האדונית והרוכל

מאבקי אנוש - ערפד, יהדות - נצרות, נשיות - גבריות

ד"ר שושנה חלואני

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

סיפור המתח האדונית והרוכל הוא פרק נוסף במאבק הקמאי הקדמון בין גברים לנשים ובין ערכים נשיים לערכים גבריים. אבל גם סיפור על אדם וערפד, ועל יהדות ונצרות

הסיפור הקצר האדונית והרוכל הוא אחד הסיפורים החידתיים שבכתבי עגנון. במהלך מסעותיו של רוכל יהודי בשם יוסף המוכר מיני סידקית מבית לבית באירופה, בדרכים קפואות ומושלגות, מגיע הרוכל לבית בודד בלב יער שבו גרה לבדה אישה בודדה, נוצרייה - "האדונית". הוא פורש בפניה את מרכולתו, ומתחנן שתקנה ממנו דבר מה. האדונית שבתחילה אינה רוצה לקנות ממנו דבר, ואף מגרשת אותו, מתרצה לבסוף, אולם מכל מיני הסידקית שבאמתחתו (בלשון הסיפור "קופתו" שקו), היא קונה ממנו לבסוף, למרבה הפליאה, סכין של ציידים דווקא. זו הפתיחה לסיפור המתח יוצא הדופן של עגנון. הדרכים, כאמור, קפואות ומושלגות והרוכל משתהה בבית האדונית, ומתקן כל מה שדורש תיקון תמורת מגוריו. במהלך השנה שהוא שוהה בביתה הם הולכים ומתקרבים זה לזה, ובד בבד היא מעתיקה את מקום מגוריו. בתחילה היא מלינה אותו ברפת, אחר כך במין מחסן, ולבסוף בחדרה. וכך הם חיים כבעל ואישה לכל דבר ועניין, והרוכל שוכח שיהודי הוא, אוכל כל עוף טרף שהיא מולקת ראשו, ומפטמת אותו, ואף מלקק אצבעותיו. במסגרת תהליך התבוללותו הוא גם מתחבר לאנשי המקום ומשנה את בגדיו. לכאורה הכול מתנהל כשורה, אולם הוא שם לב לפרט מוזר באדונית, הוא מעולם אינו רואה אותה אוכלת. וכך בהדרגה מתגנבות ללבו חששות וחרדות, הוא שואל אותה על אכילתה, על בדידותה, על היותה אישה יפה ללא בעלים, היכן הם בעליה הקודמים? הוא מקבל תשובות מוזרות ביותר, היא מצביעה על ביטנה ואומרת שכאן הם בעליה. בד בבד גוברת חרדתו גם בגלל הסכין שמכר לה, היכן הסכין? וכך בהדרגה הם הולכים ומתרחקים זה מזה, והוא מתיק את מגוריו שוב אל המחסן. לילה אחד הוא נזכר ביהדותו ויוצא לחצר לקרוא קריאת שמע שכן הבית מלא בעבודה זרה. בשובו לחדרו הוא רואה שכל כלי מיטתו חתוכים ומכוסים בדם, והאדונית שוכבת על הרצפה, שליד מיטתו, כשהיא מעולפת ובידה אותה הסכין שקנתה ממנו. פיה לוחש דבר מה, והוא התמים גוחן אליה כדי להיטיב לשמוע מה בפיה, ואז היא נושכת בצווארו ומוצצת אך טוענת שדמו קר. גם עתה אין הוא מבין שהיא ערפד וקניבלית, כפי שמודיע המספר הפותר את התעלומה, הניזונה מבשרם ומדמם של בעליה. הוא מטפל בה, אך היא גוססת ומתה מרעב, שכן אינה מורגלת באכילה נורמלית, והוא רוצה לקוברה אך אינו יכול, האדמה הקפואה פולטת את נבלתה, הוא טומן נבלתה בארון ומעלה אותו על ראש הגג, ושם מריחים העופות את נבלתה וטורפים אותה. ואילו הרוכל נוטל את "קופתו" (שקו) וממשיך לשוטט בדרכים ולחזר על הפתחים, נכון, כפי הנראה, להרפתקאות נוספות.

