשבה אני מעביר דרך פתח דקיק ומפולש אל לבי. מחר אלבש אותה. מחר אעטוף בה את גופי מחר אתחדש" (עמ' 68).

השינוי המיוחל מתחיל לתת את אותותיו והשיחות השבועיות של הרב הלל גם הן תורמות לכך, והוא חש שהבנה חדשה מתעוררת בו. יאיר מגלה מיום ליום את הבאר המפכה בו, את הצמא הבלתי נדלה שמעולם לא הכיר, ואז מחלחלת בו ההכרה:

"ידעתי מאושר אני על מקומי החדש. שמח אני להיות כאן בין תלמידי הישיבה. אמת המים תוכיח, יוכיחו כותלי בית המדרש. לבי יוכיח קשור אני אל הרב הלל, בפנים כבר יודע: אני אהיה לו לעדה והוא יהיה לי לעיניים" (עמ' 72).

לימוד תורה מעמיק מחייב את הלומד גם לסכם את הדברים ששמע בשעורים כדי שיוכל לשננם. לכתיבה ערך לימודי נוסף. זהו אמצעי מהיר ומידי הבוחן את הבנת הכותב. אצל יאיר היסודי, הרגיש, העירני והנבון מתבונן באמצעי הכתיבה של הסובבים אותו ומגיע לתובנות חברתיות מקוריות. כלי הכתיבה שבהם בוחר האדם לכתוב מבטאים לדעתו, את יחסי הדיבור והמחשבה שלו. יש שחושבים הרבה לפני שמוציאים מילה ורק לאחר שארגנו את מחשבתם ואת תחושותיהם יוכלו לומר את מה שבנפשם. אחרים שזרימתם מהירה לפני שעיבדו את חוכמתם משתמשים בעט נובע, כי כל עט אחר יעכב את מחשבתם. ואילו המקדימים חשיבה למילה יעדיפו עט פרקר. הוא בוחן את אנשי הישיבה את עטם ואת טבעם ומגיע למסקנות מעניינות. יאיר מאבחן גם את עצמו ביחסו לכתיבה ומגיע לתובנות חשובות לגבי אומנות הכתיבה:

"כשאני כותב בעט שאיננו נובע אני חש בסיבי הדף נאבקים בי, חוסמים את דרכי. חייב אני לשוט עם המילים, אפילו אם הן תובלנה אותי עיוור אחריהן. פעמים רבות הן מביאות אותי אל מקום שלא הייתי יודע להגיע אליו בכוחות עצמי. לכן מילותי רושמות אותי ולא אני אותן" (עמ' 74).

'סיבי הדף' והמילים מואנשים ומקבלים עוצמה וכוח, והן ששולטים בו. הדהוד לארס פואטיות של המספר נרמז כאן, וגם הוא כיאיר שואב את כוח יצירתו מעוצמתן של המילים.
מהחברותא שלו הוא לומד ש:"גם ההתמדה היא סוג של גאונות" (עמ' 66).
היינו, כדי ללמוד תורה לא די ביכול שכלית מפולפלת,יש צורך ביכולת ריכוז, בסבלנות ובהתמדה בלתי פוסקת. וכך תוך לימוד ממושך של שלוש שעות הוא חש שתווי נגינה שהולחנו עבור שניהם נרקמים:

"אות אל אות חוברת, ושורה והנה, מדפדפים. חברותא אחרת ניגשת, מתלבטת יחד איתנו, ופתאום מנגינה של ארבעה. צעקות התלהבות ולהט אש ושמחה גדולה, מנוחה אדירה בתוך מהומת הוויכוח, ואיני מאמין שכבר אחת עשרה בלילה, אולי השעון ממהר" (עמ' 66).

