ישנה בחיק ילדות

שירו של רבי יהודה הלוי וניתוחו

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 19 - תשרי תשס"ט * 10/08

יְֹשֵנָה בְּחֵיק יַלְדּוּת, לְמָתַי תִֹּשְכְּבִי! / דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי הַֹשַּחֲרוּת? קוּמִי צְאִי / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵֹיבָה בְּמוּסָר ֹשִחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳרִים / אֲֹשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.
דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעֲלֵךְ / וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.
הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד / נְֹשָמוֹת אֲֹשֶר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ.

שיר זה הוא שיר קודש. שני סימנים בולטים מאפיינים אותו ככזה:

1. מצד התוכן: השיר עוסק בקשר שבין האדם לבוראו. בשיר זה פונה הדובר אל נשמתו וקורא
לה להתקרב אל הקב"ה, כי זהו התנאי היחיד לחיים בעלי משמעות.
2. מצד המִבְנֶה: בשיר זה יש אקרוסטיכון י.ה ו.ד.ה, שמו של המשורר, שהוא סימן אופייני לשירי
קודש.

שיר זה הוא "רשות לנשמת", פיוט שמקדים את תפילת "נשמת כל חי". ניתן לזהותו כ"רשות לנשמת" עפ"י המילה "נשמות", שמופיעה בבית האחרון.

מבט כללי על השיר:
השיר בנוי בצורה של מונולוג, בו הדובר פונה אל נפשו ומוכיח אותה על כך שהיא מתעסקת ב"שטויות" ומזניחה את הדבר החשוב היחיד בחיים, שהוא - ההתחברות אל הקב"ה. הוא קורא לה לא להתעלם מהזמן שאוזל, ולהקדיש את חייה לרדיפה אחרי "מַלְכֵּךְ", שהוא הקב"ה. בכך תצטרף נשמתו אל קהל הנשמות אשר השתחררו מכל מה שעיכב אותן למצוא את ייעודן, וכעת הן "נוהרות" (רצות) אל טוּב ה'.

מבט מִקָרוב:

בית 1:

יְשֵנָה בְּחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תְּשְכְּבִי! / דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!

"ישנה בחיק ילדוּת" זוהי מטאפורה, שמציגה את הנשמה כשרויה בשינה, כמו תינוק, בלי שיהיה איכפת לה מה יהיה בהמשך.
מטאפורה זו חוברת למטפורה אחרת: " בחיק ילדות", כשהכוונה היא לחיי העולם הזה. המשורר קורא לנשמתו "להתעורר ולהתבגר", ולהכשיר את עצמה לקראת הדבר האמיתי: חיי העולם הבא. הדובר אומר לנשמתו: עד מתי תשכבי, עד מתי תהיי שרויה בשינה (ידוע לנו שאדם ששרוי בשינה, אינו פעיל, אינו לוקח אחריות על מעשיו. זהו הענין שנגדו יוצא הדובר בשיר). הוא אומר לנשמתו: "עד מתי תשכבי!" כלומר, האם לא הגיע הזמן שתקומי?? והוא ממשיך את הרעיון בסוגר של הבית: "דעי כי נעורים כנעורת נינערו": אין לך זמן להתבטל בשינה, כי תקופת הנעורים (שאולי מתאימה במידה מסויימת לשינה ולאי-לקיחת אחריות) כבר עברה, והגיע הזמן לדאוג לעתיד, לתכלית האמיתית של החיים.

אמצעים אמנותיים בבית 1:
מטאפורה (ר' לעיל)
פניה ישירה: הדובר פונה באופן ישיר (בגוף שני) אל נשמתו. פניה זו יוצרת תחושה של קירבה, אינטימיות.
שאלה רטורית: "למתי תשכבי!" - אמצעי זה מגביר את האפקט של התוכחה והביקורת העצמית.

את הרעיון שהנעורים עברו במהירות מבטא המשורר בשתי דרכים אמנותיות יפות:
א. דימוי. מהירות הזמן שעבר מדומה לנעורת (החלקים הקלים של הפישתן) שעפה ברוח.
ב. צימוד (אליטרציה): "נעורים כנעורת ננערו".