מהו פשרו של סיפור מוזר זה? במחקר עגנון תופס הסיפור מקום נכבד. במאמר זה אני מבקשת להציג את התפיסה המקובלת במחקר לגבי משמעות הסיפור, ובעיקר להציג את תפיסתי שלי לגבי הסיפור, שכן הגישה המקובלת אינה עונה, לדעתי, על כל השאלות והתמיהות שמעורר הסיפור. לסיפור זה ישנם פירושים שונים שניתן לראותם כנדבכים או רבדים המונחים זה מעל זה, או זה בצד זה.

הרובד הראשון קשור בסוגה הספרותית, שכן בחירת הסופר בסוגה מסוימת היא מודעת, ומבקשת להעביר מסר. האדונית והרוכל הוא פנטזיה, סיפור לא ריאליסטי או מטאריאליסטי. יש פנטזיה קסומה נוסח האגדות הידועות, ויש פנטזיה מסתורית ומאיימת (נוסח סיפורי אדגר אלן פו, למשל), שעימה נמנה סיפור זה. סיפור מסתורי, ככל סיפור והרבה יותר, מבקש לשמור על מתח גבוה ככל שניתן עד סופו, שאז ניתן הסבר למסתורין והמתח מתפרק. לכן הוא חייב ליצור פער במידע בין מה שיודע המספר, או אחת מן הדמויות (דמות הרוצח בסיפור בלשי, למשל), לבין מה שהדמויות האחרות יודעות (כמו דמות הבלש בסיפור בלשי) ומה שהקורא יודע. לעיתים, כמו בסיפור זה, יש גם פער בין מה שהקורא הנבון יודע או חושד, לבין הידע שיש בידי הדמות הנאיבית של הקורבן, או מי שאמור להיות כזה, כמו יוסף הרוכל בסיפורנו. פער זה יוצר את אחד ההיבטים היפים בסיפורים אלה והוא האירוניה הדרמטית. אנו מבינים או חשים כי הרוכל מצוי בסכנת חיים, ואילו הוא כלל אינו חושד ואינו נזהר, לפחות לא באופן מודע. כמובן שנאיביות זו נדרשת אף היא כדי לשמור על דריכות הקורא ומתח העלילה. רק בשעת האפס ממש, שעה שדריכותנו מגיעה לשיאה, כשהאדונית עומדת לשחטו, יוצא יוסף לחצר וכך ניצל ממוות. פער המידע נובע מכך שהסיפור מעמיד חידה. האדונית היא חידה. מדוע היא חיה לבדה ביער באין איש עימה? לא בני אדם וגם לא בעלי חיים. אומנם הבית הוא בית ציידים, ועל קירותיו תלויות קרניים של בעלי חיים, אך כאמור אין מוזכרות בו חיות, והרי מדובר ביער, למעט כלבה אחת השומרת על האדונית. מדוע היא קונה סכין ציידים דווקא, שמא להגנה עצמית, או אולי לשחיטת עופות? לא זו, אף לא זו. את ראשי העופות היא מולקת בידיה, ולהגנה עצמית אין היא נזקקת לסכין, שכן הסכין נעלמת לחלוטין במהלך הסיפור (אך לא מתודעת הרוכל). לפי התיאוריה של צ'כוב, אקדח המופיע במערכה ראשונה חייב לירות במערכה אחרונה, ואכן הסכין תופיע בסיום, או אז יסתבר לנו ולרוכל, סוף-סוף, כי הוא מכר לה את הסכין שבה היא אמורה הייתה לשחוט אותו. מה פשר תשובתה לשאלתו לגבי בעליה הקודמים, שאולי הם בבטנה? ועיקר העיקרים, מדוע אין הוא רואה אותה אוכלת בכלל או בנוכחותו? בתחילה הוא סבור שאין זה מכבודה לאכול עימו, היהודי הפשוט, והיא אוכלת בנפרד ממנו, אך לקראת סיום עולה באפו ריח פיה שהוא כריחו של אדם רעב, והקורא, לפחות, נרמז שלא אכלה מזה זמן והיא רעבה, אם כך עליה לאכול, אך מהו מזונה? לאחר מותה מסביר המספר לקורא שהאדונית ניזונה מבשר בעליה ומדמם. כלומר היא ערפד וקניבלית.