עולם המוסיקה מצוי גם בהמשך תיאוריו את חווית הלימוד שחש. בית המדרש בשעת הלימוד נראה ליאיר כשילוב של תזמורת נגינה כשהמנצח הוא הרב הלל:

"שוב שיעור עיון של הרב הלל, שוב אנחנו נכנסים אל האולם, חברי התזמורת, בנרתיקים תלויים על הכתף. כל קבוצת כלים מתיישבת במקום הראוי לה. כלים נשלפים מתיקיהם ומבריקים באור ניאון, התזמורת מכוונת כליה, מותחת מיתרים, חבריה מדפדפים בספר התווים אל עמודי היצירה המתאימה. כשהכול מוכן, הכלים והתווים, מתארגן האוויר ומתמקמת השתיקה וכולנו מחכים בדממה" (עמ' 75).

המנצח הוא הרב הלל שצועד מלא הוד אל הבמה. שרביטו של הרב נראה בעיני יאיר כמי שיש לו חיים משל עצמו. ואז נשמעת תרועת חצוצרה חצופה וקולנית אך הכרחית של היושבים בשורה הראשונה. בשורה השנייה יושבים שני צ'לנים שגם להם מה לומר, אך הם עושים זאת ביתר עדינות בטון עבה עמוק.לצידם יושבים שמונה קלרינטים שחורים ויפים, וארבע גיטרות, שתיים קלאסיות ושתיים חשמליות. ישנו גם מתופף, המעניק את הקצב, ולעיתים מטיל מקלו על המצילתיים. הנגן המרשים מכולם הוא ארז בכור שניצב מאחורי פסנתר כנף מנענע באצילות את הקלידים. יאיר ועוד חמשת חבריו יושבים בשורה האחרונה ואוחזים בחליל צד. הם שקטים, אינם מתבלטים והם משמשים כרקע ,שקופים ושבירים. במודעות עצמית גבוהה ובביקורת מרומזת הוא קובע שלו היו יודעים כולם את כוחם של חלילי הצד היו מעריכים את כוחה של היצירה כולה.

התיאורים הללו המעוגנים באומנות ההבעה היצירתית והאומנות המוסיקלית מעצימים את החוויה הספרותית של הקורא. בעזרתם גדלה הזדהותו עם חווית הלימוד שחש הגיבור הספרותי. חוויה מוסיקלית זו מהווה גם דרבון ליאיר לבחון היטב את נגני התזמורת ולנסות להתקרב ולשהות במחיצתם. כך הוא מתוודע לחצוצרן הראשי ארז בכור. יאיר קולט מהר את אישיותו והוא חש שהמפגש איתו מנגן בו תו שיאיר אינו מכיר. הוא מבחין בו זה כמה ימים ומגלה שארז שונה משאר החברותות שלו. הוא נשאר ער עד מאוחר, לומד ללא הפסקה בשלווה מיוחדת. אין לו חברים ובכל זאת כולם מחפשים את קרבתו. הוא לומד בעוצמה אך בנינוחות, בזקיפות ללא מלחמה פנימית. יאיר מחליט להתקרב אליו. תהליך השינוי אליו שואף יאיר להגיע מרגע שהגיע לישיבה מוצא את ביטויו במטאפורה בעלת קונוטציה מקראית עם בוא השבת:

"עדרי מחשבות מתקבצים לאיטם אל הבאר. אבן גדולה מונחת עליה הם כולם מביטים בי מצפים שאגול את האבן ואשקה אותם" (עמ' 78).

עם כניסת השבת בית המדרש מתמלא בנגינה מיוחדת, בהתעלות הנפש ובכמיהה לנועם זיוו של הקב"ה. הלימוד בחברותא עם ארז מניב מיד רגשות של שמחה. הם לומדים:"בחריצות של כוורת, במתיקות של דבש" (עמ' 84).

הלימוד עירני יותר, מרוכז יותר. דבר אחד מטריד את יאיר שעליו להיות תמיד במיטבו וכך אינו יכול להיות משוחרר. הוא חש שהוא לא עצמו באמת. יאיר מתבייש להודות בפניו של ארז אם לא מבין משהו בסוגיה בגמרא.