בית 2:

הֲלָעַד יְמֵי הַשַּחֲרוּת? קוּמִי צְאִי, / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵיבָה בְּמוּסָר שִחֲרוּ

השאלה/ תלונה/קריאה להתעוררות של הבית הראשון ממשיכה גם בבית השני:


אומר הדובר: האם נראה לך, נפשי, שתקופת העלומים תימשך לעד?? שאלה זו היא המשך לדברים שנאמרו בסוגר של הבית הקודם "דעי כי נעורים כנעורת נינערו". כלומר, תקופת הילדות והנעורים, שהיא מטאפורה לחיי העולם הזה, הולכת וניגמרת, ולכן נישמתו צריכה להכשיר את עצמה לקראת יעודה האמיתי, שהוא - חיי העולם הבא. החיים בעולם הזה מדומים לשינה, כהתעסקות בחיים לא רציניים. זוהי שינה שצריך להתעורר ממנה, להתבגר ולהמשיך הלאה אל המטרה האמיתית של החיים. אחרי השאלה הרטורית, קורא הדובר אל נשמתו: "קומי צאי" (שיבוץ מ"שמות" פרק י"ב פסוק ל"א: "ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עִבְדו את ה' כדברכם"; וכן שיבוץ מישעיהו כ"ב, א'-ב'). כאן ניתן להבחין כבר בפועל שהוא ציווי: קדימה, נִֹשְמָתִי, עֲשִֹי משהו בנידון... מכאן ואילך ממשיך השיר בפעלי ציווי גם בבתים הבאים: קומי, צאי, ראי, התנערי, דאי, הֲיִי מרדפת. פעלים אלה מדגישים את המימד המעשי של השיר: לא לשקוע בתרדמה, אלא לקום ולעשות משהו, את המשהו הנכון: לרדוף אחרי ה'.

סוגר הבית: "ראי מלאכי שיבה במוסר שיחרו" ממחיש את הדלת, שאומרת שתקופת הילדות לא נימשכת לעד. ואכן, "מלאכי שיבה", שהם מטאפורה לשיער השיבה, כלומר לתקופת הזיקנה המתקרבת, מגיעים ומטיפים מוסר לאדם. אדם בגיל זה כבר יודע מהי המטרה האמיתית של החיים.

אמצעים אמנותיים בבית 2:
שאלה רטורית,
שיבוץ, (ראה לעיל)
מטאפורה ("מלאכי שיבה") הפירוט וההסבר - בניתוח הבית למעלה.

בית 3:

וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳּרִים / אֲשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

בית זה הוא המשכו הישיר של בית 2, שבו קרא הדובר לנישמתו לקום. כעת, אחרי שהיא קמה, באה הפעולה הבאה: "התנערי". כלומר, בשיר זה קיימת הדרגה:
א. קומי (בית 2)
ב. התנַעֲרי (בית 3)
ג. דְּאִי (בית 4).
ד. הֲיי מרדֶּפֶת (בית 5):
קודם צריך להתעורר. אחר כך צריך לנער את קורי השינה, ואז אפשר לעוף ולדאות. וכשמגיעים למצב זה, ניתן ליישם את הדבר הכי חשוב: לרַדֵּף אחרי ה'.
בבית זה קיים דימוי שמתפתח לתמונה:
כצפרים (דימוי) אשר מרסיסי לילה יתנערו (פיתוח לתמונה, אימאז')
בבית זה מתוארת ציפור, שצריכה לנער מעצמה את רסיסי הלילה (=טל) על מנת שתשתחרר מהכובד ותוכל להתרומם ולעוף. תמונה זו ממחישה את הרעיון העיקרי: על מנת שהאדם יוכל "להתרומם" מתיפלוּת העולם הזה, עליו "לנער" מעליו את כל הדברים המיותרים שמעסיקים אותו, כשהוא בתקופה של "שנת הילדות" שלו.

אמצעים אמנותיים בבית 3:
הדרגה (פירוט לעיל);
דימוי שמתפתח לתמונה ("התנערי... כציפורים אשר מרסיס לילה יתנערו"), ;
חזרה (לא צימוד, כי המילים הן מאותו שורש) – "התנערי... יתנערו".

בית 4:

דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעֲלֵךְ / וּמִתּוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ

תמונת הציפור ממשיכה גם בבית זה. אחרי שהציפור התנערה מטל-הלילה, יש בכוחה לעוף ולדאות. כדאי לשים לב שממצב של שכיבה במקום נמוך (בבית 1) והתנערות מרסיסי הטל (בית 3), כעת הציפור עולה לגובה. המעוף הוא כבר מצב פעיל , לעומת ה"ישנה בחיק ילדות", שהיה מצב סביל. ויותר מזה: הדאיה היא לגובה, לכיוון השמיים, לכיוון של הקב"ה. כאן לציפור יש שם: דרור. בולט השימוש במשמעות הכפולה של המילה "דרור" (שם של ציפור, ו-חופש), וזהו צימוד שלם: הפירוש: דאי כמו דרור (הציפור), כדי למצוא דרור, כלומר - להשתחרר מחטאייך. ההתקרבות לה' קשורה בתהליך של נקיון פנימי מכל הבלי העולם הזה, מכל החטאים וה"שטויות". ההשתחררות אינה רק מחטאייך - שלך, אומר המשורר, אלא גם מכל פגעי הזמן והגורל שהעסיקו אותך בעבר.

וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.

גם כאן יש צימוד שלם: ימים - במשמעות של זמן (רבים של "יום"),וימים - במשמעות של ים, אוקיינוס.
חיי החופש הם כמו ים סוער, אך על הנשמה להשתחרר מהם, ולהיות כמו ציפור דרור. רק אז תוכל להיות נקיה ומוכנה למשימה בבית הבא.

אמצעים אמנותיים בבית 4:
תמונה (המשך לתמונה מבית קודם);
צימוד שלם ("דאי כדרור למצא דרור ממעלך" "ומתולדות ימים כימים יסערו")
צימוד שונה אות ("דאי" עם "דעי" שמופיע בבית א'
דימוי "כימים יסערו"

בית 5:

הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד / נְשָמוֹת אֲשֶר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ

בית זה הוא שיאו של השיר והמטרה שלו. אחרי שהנשמה, עברה תהליך של התעוררות משנת הנעורים, והשתחררות מחטאים ומהבלי העולם הזה, היא מוכנה לשלב של "היי אחר מלכך מרדפת". כלומר, היא ממליכה עליה באופן בלעדי את הקב"ה ("מלכך"), וכל מטרת חייה היא "היי מְרַדֶּפֶת". פועל זה בבנין פיעל הוא פועל "חזק", פעיל, שמשקף את הבקשה של המשורר, לרוץ אחרי הקב"ה כדי להשיג את קירבתו. פועל זה גם מציין פעולה חוזרת ונישנית. לא חד פעמית, אלא תמידית, כאורח חיים, על נשמתו לְרַדֵּף אחר הקב"ה. אם תגיעי למצב זה, אומר המשורר, תיכנסי לחבְרָה טובה מאוד: תהיי בסוד (=בחברת) אותן נשמות שהצליחו בתהליך הזה, נָהֲרוּ אל טוּב ה'. למילה "נָהֲרוּ" שני פירושים:
א. נעו, רצו בהמון
ב. אוֹרוּ, התמלאו נהרה מאורו של הקב"ה.

שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה
מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלו / הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ וּבַמָּה
הֲדָרְךָ לֹא יְכִילוּן מַלְאֲכֵי רוּם / וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה
הֱטִיבוֹתָ וְהִגְדַּלְתָּ חֲסָדִים / לְךָ תַּגְדִּיל לְהוֹדוֹת כֹּל נְשָׁמָה
אֲשַׁחֵר אֵל בְּרֵאשִׁית רַעֲיוֹנַי / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵל כֹּל נְשָׁמָה

נקודות דמיון
שניהם "רשות לנשמת". את סימן הזיהוי ניתן למצוא בבית האחרון של כל שיר. (מופיעה המילה "נשמה").

שניהם שירים שנושאם הוא אהבת הקב"ה ורצון להתקרב אליו.

בשניהם יש חיפוש הקב"ה: ב"שפל רוח" - "אשחר אל בראשית רעיוני", וב"ישנה" - "היי אחרי מלכך מרדפת".

בשני השירים קיימת תנועה מלמטה למעלה: ב"שפל רוח" התנועה היא מתאורו כקטן, "לפניך אני נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה" [הדגשה שלי - ד.ס], עד למבט כלפי מעלה: "אֲשחֵר אל בראשית רעיוני". וב"ישנה בחיק ילדות" התנועה היא ממצב נמוך ופסיבי של שינה ואדישות, אל מצב גבוה (גם גובה פיזי - הציפור כעת במצב של דאייה) - , וגם גובה רוחני - האדם מחפש את קרבת ה'.

בשני השירים קיימת התרחבות מהחווייה הפרטית של הדובר, אל חווייה כללית, קולקטיבית. הדבר מופיע בשני השירים בבית האחרון: "אשר לשמו תהלל כל נשמה" ("שפל רוח"), "בסוד נשמות אשר אל טוב ה' נהרו" (ישנה בחיק ילדות").

בשניהם מופיע אקרוסטיכון עם שם המחבר.

נקודות שוני:
נקודת המוצא בשיר "שפל רוח" היא פחד ואימה: הדובר מרגיש נחות מול הקב"ה, ולכן יש לו בעיה להלל אותו. ואילו ב"ישנה בחיק ילדות" נקודת המוצא אינה פחד, אלא דירבון-עצמי לקראת ההתקרבות אל הקב"ה. הבעיה של הדובר בשיר זה שהוא שקוע ב"שינה", בהַבְלֵי העולם הזה.

ב"שפל רוח" הפניה היא אל הקב"ה. ב"ישנה בחיק ילדות" הפניה היא אל עצמו, אל נשמתו (מונולוג).