מקורות היניקה של דמות ומפירית וקניבלית זו לקוחים מהפולקלור הנוצרי-עממי, מסיפורים גותיים (סיפורי פנטזיה, מתח ואימה) שרווחו במזרח אירופה ובמרכזה, נוסח הגולם מפראג, סיפורי פרנקנשטיין, סיפורי אגדות כמו עמי ותמי (הנזל וגרטל) בהם מופיעה המכשפה המפטמת כדי לאכול את המפוטם, סיפורי כחול הזקן הרוצח את נשותיו, וסיפורי הערפדים (כדוגמת דמותו הדמונית של הרוזן דרקולה). סיפורים אלה קוראים תיגר על המוסר האנושי, הם משלבים יסודות נוצריים ופגאניים, כישוף ושטניות. לערפד נהפך מי שמת, בדרך כלל במיתה משונה, מחוץ לנצרות, או קשור לשטן, חזר לחיים וממשיך את קיומו על ידי שתיית דמם של אנשים חיים, צעירים, בעיקר נשים, הן לצורך קיומו והן לשם סיפוק צרכיו המיניים הסדיסטיים העצומים. הערפד יכול להיות דמות מפלצתית מבחינה ויזואלית, אך גם דמות נאה כמו האדונית. הערפד יודע לנצל חולשות אנוש, ובאמצעות עיניו המהפנטות את קורבנותיו או באמצעי אחר הן או הם הולכים אחריו בעיניים עצומות. הערפד מסתיר את עברו ופועל תמיד רק בלילה, אין הוא סובל את אור השמש. מהו פשרה של דמות מפלצתית זו? יש הסבורים כי סיפורי ערפדים נוצרו כדי להסביר מיתות משונות שרווחו בימי הביניים, כלומר הערפד מסמל את הרוע בהתגלמותו, הרוע הקוסמי והאנושי שלא ניתן לגבור עליו, אך תמיד צריך להילחם בו. הערפד הוא סמל החיה שבאדם, שהיא תמיד שם ועשויה לפרוץ מבעד למעטה הדק של התרבות, חיה המהווה איום על הסדר המוסרי והחברתי, בהיותה ישות אנטי חברתית ואנטי מוסרית. הופעת הערפד היא הסרת המסכה, המסווה, שמתחתיו מתגלה הנשמה החייתית של האדם, כלומר היא ישות המבטאת את טשטוש הגבולות שבין אדם לחיה. הנצרות השתמשה בסיפורי הערפדים כדי להשליט את האידיאולוגיה הנוצרית, מבחינתה הערפד הוא השטן, האנטי כריסט, ובסיפורים רבים מצליחים להמיתו לבסוף באמצעות הצלב הקדוש לנצרות. מרבית המאפיינים האלה מצויים בדמות האדונית ובעיצוב סביבתה והאווירה של הסיפור: החושך והלילה, הגשמים, הרוחות והשלגים החוזרים שוב ושוב מהווים תפאורה הולמת לסיפור ערפדי זה, היער, בו היא גרה, הוא טריטוריה חוץ ציוויליזטורית, סמל לפורקן יצרים, לחייתיות. אכן, לכאורה, היער הזה ריק מחיות, אך בעצם אין הוא ריק מחיות שכן שתי חיות שהן אחת מצויות בו, האדונית והכלבה שלה. לאורך הסיפור הולכת וגוברת האנלוגיה בין האדונית לבין כלבתה, בת מינה הנקבית עד כדי התמזגות:" רציתי לשסות בך את הכלבה, ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת". אומרת האדונית לרוכל, שיני הכלבה הבוהקות ושיני האדונית ונשיכתן מתמזגות בחלומו. הכלב בספרות המיסטית הוא נציג כוחות הטומאה, גם ביצירות עגנון הוא סמל לרוע, לשדיות ולארוטיקה. גם מוטיב החיה החוזר ונשנה במהלך הסיפור נקשר לאדונית: הקרניים המרובות התלויות על קירות הבית, כינוייה ליוסף: "פגרי המתוק", "כזיפים של חזיר", ועוד, שהוא תופסם כמטפורות ואילו היא מתכוונת לביטויים כפשוטם. תשובתה לרוכל, ששמו יוסף, לגבי בעליה הקודמים רומזת לה עצמה:" מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין"... ומזכירה את דברי יעקב לאחר היעלמותו המסתורית של יוסף:" ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" (בראשית, לז לג). בסיום הסיפור לאחר מותה גופתה היא "נבלתה". זאת ועוד, בסיום הסיפור מתה האדונית כפי שקורה במרבית סיפורי הערפדים (וגם בסרטים הנמנים עם הז'אנר). אולם ישנם מספר הבדלים חשובים בין סיפורי הערפדים בפולקלור הנוצרי לבין סיפור זה. בסיפורים הקלסיים הערפד הוא ישות פגאנית, שהצלב הקדוש מצליח להשמידה, או אף יהודי המצויר כערפד מוצץ דם, דמם של הנוצרים, ואילו בסיפורנו דווקא הנוצרייה היא הערפד, המושמד בזכות קריאת שמע היהודית. כלומר עגנון יצר כאן אויקוטיפ (גרסה ספציפית לסיפור אוניברסאלי) יהודי לסיפורי הערפדים הנוצריים. זאת ועוד בסיפורנו הערפד הוא אישה, בניגוד לערפד הגבר במרבית הסיפורים האלה, מדוע? אעסוק בשאלה זו בהקשר למאבק הנשי בגברי. יש עוד לציין כי דווקא על רקע מהותה הערפדית של האדונית ובניגוד לה, בולטת בסיפור אנושיותו של הרוכל.