חווית לימוד שונה טועם יאיר יחד עם חברו כשמבקרים בישיבה אחרת חמישה ימים. שם נחשף יאיר לדרך לימוד שונה של תורה. שם יש מושגים חדשים כמו: 'שבוע וולוזי'ן, 'חברותות במשמרות'. שם הזרימה שונה. הספרים מפוזרים, תלבושת התלמידים אינה מסודרת. כאן הוא מוצא פתיחות וחום אצל התלמידים שמיד מציעים לו ולחברו חדר לנוח בו בהפסקה. ראש הישיבה הרב שאול מדבר על ישיבת וולוזי'ן, על דמותו של ר' חיים ועל גדלותם של לומדי התורה באותן השנים, שמיעטו בשינה וחיו בדלות ובמסירות נפש לתורה. כך נכין את תלמידינו לשבוע של למידה כל הלילה, מסכם הרב. יאיר וחבריו חשים בהערצה של התלמידים לרבם:

"היום הוא דיבר איתי שעה, אני אומר לכם, קרא אותי כמו ספר" (עמ' 96).

לילות הלימוד לא היו קלים ולמרות זאת בית המדרש שקק חיים, ויאיר חש שתחושת האחריות מחמשת אותו בכוחות שלא הכיר בעצמו. כשחזרו לישיבה ב"פניאל" מתוודה יאיר בפני תומר ואומר שחש שם נחת, ללא תחושה שהוא נבחן בכל רגע ושתמיד צריך להיות במיטבו. משהו מתערער אצל יאיר. הוא מרגיש מחנק בנפש. כעת בשוכבו בבית החולים במרחק של זמן יכול היה לנתח את תחושתו בדרך מטאפורית מעולם המוסיקה:

מנגינת לבי ומנגינת המקום, ואנו מכוונים בשני סולמות שונים. גם אחרי שטובה הייתה התחושה והלימוד הביא ברכה, האם לא נעשה הדבר כי התאמתי את עצמי לפי שרביט המנצחים, משנה מתח מיתרים, נוטש את נגינתי הנסתרת ולו בשביל שאצטרף לקונצרט, אנגן עם כולם ואזכה למחיאת כפיים? לעיתים, אחרי שהתרוקן האולם והלכו המאזינים וגם שאר חברי התזמורת השיבו כליהם אל נדנם, הייתי נותר על הבמה לבדי בחשיכה ומדמה לשמוע את התו שלי מייבב" (עמ' 103).

יאיר באיזמל הביקורת העצמית מאבחן שניגונו אינו נובע מתהומות האמת של נפשו היינו, לימודו נשרך אחרי ארז ומוכתב על פי יכולותיו הוא. את שנתו השנייה בישיבה הוא החל בצימאון ללמידה ובשמחה להתקדם בשינוי הנפש. עם כל זאת הוא מסכם את השנה הראשונה בתיאור מטאפורי:

"זרם תת-קרקעי שוטף ערוץ נחל אכזב מתמלא מים רעננים" (עמ' 121).

מוטיב המים שראינו לעיל בתיאור הדגים מתעצם כאן בתיאור התורה המפכה כמים רעננים וממלאים את נפשו הצמאה אליה. יחד עם ארז הוא לומד את סוגיית "שואל שלא מדעת" וחש שצימאונו אינו מורוה. הוא מאושר:

"האותיות הן אחיותי החדשות ובית המדרש לי בית. שעות הלימוד הארוכות, הצימאון המרווה והשקידה המשמחת, כל אלה מקלפים מעלי את מי שהייתי: ראה, הנך אחר. כל מה שהיית–זר, מנוכר. אל ביתך האמיתי הגעת, נכנסת סוף סוף בשערי נפשך" (עמ' 130).

אלא שתחושות הרסניות החלו לחלחל בנשמתו והגבירו את הניתוק ממשפחתו ואף מחבריו בישיבה. כל דקה הייתה מדודה והעיקר לא להפסיד זמן בלימוד. עד כדי כך שאפילו בארוחה בחדר האוכל מנסה להנהיג לימוד משניות. משהו החל משתבש. תפילותיו אינן אחידות, הכול מתפזר, במטאפורה של "צנצנת סוכר שהתנפצה" (עמ' 135). הוא מנסה לבחון את המקור לתחושותיו ומגלה בתוכו קנאה עזה בארז החברותא שלו. אפילו המוסיקה שנהג לשמוע וליהנות ממנה הופכת למטרד בעולמו החדש שכלל הנהגות חדשות כמו:

"מים אחרונים בסופי ארוחות, עמידה בקריאת התורה, דברים התורה. דברים שהיו יפים בעיני לקשט בהם את הים הגדול" (עמ' 140).

חברתו נורית מעמידה אותו במקומו וטוענת שהוא נמצא בעצבנות רוחנית. עליו לזרום עם החיים ולא ללכת נגדם. יש משהו לא בריא, היא מוסיפה, במאבק המתמיד הזה האם ללמוד תורה או לעשות משהו אחר (עמ' 143).יאיר עונה לה שהבין פתאום, כי החיים צריכים להתמלא במשהו גדול יותר ממה שהיה רגיל לפני שהתחיל ללמוד בישיבה. כדי לשנות את ההרגלים הישנים של עשייה יום יומית טבעית עליו לעבור תקופת ביניים והיא זו שתקבע את 'הטבעיות החדשה'. אלא שיישום הצעותיה של נורית חברתו למציאות חייו קשה, וההתנגשות עם הוריו היא בלתי נמנעת. המשפחה יושבת ליד שולחן שבת, אך יאיר ראשו במקום אחר. האם שופכת את לבה:

"אני לא יכולה כבר.חודש הוא לא בבית וגם כשהוא בא הוא מתעלם מכולם" (עמ' 148).

ההורים מוזמנים לישיבה והרב הלל דבר בפניהם על המטרות החינוכיות של הישיבה. לדעתו, חשוב להעניק לתלמידים כלים להיות תלמיד חכם בעל אישיות מוסרית שיוכל בעתיד להתערות בחברה הישראלית ולקחת חלק משמעותי בשיח הלאומי. כל זה נעשה בדרך ארץ ובדיבוק חברים. הרב מודה להורים על המחיר שהם משלמים עבור מטרות אלו. אחרי יומיים ניגש אליו הרב הלל כשיאיר נמצא משולהב מול גמרא ובטוח שהרב ישבח את לימודו, אולם לאכזבתו הגדולה הוא אומר לו:

"הבנתי שבזמן האחרון אתה שקוע בלימוד".."אל תיתן ללימוד לדחוק את כוחות הנפש האחרים"."הורים נחמדים יש לך, מאוד שמחתי לפגוש אותם. מסור להם דרישת שלום" (עמ' 153).

ואז הוא גוער באמו בטלפון על שהעזה להתלונן בפני הרב. האם מטיחה בו שאינה מכירה אותו. יאיר מכיר בחומרת מעשיו וחש שכל ההתקדמות שעשה וכל השינוי שעבר קורסים כאחד. ודבריו מתובלים במטאפורות ציוריות:

"חשבתי שהכל נכון, שרק התקדמתי וששערי העולם הרוחני הובילו אותי אל מקום חדש, קסום, ופתאום, בבת אחת, נפער חלל כאב עצום, בדי התפאורה המושלמת נופלים וכל ענן האושר אבק מצוקה" (עמ' 155).

השיחה השבתית עם הוריו מעמידה אותו על טעותו הבסיסית. הוריו מסבירים לו שלא יתכן שהתחזקות בתורה מרחיקה אותו מחבריו. האשמה היא לא בתורה אלא באדם – הם אומרים. אם אתה סובר שבגלל התורה תדחק את אהוביך סימן שאתה אינך מתנהל בתורה כראוי. ובשיחה עם חגי- החברותא שלו הוא שומע הסבר הגיוני נוסף לפרשנותו השגויה את לימוד התורה:

"המפגש עם עולם חדש, גורם לך לחשוב שכל החיים שהיו לך עד היום היו שקריים, לא אמיתיים. ונולד לך איזה דחף למאוס בכל, לכפור במה שהיה עד עכשיו, להישאב ולהיבלע במציאות החדשה. אולי יש כאן גם כעס עצמי, אולי רצון לפצות על שנים שהיום נראות אבודות לעומת מה שאתה עובר היום. מכאן באה הנהייה הפרועה אל העולם הרוחני, בטוטאליות, ברמיסת העבר" (עמ' 157).