הרובד הוומפירי בא לידי ביטוי באופן מיוחד בסרט הטלוויזיה של הבמאי חיים גיל ז"ל שהופק ב-1989 על פי הסיפור. לכל אורך הסרט בולט ויזואלית מוטיב הדם, הצבע האדום. הכיתוביות שבתחילת הסרט נראות כאותיות נוטפות דם, ומהוות פרה-קוגניציה (רמז מטרים) למה שיקרה בהמשך. הדם פולש אף לתוך הסצנות האינטימיות ביותר שביניהם כמו התותים האדומים על רקע לבן בחדר משכבם. לקראת סיום היא יוצאת מתוך וילון אדום כדי לשחוט אותו. הבמאי מדגיש את היסוד הדמוני באמצעים נוספים כמו היורה הרותחת שבחצרה, הערפל, נביחות הכלבה, האווירה הדחוסה שבחדרה המגובב ברהיטים והתמזגות טפרי העוף, שהיא מחזיקה בידיה, עם אצבעותיה.

הפרשנות המקובלת לסיפור תופסת אותו כסיפור אלגורי, כמשל. וכאן ישנם שלושה כיוונים, הסיפור הוא אלגוריה ליחסי יהודים ונוצרים באירופה, אלגוריה לגרמניה הנאצית, העולם והיהודים, או אלגוריה הרומזת לתקופת גרמניה בחיי עגנון. יוסף, הרוכל הנודד, הוא סמל לעם היהודי. סמל היהודי הנודד הוא סמל ארכיטיפלי, כלומר סמל יסוד אוניברסאלי המבטא את סימן ההיכר המהותי ביותר של העם היהודי באירופה- הנדודים, והנתפס על ידי הנוצרים כגזירה שהיא עונש על רצח ישו. שמו של היהודי בסיפורי הפולקלור שבמרכזם יהודי נודד, היה,לעיתים, יוסף. השם הלני, שם האדונית, מסמל בכתבי עגנון את תרבות הגויים בכללה, שמקורה בתרבות יוון. הלנה היא שם יווני טיפוסי, הלנה היפה מטרויה. הלס היא יוון שהוא צאצא של יפת. לפי הסיפור תרבות הגויים היא יפה מבחוץ אך מעוותת מבפנים, כאדונית. הלני נקשרת בסיפור גם עם סמלים נוצריים, היא הנוצרייה, הרוצחת, מאשימה את היהודי ברצח ישו. יהודי אירופה הנודדים מצאו במרוצת הדורות מגורי קבע במדינות שונות, כמו הרוכל הנשאר בבית האדונית לפרק זמן. אך הם נסבלו רק בזכות כישוריהם ותרומתם לאדוני הארץ, כרוכל המתקן כל דבר בר תיקון בבית האדונית. התועלת שמביא הרוכל לאדונית רומזת לרעיון "התעודה", היעוד של ישראל בקרב הגויים, רעיון שנפוץ בקרב היהודים שבאמצעותו הצדיקו את שהייתם בגולה. משמוצאים היהודים קורת גג הם מתקרבים לאדוני הארץ ומתבוללים, כרוכל המתקרב לאדונית ושוכח שיהודי הוא. אלא ששהייתם אינה אלא אשלייה, מגוריהם אינם מגורי קבע אלא ארעי. עד מהרה פורצים הפוגרומים המבטאים את שנאת הגויים אליהם אם בשל החטא הקדמון של רצח ישו ואם בשל תפיסת הגויים שישיבתם טפילית. כך מתרחשים הדברים בין הרוכל לאדונית הנעשית רעבה יותר ויותר ורק דמו ובשרו ישביעו את רעבונה ואת צמאונה. הרוכל, המוכר לאדונית את הסכין שבה היא מתכננת לשחוט אותו, מבטא את העובדה שלעיתים היהודים כורים לעצמם את קברם במו ידיהם. האופצייה הציונית כלל אינה עולה על הפרק, שכן לאחר מות האדונית ממשיך הרוכל בנדודיו ואינו לומד את הלקח. סיפור זה הוא אפוא כתב האשמה חמור כנגד הנצרות שבשמה של הדת טבחה ביהודים במהלך הדורות, אך גם ביקורת כלפי היהדות שלא אמצה בזמן את האופצייה הציונית והעדיפה את סיר הבשר של הגלות. בד בבד ישנם רמזים בסיפור לגרמניה הנאצית. הסיפור נכתב ב-1943 בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, עיני האדונית הכחולות רומזות לגזע הארי, הסכין, אכזריות האדונית, הדם הם רמזים לחיה הנאצית שהטביעה את העולם בדם, ובעיקר את העם היהודי. הסיום האופטימי יכול לרמוז למפלת גרמניה. פרשנות אלגורית נוספת יכולה לרמוז לשהיית עגנון עצמו בגרמניה בין השנים 1912-1924. שם הרוכל, יוסף, כשמו של עגנון, נדודיו וקשריו עם האדונית יכולים לרמוז לקשרי עגנון עם נשים גרמניות (קשרים המוזכרים בסיפוריו על תקופה זו בחייו), המהות הערפדית של האדונית יכולה לרמוז לתחושת הסכנה האורבת לסופר, סכנה פיזית ואולי נפשית רוחנית, ולהבנה שמגיעה לבסוף שעליו לעזוב בטרם יהיה מאוחר.