שיחה זו עם חגי מערערת את עולמו הרוחני של יאיר. הוא מתאר זאת במטאפורת הספינה ששטה בים והסערות מטלטלות אותה. כל התכולה שבה נופלת ומתפזרת, והוא עולה לסיפון כדי להשתלט על הגלים תוך שהוא מפזם שיר ילדות בתקווה להרגיע את עצמו.

יאיר חושש שכל ההתקדמות הרוחנית שהשיג מקורה בתרמית ובזיוף. הוא שניחן בביקורת עצמית גדולה מכה על חטא ומנסה להבין היכן טעה. חיבוטי נפש קשים מובילים אותו לאמת הפנימית שבו, למקור השיבוש בדרכי התנהגותו. הוא מזהה את הקנאה בארז כמקור הצרות. ואז מחפש את הדרך להסיר קנאה זו. רגשות אשם וחנק מציפים אותו, והוא אינו יודע כיצד להחליש את אש הקנאה. תיאורי הטבע כנחשול סופה גועש המסתחרר והורס כל מה שנקרה בדרכו מבטאים את הסערה הנפשית של הגיבור, שאינו יודע כיצד להימלט מהמערבולת הסוחפת והטובענית. הוא מחליט לשוחח עם ארז מושא הקנאה שלו. וארז מתפלא במי יש לו לקנא הרי הוא אדם מוכשר.

גם בפני חגי חברו הוא שוטח את צרת נפשו ועצתו של חגי היא להרבות בחשיבה כדי שהיא תשפיע על הנפש. בשעת הלימוד הוא טרוד ואינו מרוכז ומחשבות כעס ושנאה כלפי ארז גואים בנפשו. הוא רוצה שוב לדבר עם ארז ולשתף אות בתחושת הקנאה שהשתלטה עליו, ושמכלה כל חלקה טובה בנפשו. השיחה מתנהלת בשני מישורי תודעה. יאיר ציפה שארז יחוש שלא טוב לו. אך ארז אינו מודע לכך ואף אינו מבין במה יש לו לקנא? כל מה שארז יכול להציע לו הוא שיתרחק ממושא קנאתו. זוהי הצעה הזויה ובלתי אפשרית עבורו:

"ואני כל כך קיוויתי שהוא יבין ושאוכל לשתף אותו, לומר לו שבו אני מקנא" (עמ' 180).

היציאה לשירות הצבאי מיטיבה עם יאיר ומשקיטה את ייסורי נפשו. הקשר לנוף ולאדמה מרגיעים את נשמתו והשמירות הרבות מגבירות אצלו את הגעגוע לעולם הישיבה, ללימוד המתוק, לרב הלל ולחבריו. שוב חוזרת מטאפורת האונייה והמים ומשקפת את מהות כמיהתו. הוא מדמה את עצמו לאדם העומד על רציף אוניות ומשקיף אל המים שאין להם סוף ומחכה מתי תבוא אוניה לאסוף אותו עד ללב הים. החזרה ללימודים בשיעור ד' מלווה בתקווה לחזור לרגשות השמחה והמלאות הנפשית כפי שחש תוך כדי לימוד התורה בשנה הראשונה. אלא שיחסיו הבלתי פתורים עם נורית חברתו מזה שבעה חודשים מעיבה על תחושותיו ועל רגשותיו.

המפגש בין התורה תורת חיים המשולה לים שאין לו סוף כביכול נמצא בסתירה לאהבה המשולה אף היא לים שאין לו סוף. רק כשילמד יאיר למסור את המפתחות לנפשו הנעולה ויצליח באומץ לשתף את נורית בחולשותיו כגון הקנאה המרה עליה לא התגבר עדיין, אז ימצא מזור לנפשו ולימודו בתורה עשוי לחזור לרמתו הראשונית. ובינתיים:

"כי כבר גדש הכאב סאתי. כי האילמות נעשתה צרה ומחניקה, כי המועקה אין לה שפה ולא שם, וחבר אין לה ולא מקום, גם לא סיכוי מלבד היצר ההרסני המבקש את סופה; בערמומיותה היא מלגלגת: אינך יכול בלעדי, ועמי חייך אינם חיים" (עמ' 258).