מקורות היניקה של רובד זה לקוחים מהמקורות היהודיים, התנ"ך והתלמוד, שעוסקים באהבה אסורה בין יהודי ונוכריה. פעמים הגבר מתפתה ופעמים אינו מתפתה. בסיפור מוזכר מעשה שמשון ודלילה שבגדה בו לבסוף כמו האדונית, ומעשה יוסף ואשת פוטיפר, אלא שכאן ישנם יחסים אנטיתטיים, יוסף שומר אמונים לדתו אף במחיר ישיבה בבית כלא, ואילו יוסף הרוכל מתפתה לאדונית ונקלע לסכנת מוות. מקור נוסף הוא מן התלמוד (בבלי, קידושין, לט עב). רב כהנא מוכר סלי נשים, הוא פוגש במטרוניתא (אישה רומית, או נוכרייה, עשירה, משכילה וחופשייה מעכבות). היא תובעת אותו, והוא רוצה להתאבד, בא אליהו הנביא ומצילו. מצד אחד,בניגוד ליוסף, רב כהנא אינו מתפתה, אך מצד שני רב כהנא כיוסף לא במקרה מוכר סלי נשים, בעקיפין ניתן להבין כי הוא מחפש חברה נשית, כיוסף שלנו, אלא שהוא נרתע ברגע האחרון.

הפרשנות האלגורית מותירה עדיין כמה שאלות ללא מענה. מדוע בוחר עגנון לעצב את מאבק הנצרות ביהדות דווקא באמצעות אישה וגבר? בעליה הקודמים שהיא רומזת להם לא היו יהודים, אם היא קניבלית מדוע היא בולעת גברים דווקא? ומדוע הערפד והקניבל בסיפור הוא אישה ולא גבר, כמקובל בסיפורי ערפדים? שאלות אלה יקבלו מענה אם נבין את הסיפור כמסמל את המאבק של המטריארכט בפטריארכט, כלומר מאבק הנשי בגברי. עגנון, המבטא בסיפור עמדה שוביניסטית, מציג עולם הנשלט בידי אישה השולטת על הגבר, כרמז אפשרי לפמיניזם, כעולם מעוות וגרוטסקי. הסיפור הוא מעין אזהרה מפני עולם מטריארכאלי הן לגברים כי הוא כרוך בסכנת מוות (רמז אפשרי לסירוס הגבר), והן לנשים שלגביהן התוצאות הן עקרות ומוות. למען קיומה של חברה פטריארכאלית אישה טורפת גברים חייבת להיכחד. עגנון מבטא את הסכנה שבשלטון מטריארכאלי באמצעות עיצוב גרוטסקי ומעוות של הערכים הנשיים. מהם ערכים אלה?

אריך פרום בספרו השפה שנשכחה מביא תיאוריה של אנתרופולוג גרמני מאמצע המאה ה-19, בשם באכהופן, לפיה לפני החברה הפטריארכאלית הייתה קיימת חברה מטריארכאלית, שהתבססה על שלטון האם וסגדה לאלות האדמה, לאם הגדולה. הערך המקודש לאישה האם הוא קשר הדם שבינה לבין ילדיה זהו ה"פיזיס". מעיקרון זה נבעו ערכים נוספים: שוויון, דמוקרטיה, ערך חיי האדם, אחווה, שלום, הרמוניה עם הטבע ועוד, שייחודם באופיים האוניברסאלי. במרוצת ההיסטוריה השתלטו הגברים ונוצרה החברה הפטריארכאלית, המקובלת גם בימינו במרבית החברות המוכרות. במקביל החליפו אלי האולימפוס את אלות האדמה. הערך הגברי המרכזי הוא החוק החברתי, ה"נומוס". מערך זה נבעו ערכים נוספים, ציות האישה והבנים לאב, כבוד האב, החשיבה הרציונלית, התערבות בטבע ושינויו ועוד. חברה זו היא אורגניזם סגור, משפחתי ושבטי, חברה היררכית בניגוד לאוניברסאליות הנשית. הדימוי הנשי, הנבנה לפי הצרכים הגבריים עובר מהפך, לא עוד ארכיטיפ האם הגדולה, אלא הרעייה הכנועה, הנאמנה והצייתנית. היא ה"מין החלש" ונאלצת להתכחש למהותה האמיתית. את שלה תשיג רק באמצעות מניפולציות יחד עם זה המבנה החברתי הפטריארכאלי אף פעם לא התגשם במלואו, תמיד פעלו בו כוחות שהגבילו את סמכות האב, גם התנועה הפמיניסטית יוצרת ומנסה ליצור שוויון.

הסיפור מתרחש בטריטוריה נשית, האישה היא האדונית והוא הגבר פולש לטריטוריה שלה. לצורך פיתויו היא יוצרת איתו זוגיות מדומה לפי הקוד הפטריארכאלי: "והיא הייתה משמשת לפניו כאילו הוא אדוניה", הדגש הוא על כאילו. היא אינה נותנת לו להתייגע לא בבית ולא בשדה, היא מטילה על עצמה את כל העבודות, ואותו מפנקת במאכלים ומשקאות. כך היא מרדימה את זהירותו, שכן הוא מצוי כאילו בטריטוריה גברית מוכרת, שעה שהוא, בעצם, שבוי בידיה. קשר הדם ה"פיזיס", המקודש לאישה מקבל משמעות מקברית וגרוטסקית, שכן במקום ליצור דם כלומר לתת חיים ללדת ולאהוב, לתת מדמה, היא ניזונה מדם בעליה, בולעת אותם ושותה את דמם, בטנה משמשת למוות ולא לילודה. היא כאישה ונוצרייה מדברת בשם אם האלוהים, האנלוגית לאם הגדולה במטריארכט, ומאשימה אותו, כגבר, כיהודי, ברצח הבן – ישו, כלומר בפגיעה בקשר הדם, שעה שהיא בעצמה פוגעת בעיקרון זה המקודש לאישה. בסיום אימא אדמה, שהיא האלה האם הגדולה, המעניקה חיים ופריון לעולם, מענישה אותה בהקאת נבלתה. בגידה תחת בגידה, אישה הבוגדת בעיקרון קשר הדם לא תזכה להיאסף לחיקה האימהי, החמים, של אימא אדמה. ואילו הוא כגבר, כיהודי ניצל בזכות החוק היהודי, בזכות קריאת שמע. ברובד זה מושפע הסיפור מסרטים גרמניים משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כמו המלאך הכחול, המציגים נשים קטלניות טורפות גברים, כמחאה אפשרית כנגד התנועה הפמיניסטית.