בשיחת נפש עם חגי הוא מצליח לבטא את רגשותיו ואת חולשותיו. מזמן החורף הוא אינו בעניינים, התפילות ריקות ואפילו השבתות אדישות אליו.כל מה שפעם הלהיבו וריגשו כבה ונעלם. תשובתו ההגיונית של רעו מבהירה לו את מצבו הנפשי ונותנת לו לגיטימציה לתחושותיו. ראייה חדשה זו של המציאות עשויה לשמש תמרור מאיר להמשך דרכו של יאיר בלימוד:

"יאיר, אתה כבר בחור בוגר. יש בנפש שלך תביעה גדולה לחיים אמיתיים יותר. יש בך פנייה לחיים רוחניים אחרים. אני מרגיש שאתה בתקופה שאתה מואס בצורת החיים שהייתה לך עד עכשיו, שאתה כבר לא מקבל חיים עם סתירות- או שהכול תורה או שהכול חול. עכשיו אתה מגיע למקום שמשהו בך בפנים מבקש שתאחד את הדברים" "...הנפש שלך מבקשת את מה שמגיע לה, אולי לא יותר אבל בטח שלא פחות. האישיות הרוחנית שלך התרחבה ולא מספיק לה הלימוד שאתה רגיל בה"..."הגעת לשלב שבו התורה שלך רוצה להתרחב על כל החיים, לא להישאר רק בבית המדרש, בספרים ובלימוד. בשנים קודמות החיים הרוחניים שלך לבשו לבוש אחר, מצומצם יותר. משהו צריך להישתנות" (עמ' 272)."אתה מתפתח וגדל, וכשתגיע לנקודה שבה החיים שלך תואמים לרחבות החדשה שבנפש שלך- תהיה מאושר" (עמ' 273).

בשיעור ה' הוא חש את ההרמוניה החדשה בנפשו עד כדי כך שמצליח לומר לארז "קינאתי בך". הוא שב ללימוד התורה ומוצא בה דברים שלא ראה קודם לכן. כך משתנים גם יחסיו עם משפחתו והוא מצליח להתרגש מהאחיין החדש שנולד לאחותו יעל. במסיבת פורים הוא מחולל עם הרב הלל בהתעלות המהולה בכאב נפשי על שהרב לא הבחין בזעקת נפשו ובחיבוטי הנפש שארבו לנשמתו. כך התממשה ביקורתו של נגן חליל הצד משיעור א' שהפכה לתחושה של כאב והחמצה.
יאיר שב לשמחת הלימוד ונפשו מוצאת את הנתיב המקווה. הוא זוכה ליישוב הדעת. שוב הוא עולה על הסיפון, המפרשים נפתחים. מעתה לא אפרוריות דהויה צובעת את חייו אלא כנפי ענק משיטים אותו על פני הים. תחושתו היא:"כשמורם העוגן נעשית ההפלגה לעוגן עצמו" (עמ' 285). וכך הוא חוזר לשירה ולמוסיקה שכה אהב והם מפגישים אותו עם עצמו. יאיר לומד את הרב קוק וחש שמגמת חייו היא בכיוון הנכון ולקראת מטרה מועילה. לימודו ברגיעה והוא חש את מנוחת הגלים. שלווה קסומה ממלאה את הוויתו. עיניו מתלחלחות מדמעות מזיכרון הכאב שעבר ומדמעות שמחה על השינוי שחל בו. הוא לוחש את מילות התפילה: "מקולות מים רבים- אדירים משברי ים (עמ' 291).

עוצמתן של מילות התפילה פועלות כברק חד המאיר את תהומות הנפש של יאיר. משברי הים הם אותם קולות אדירים של לימוד התורה שאליהם נחשף יאיר בישיבת "פניאל", אך הם גם משבריו שלו בדרך לחוות את העוצמות הרוחניות של לימוד זה. רק השילוב של יישום קולות אלו במציאות החיים היום יומיים ביחסו להוריו, לחבריו ולאהובתו יצליח לעורר בליבו את קולם האמיתי של הנהרות ושל גלי הים.

גלים אלו הם מטונימיה לעוצמתו של הבורא שהוא כים שאין לו סוף. גיבור הספר כמהה לאחד בין שתי האהבות שמזינות את הוויתו. אהבת ה' ואהבת האשה. הוא מוצא סימוכין לאפשרות זו בלימודיו כפי שלמד במסכת קידושין. שם משולה אהבת ה' אמיתית לאהבת האשה:

"וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה רבה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאותה אהבת אשה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו" (עמ' 303).

הלימוד בכתבי הרב קוק מרחיב את הבנתו ואת תחושת האהבה לעם ישראל ונפשו מתרחבת. החתונות של חבריו ממלאות אותו ואת שאר החוגגים בשמחה אמיתית, ובחתונתו של ארז הוא חש שהקנאה כלפיו התחלפה בקרבה אמיתית. יאיר לומד בעצמו, זמנו ברשותו והוא חש שהוא שב אל שורש נשמתו.

אשתו של ארז מציעה לו את נורית בחורה שמחה, זורמת, מצחיקה ועדינה. נורית הייתה מדריכה בבני עקיבא וכעת היא עושה שירות לאומי בבית ספר לעיוורים בירושלים. יאיר הולך ליישם את אהבת ישראל שלמד בכתבי הרב קוק. רגשות חדשים מציפים את לבו והם משמשים גם מנוף ומנוע ללמידה בבית המדרש. שיחותיו עם נורית מחדדות את תובנותיו לגבי סערות הנפש בשיעור ב' וד' שהצמידו אותו אל הקודש. קשריו עם נורית, השיחות המועילות עימה מעמיקות את תחושת הרחבות של נפשו כפי שיעץ לו חגי חברו. השינוי בנפשו התחולל. כעת יש מקום גם לעיין בספרות חול דבר שהיה נראה לו כבזבוז בשנים הקודמות. אף בניית הבית על חוף הים יחד עם נורית מענגת אותו וגורמת לו אושר גדול. שם הם מגיעים לתובנה פילוסופית. נורית שואלת אותו האם שם לב שלמילה "מים" אין צורת יחיד, והוא משיב לה תשובה בעלת כמה משמעויות:

"אולי זה כמו כל אותם הדברים שהם אינסופיים. אין להם צורת יחד כי גם הרבה סופים לא יוצרים יחד אינסוף" (עמ' 355).

במטאפורה זו סיכם יאיר את התובנות המכוננות שהפנים לנפשו בעקבות משבריו במהלך לימודיו בישיבה. לימוד התורה דורש מהאדם התמסרות בלתי נלאית, כושר ריכוז מעולה ויכולת התמדה המשולב ביישום הלכותיה בחיי המעשה. העלאת נדנדת הלימוד כלפי מעלה ודחיקת נדנדת הלכות דרך ארץ ואהבת האדם עלולה להיות לרועץ ולמוטט את כל הבניין המפואר שהאדם בנה במו ידיו. דבריה הנבונים של אמו מהדהדים באוזניו וכעת מתממשים בהלכותיו:

"אם התורה מרחיקה אותך ממה שאמור להיות קרוב, סימן שאתה לא מתנהל בה נכון" (157).

סיכום
חווית לימוד התורה כפי שעוצבה בספרו של שטיינלפד היא לא רק פנינה ספרותית מהנה ומענגת רווית אמצעים אומנותיים כמו: מטאפורות, דימויים, רובדי לשון מהתרבות היהודית המפוארת, אלא היא גם ציון דרך מורה ומחנך לבני נוער שמתלבטים על המשך דרכם בחיים. הצצה זו לרובדי הנפש של הגיבור הספרותי שעיצב שטיינפלד באוטנטיות מרבית עשויה לשמש דוגמא ליכולת שינוי, ליכולת למידה ולהפנמה של התורה וערכיה בחייו הנפתוליים של האדם.