גם התיאוריה הפסיכואנליטית מפנה אותנו להבין את הסיפור כרומז ליחסים קונפליקטואליים בין גברים ונשים. תיאוריה זו מסבירה מבחינה פסיכולוגית את החברה הפטריארכאלית. מונח היסוד הוא תסביך אדיפוס, הבן חייב להדחיק את משיכתו לאימו. תסביך זה יוצר בחיי הגבר שני סוגי נשים, חווה ולילית. חווה – בת דמות האם, אותה אוהבים, היא המסגרת של המשפחה והביטחון, ולילית (בת הלילה), השדה, המטרוניתא, הנוכרייה, בת דמות אישתר אלילת בבל – שאליה נמשכים. לפי המדרש לאדם הראשון היו שתי נשים חווה ולילית. גם נעמה, בת למך, המנעימה לכל אדם הייתה לילית. תפיסת הגבר את האישה בכפל דמות היא שורש המצוקות בחיי הנישואין. הגבר קרוע בין כמיהה לאישה נאמנה, מעניקת מסגרת וביטחון, לבין פריצה מסעירה אל מחוץ למסגרת, בין אהבה שמימית לארצית.

לפי דברים אלה ניתן לראות את הסיפור כחלום (חלום לילה או ביטוי למשאלה כמוסה), שכן רובו ובעיקר ההתחלה והסוף, מתרחשים בלילה. לפי פרויד החלום הוא דרך המלך אל התת-מודע, הסיפור כחלום חושף את הכוחות הפועלים בגבר, בכל גבר, המבטאים כמיהה לפריצת המסגרת המשפחתית המהוגנת והמוגנת , האגו, והליכה אחר האיד, הדחף האירוטי, המגולם על ידי האדונית-הלילית שביער, שהוא סמל התת-מודע. דחף זה נותן טעם לחיים אך בד בבד כרוך בסכנת חיים, פרויד מדבר על הקרבה בין ארוס לטנטוס, אהבה ומוות. הרוכל תלוש ממסגרת מוגנת, אין רמז לאישה וילדים, והוא מצוי, למעשה, על גבול החיים והמוות, הוא מסתובב ומוכר דברי נשים, כלומר מחפש את הארוס, את טעם החיים, אך, כאמור, זה נקשר במוות. הארוס נמצא לו ביער, בתת-מודע, מקום הדחפים והמאווים הארוטיים, שאינם מרוסנים על ידי התרבות והתבונה, אלא שם נמצא ה"סטרא אחרא", הצד האחר האפל, השטן. האדונית הלילית היא בת דמות הלאמיה במיתולוגיה היוונית, שמפתה גברים בשנתם, אוכלת את בשרם ושותה את דמם. אובססית הבליעה נקשרת לארוס, ושוב קושרת בין ארוס למוות. הליכה מוחלטת אחר האיד, הארוס יש בה סכנת מוות, ולכן מהווה הסיפור אזהרה. האדונית בתשובותיה הרומזות, בעצם, מזהירה אותו, אך הוא אינו נרמז. החלום, כביטוי של התת-מודע שחש בסכנה, שבו מתמזגת האדונית עם הכלבה ונושכת אותו, הוא שמצילו בסופו של דבר, שכן נשיקתה הופכת לנשיכה, נשיכת מוות. מיד לאחר החלום עוזב הרוכל את חדר האדונית, כלומר מוותר על הארוס, וכך ניצל ממוות, זהו ניצחון האגו, הדחף לשמירה עצמית, על האיד. אחר כך הוא קורא קריאת שמע, המצילה מפני שדים ומזיקים. אך, למרבה האירוניה, הארוס ממשיך לקסום והוא ממשיך בנדודיו.

מקורותיו של רובד פרשנות זה לקוחים מסיפורי שדים וליליות, שהמשותף להם הוא מוטיב הרוע והטומאה. יין הנסך, המזון שהוא אוכל בביתה, הבשר המעורב בחמאה, הכלבה, כל אלה שייכים לספירת הטומאה. הסיפור הידוע על ר' יוסף דילה רינה אנלוגי לסיפורנו. ר' יוסף, ששמו כשם הרוכל, ניסה להביא את הגאולה, אך פותה על ידי לילית שהפכה אותו לכלב, והוא מחמיץ את הגאולה.

סיפור טוב ניתן אפוא לפרשנויות שונות שאינן סותרות זו את זו, אלא מונחות זו בצד זו. כזה הוא הסיפור האדונית והרוכל.