חיים בצל נכות

הערות לספרו של אהרון אפלפלד "והזעם עוד לא נדם"

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

כיצד גדל ילד גידם בידו הימנית? מהן תחושותיו וכיצד מתעצב עולמו הפנימי?
איך ניתן לחיות חיים משמעותיים בצל נכות כמו חירשות ואילמות? מה תרומתם של ההורים והמחנכים בעיצוב עולמו הבריא של הילד? מהי הדרך האופטימלית לשכך נכות נפשית כתוצאה משהייה בגיטאות, במחנות ובהיסתתרות ממושכת ביערות כשבלב זעם עמוק על כל מה שנחווה? על שאלות אלו מנסה אפלפלד לענות בספרו החדש "והזעם עוד לא נדם". התשובות לשאלות אלו מעוצבות מנקודת התצפית של גיבור הרומן ברונו, גידם בידו הימנית כתוצאה מתאונה בגיל שלוש.
הספר בנוי משמונים וששה פרקים קצרים. הפרק האחרון מתקשר לפרק הראשון ויוצר מבנה מעגלי. הרומן נכתב בגוף ראשון, בשפה תמציתית וברורה, והוא נקרא בשטף. בפרק הראשון ברונו ברומהרט מציג את עצמו בשמו ובמומו, כמו כן חושף את תפיסת עולמו הפנימי ואת יחסו לחיים:

"אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעיתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים...אדם בלי צלקת הוא אדם בלי הסבר, וכמוהו יש עדרים שלמים...אני שונא שמרחמים עלי ...אדם הגון אינו מרחם על עצמו". (עמ/ 7)

ההקדמה מעלה על נס את השתיקה כאסטרטגיה של הישרדות, וכמורת דרך המגביהה אותו ומאפשרת לו להתעלות מעל לזמן ולמקום. היא עבורו כאלכוהול ששותה ונשאר צמא. מוטיב השתיקה עובר כחוט השני בספר והוא מאפיין את חבריו ידידי נפשו. נושאים רבים מועלים ברומן כמו: החיים בצל השואה האיומה, יחסי הרעות שהתפתחו במחנות העבודה ובהסתתרות ביערות בשלג ובקור ובניסיונות ההישרדות. כוחה של התושייה, התקווה והרצון לחיות למרות המגבלות והנכויות כמו: חירשות, אילמות וגידמות. אחד מגילויי התקווה להינצלות היה האמונה באל ובניסיונות להתפלל אליו. נושא נוסף מועלה ברומן והוא הנדיבות והעזרה לזולת כערך בסיסי שהוטמע בברונו בבית הוריו הקומוניסטים והאטאיסטים ואותו הוא יישם בחייו. בספר קיימת תחושה של חיפוש משמעות לחיי האדם ומועלות מספר אפשרויות לחיים שכאלה. בנוסף לצורך בנדיבות קיים ניסיון לתת לאדם משמעות באמצעות אמונה דתית על ידי הקראת פרקי תנ"ך וכן משמעות בעזרת האומנות כמו: מוסיקה, ציור רישום וכתיבה ספרותית. אף בחירה של מקום היא בבחינת חיפוש משמעות קיומית לנשמת האדם למשל: העלייה לארץ ישראל להקים בה כפר בגליל, לעבוד את אדמתה או לעסוק בעבודות קודש. הים אף הוא מקום חשוב שנותן מענה משמעותי ומרגוע לגיבור.
הנושאים הללו מתחברים לדמותו הייחודית של ברונו גיבור הרומן. בגיל צעיר ידו הימנית נגדעת והוריו מסתירים ממנו את הסיבה. הוא זכר את מסירותה של האם ואת האהבה שבה טפלה בו כשקרה הדבר. זו האם שגוננה עליו מפני הילדים האכזריים שכינוהו בשמות גנאי וניסו להשפילו. הוא זכר את דברי העידוד שלה: "אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת". (עמ' 15) רק בגיל ארבע הרשתה לו לצאת לחצר אך מיד נתקל בתגובת הילדים: "הנה ילד גידם" כשהחל ללמוד בבית הספר לא הועילה אזהרת המורה שהציגה את ברונו שידו נקטעה בתאונה ושאסור לצחוק ממנו. התלמידים בטיפשותם חשבו שהוא מפחד מהם, שהוא מוגבל בתנועותיו ובהפסקות התגרו בו. הוא התעלם מהם כשבלבו הוא החליט לאגור כוח וזעם. ההתגרות בו ממשיכה ובכתה ג' פנה אליו אחד הילדים בלעג ושאלו:

"גדמי מה שלומך? אתה אוכל ביד שמאל או שמאכילים אותך?" (עמ' 18)

לדברים אלו לא יכול היה ברונו להתאפק והוא הכה את הילד עד שהשתתק. מאז לא התחצפו אליו, אך גם לא אהבו אותו. הוא חש כלפיהם תחושת בוז והתרחק מחברתם. גם המורים לא אהבו אותו מלבד הנזיר פטר. אותו הוא העריך וראה בו אדם שישרותו ניכרה בכל תנועה שלו. ברונו הילד למד להתבונן באנשים ולקטלגם לחלשים ולנבזים. רק לאמו הוא חש אהבה עזה, אולם לא יכול היה לגלות לה את כל סודותיו. ביתם של הוריו הקומוניסטיים היה בית וועד להתכנסות מפלגתית לדיונים ולוויכוחים חברתיים. האב הוטרד על ידי המשטרה ונאסר כמה פעמים. את ידיעותיו בנושא יהדות למד ברונו ממורו הנזיר. ממנו למד שיש אל בשמים, הוא האב והוא המלך ורק ממנו יש לפחד. ממנו למד פרקים בהיסטוריה היהודית למשל: על יוסף ועל אחיו האלימים. הוא מזדהה עם יוסף וחש את טעותו כשגילה לאחיו את מחשבותו הגדולה. פעמים הוא חשב שגם ליוסף אין יד אך בו המום לא ניכר. מיד הוא עושה את ההשלכה למצבו:

"ברגע שלא יזהו את המום ולא יכנו אותי גדמי אהיה נדיב, אני רוצה להיות נדיב, אך לעת עתה זה נמנע ממני". (עמ' 22)

זהו רמז אפי לנושא הנדיבות שנזרע בילדות, והוא יעצים במהלך הרומן ויהפוך לאורח חיים משמעותי של ברונו ביחסו לרעיו, לפליטי השואה ולאשתו ממנה נפרד, ושהמשיכה לנצל את נדיבות לבו. גם סיפורו של משה האיש הגדול והחזק שנאבק בחרטומים הדהים את ברונו. אף ברונו רצה ללפות חפץ ולהשתמש בידיים. אולם לו היה הגֶדם שבלילה גילה לו דברים מופלאים, וביום סייע לו להניס נערים שהתגרו בו. בשיעורים עם הנזיר למד פטר על ההתגלות בהר סיני ועל היהודים ששכחו שהם בני מלכים. (עמ' 24) דברי הנזיר חלחלו לתודעתו ומרגע זה הם תורגמו על ידי ברונו למעשה. הוא כבן מלך הכשיר עצמו לכהונה. הקפיד על לבושו, הלך זקוף והתרחק מבני גילו כדי שלא ידבקו בו מחשבותיהם הרעות. בן מלך צריך להיות ישר להצטיין בכל מחיר. צמיחתו הפיזית שמחה אותו, כי מלכים חייבים להיות גבוהים וחסונים. אביו ניסה לברוח מהעיר, אך נאסר בשל פעילותו המפלגתית. כששאל את אמו מדוע אבא קומוניסט? היא ענתה לו: "משום שהעוול צועק בכל פינה". (עמ' 28) הוריו אמיצים וגם אמו כשראתה שאיכר הכה את סוסו נגשה אליו אמו ואמרה לו שאסור להתעמר בבעלי חיים. גם הם מרגישים וגם להם כואב. למרות שצעק עליה שתבלום את הפה היא לא בלמה ולא זזה משם עד שהבטיח לה שלא יכה את הסוס. ברונו הירבה לחשוב על דברי הנזיר פטר וחשש שלא יוכל לעמוד במטלות שנטל על עצמו. הוא רצה לשתף את אמו בהתלבטויותיו אולם היא הייתה טרודה בענייני האב. מצב היהודים החמיר וכרזות נאצה נתלו בכל פינה. "מות ליהודים ומוות לגדמים". (עמ' 30) מעתה חייו של ברונו נעשו קשים יותר. מומו הבולט חשף אותו להתנכלויות של בריונים ואף שנאבק איתם הם היו רבים ופצעו אותו. הפצע היה עמוק ואמו לקחה אותו מיד לבית החולים. שם קדח שבוע, כשאמו לא משה ממיטתו. הוא חזר לבית הספר ובעמדו בחלון ראה איך מכים ילדים יהודים במגרש המשחקים. ברונו נשבע בליבו כי בבוא היום הוא יכה אותם ואיש לא יימלט ממנו. בינתיים הוא התכונן למאבק:

"את המאבק הגדול אני מתאר לעצמי כמאבק שבין חסרי יד לבעלי ידיים, חסרי היד נועזים יותר, מפני שאין אצלם דבר מובן מאליו. המום שאמור להחליש אותם רק הגביר את הרצון להתחבר לאלוקים. ככל שהם מחוברים לאלוקים הם יודעים שאין דבר מובן מאליו". (עמ' 31)

אביו כתב לו מכתב מבית הסוהר ועודדו לא להתייאש, להיאבק כי עניינם צודק והצדק ינצח. הוא אימן את רגליו בניתורים, בכפיפות ובלפיתה וחש כי ידו האחת ושתי רגליו הם מנופים עזים. הנזיר פטר הציע לאם ולברונו להסתתר במנזרו עד יעבור זעם כשמו של הספר. אך האם סירבה באומרה: "זו המשמרת שלנו עכשיו." ברונו היה גאה בה. היא דיברה כבת מלכים נחושה אך לא מתנשאת. שם הספר חוזר פעם נוספת כשהמשרתת הגוייה קרולה הציעה לאם להסתירם אצלה מחוץ לגיטו בעליית הגג שלה. אך האם ברטה לא הסכימה בנימוק שיש לעזור לעניי הגיטו. ואכן היא התמסרה בכל מאודה לאסוף דברי מאכל, פנתה לעשירים שאגרו מזון במרתפיהם כדי שיסייעו לחלשים. כשלא הסכימו גייסה כמה קומוניסטים וותיקים כדי שיפרצו למרתפים ולמקומות נסתרים וייקחו משם מה שאפשר. גם ברונו סייע לה וכשהגיע עם מצרכים זכה לנשיקת אמו. הוא חש ששיך למעטים, לנבחרים שחיי הכלל חשובים לו יותר מחייו. (עמ' 43) ברונו העריץ את אמו שלחמה במסירות ,חצתה רחובות, עלתה וירדה במדרגות כשתרמיל גב מלא מצרכים. וכשכינו אותה "צדקת" היא התקוממה שהרי היא עושה את מה שהיא חייבת. אלה היו הערכים החברתיים שהפנים מבית הוריו.
בגיטו הם חיו שנה וחצי והוא עסק בעבודות בנייה עד שיום אחד העלו את פלוגת העבודה שלהם על משאיות בפנותם צפונה. הם הורדו ברחבה פתוחה שמסביבה נבטו מגדלי שמירה. הם בנו צריפים וביתנים. להפתעתו של ברונו צוות העבודה גונן עליו וחיפה עליו בפני הקצינים. אחד מהם יעץ לו לא לגלות את גילו האמיתי שבע עשרה וחצי אלא לומר שהוא בן עשרים. (עמ' 50) הם רחמו עליו וחששו שיתאמץ יתר על המידה. הוא שלא אהב שמרחמים עליו השתדל להוכיח את יכולתו בהעברת משאות של שקי מלט. ברונו נזכר בדבריו של הנזיר פטר על ישראל שהם בני מלכים וראה את האירוניה במצבם העלוב והמוכה. צוותו זכה למלקות וכל גופו של ברונו היה פצע וחבורה. יוסף חיים מהצוות קרע את חולצתו וחבש את פצעיו. יוסף חיים כשמו כן הוא. חי באמונה ותפילתו התמימה לאלוקיו הדהימה את ברונו. זו הפעם הראשונה שהוא נחשף לעבודה נפשית רוחנית מאמינה בפשטותה ובאמיתותה. מרגע זה נקשר גורלו של ברונו בדמות השתקנית, כמו אילמת של יוסף חיים, אשר הפיחה בו זיק של תקווה ומשמעות לסבל שיגבר במחבואם ביערות. הגזירות תכפו והעבודה של שש עשרה שעות ביום הפילה חללים. ברגעי סבל אלו הוא נזכר בהוריו ובאביו שאהבתם לחלשים לא ידעה גבול. לא פעם הוא ראה אותם עטופים במעילים כי נתנו את כלי המיטה לעניים. (עמ' 60) את הנזיר פטר פגש שם והוא שוב חזר על אמונתו שמוצתה במשפט "ישראל בני מלכים". משפט שהעביר צמרמורת בגבו של ברונו. ברונו פנה אליו בטרוניה:

"אבל אנחנו פחות מעבדים. אנחנו אסקופה נדרסת", לא התאפקתי.
"היא הנותנת".
"מה זה היא הנותנת?"
"מן העבדות ומן המצוקה צמחה המלכות השמימית".
"לשם מה מלכות¸שמימית כשאין פרוסת לחם?"
הנזיר פטר לא נעלב, הוא התכופף אלי ואמר, "כמו הוריך, שהפרוטה לא לנה בכיסם, שבגד להחלפה לא היה בביתם, שביטלו את רצונם מפני האל".
"הם לא האמינו באלוקים", אמרתי, וידעתי מה אני אומר.
"הם היו עובדי האל, אבל לא רצו לקרוא בשמו".
"ויש בדבר כזה?"
"אם כן, אהיה כמו הורי".

לאחר ארבעה חודשי עבודה מפרכים הם חשו בתנועה חדשה. מהנדסים הגיעו ונראה היה שהם עומדים לבנות בנייה אחרת. החלה חרושת שמועות וההנדסאי זיגפריד הגיע למסקנה שאלו הם תנורים. לא ברור היה להם מה ייעודם. לא עבר זמן מה והספק נעלם. אלה היו תנורים לשריפת אדם. החששות גברו והניסיון להימלט לפני שיהיה מאוחר גבר ולבש עור וגידים. וייס ממארגני המרד שפך עם חבריו חומר דלק, הצית את האש וכשאחזה בבניינים צעק בקול שלא ישכח לעולם: "קומו אחים, וצאו לחופש!" ברונו פתח בריצה כשהמחנה היה אחוז בתימרות עשן. למחרת הוא התעורר כשלידו חיים יוסף ועוד אנשים. אחד מהם היה הֶרש האילם והחירש שהצוות בו עבד חיבב אותו ושמר עליו בשבע עיניים. הוא היה החזק מכולם וידע שאסור להוציא מגרונו קול צורם כי חרשים ואילמים היו הראשונים שהוצאו מן הפלוגות להרג. (עמ' 70) שוב בולטת הריעות והדאגה דווקא לנכים. ברונו ראה בנכים אלו אנשים מופלאים. הם שומעים ומדברים לא באברי הגוף שנועדו לכך אלא בכל גופם ומאודם. חבורת הנכים שעשתה את צעדיה לחופש גדלה. הרבה כוחות פיזיים ונפשיים היו גנוזים בדמותם ובעזרתם הצליחו להישרד בטלטלת הים הסוער אליו נקלעו בשל יהדותם. הרש היה בעל מלאכה מצוין, בעל טביעת עין מיוחדת ובעל לב טוב. מיד הוא קלט שנעליו של ברונו נקרעו. הוא שלף מכיסו חוט ברזל וחיבר את הנעל לסולייתה. בדרכם פגשו גופת אדם. הסתבר שהיה זה גרמני מת. הרש בחושיו הבריאים לקח את רובהו יחד עם החגור שהיה מלא בכדורים וברימונים. אף את המימיה ותיק הגב שהיה מלא באוכל הסירו ממנו ורק עם בוקר גילו את שללם המבורך. חוש ההתמצאות של הרש לא הכזיב והם הגיעו ליער. גם כאן הרש היה בן בית, מצא פלג מים וגילה עץ תפוחים מלא בתפוחים גדולים וירוקים. הרש בעל הראייה החדה הזהירם מפני סכנות. יוסף חיים המשיך בתפילותיו וברונו המשיך להתפעל מכוח אמונתו. הוא אמר לו: "גם אני רוצה להאמין". (עמ' 77) כתחליף לאמונה הוא ניסה להתחבר להוריו באמצעות הגדם. הגדם לחש לו והרגיעו שהוא בעצם מחובר להוריו ובאמצעותם לסבים שחיו באמונתם הדתית בדומה ליוסף חיים. באחד הבקרים גילו את זיגפריד באפיסת כוחות ללא יכולת דיבור. הרש הגיש לו אוכל ושתייה. זיכרונו אבד לו והוא שקע בשינה עמוקה. עם בוא הסתיו הם הכינו לעצמם בונקר כשהרש בעל הנכות שלכאורה לא יכול היה ליצור קשר עם בני אדם, הוא היוזם, הדבק בחיים והמפעיל את כישרונות הישרדות שלו בכל רגע. הוא מצא תפוחי אדמה ביער וכך יכלו לאכול שתי ארוחות ביום. קשרי הרעות ביניהם מתבטאים בשתיקה וברונו בטוח שהיא ממנהגי המלכות:

"מלכים לא מתווכחים, לא מפלפלים, לא סותרים, אלא מתבוננים ושותקים." (עמ' 79) ... "אני רוצה להיות כמו אמא ואבא, אבל בלי לשאול תמיד מה תובעת המפלגה, אני אהיה כמו אמא בימי הגיטו. בני מלכים לא דואגים לעצמם ובזים לקטנות. המחשבה שבתום המלחמה אעשה בדיוק מה שאמא עשתה בימי הגיטו מלהיבה אותי כל כך שאני יוצא מן הבונקר ועומד מתחת לעץ". (עמ' 80)

הגדם שב לדבר עמו והוא לחש לו שאמו נלקחה מהגיטו יחד עם כמאתיים נשים לתפור בגדים עבור צבא הרייך. הגשמים התעצמו וארבעתם רבצו רוב היום בבונקר בנמנום ובשתיקה. זיגפריד פלט הברות קטועות מתוכם הבינו שהוא הצדיק את וויס בקביעתו שהתנורים נועדו לשרוף את העובדים. הרש היחיד ששנתו אינה מופרעת. הוא לא התפלל אך אהב את חביריו. האכיל את זיגפריד והמציא מאכל חדש משרת אוכמניות. התותחים החלו לרעום ויוסף חיים לחש לו שהישועה קרבה לבוא. אך הצבאות הגואלים התמהמהו ובמקומם התנפלה עליהם עדת זאבים. ברונו ויוסף חיים יצאו כנגדם בלפידי אש, וכשלא עזר ירה עליהם הרש. שוב התגלה בפניהם הרש בפעולתו כחייל. כשלא הועילה הירייה הטיל עליהם רימון וכך הניסם זבים ופצועים. הקרב הפיח בהם תקווה והרש מחא כפיים בשמחה. טיפולו המסור של הרש בזיגפריד נתן את אותותיו וזיגפריד יכול היה לשבת ולאכול לבד. יוסף חיים ניסה ללמדו לברך על תפוחי האדמה. הגדם שהיווה משענת בחייו והפיח בברונו תקוות חיים היה שרוי כעת באילמות. כאב דק רחש בו, וכשניסה לדובבו הוא שמע געייה חנוקה. הוא ניסה לשאול לפשרה, אך מיד נזכר שאסור לדובבו הוא מדבר רק כשהוא רוצה. הגדם מקבל תכונות אנוש. (עמ' 93) מסתבר שזיגפריד הכיר את הוריו ויחד היו במפלגה הקומוניסטית והפיצו כרזות בעיר. הוא דבר בשבחם ובמסירותם לאנשים. הזיכרונות הטובים על הוריו החיו את ברונו והפיחו בו חיים. הישועה הגיעה ועם צאתם את היער הם נתקלו בחיילים רוסיים ששרו ונגנו מנגינות רוסיות. המנגינות חלחלו בהם ושיכרו אותם. ברונו חש את השינוי שעבר בחברתם של ידידיו, אפילו נכותו של הרש, דבקה בברונו והוא מנסה לתהות על מהותה:

"קשה לי לדבר. אילמותו של הרש כנראה דבקה בי. שפתו מוצקה כמו גופו, בלא יותרת, ומכוונת ישר לעניין. האילמות, מסתבר, אינה לשון ענייה. הרש מדבר אלינו בקולו הרסוק ובתנועותיו ואנחנו מבינים אותו. המוסכמה הנודעת ששיננו לנו, כי השפה היא יתרונו של האדם, מוגזמת, נדמה לי. הברות רסוקות, הדומות במקצת לגעיות בלומות, גם הן שפה". (עמ' 101)

הרש אומנם חירש ואילם, אך תועלתו החברתית מרובה לעין ערוך. זריזות ידיו ויכולותיו המופלאות חיפו על מגבלותיו והדבר הפעים את ברונו. בדרכם הביתה הם פוגשים פליטים רבים וגם כאן הרש בולט בנדיבותו. הוא שמכבדם בלחם ובנקניק. כדי לשמר את זיכרונותיו מהמקומות שהיה בהם החל ברונו לשרטט אותם בעפרונות במחברות. כך יוכל להראות להוריו היכן היה. אומנות הציור בידה לשמר ולתעד את העבר. שני פליטים כינו את ברונו בשם "אינווליד" וכל פצעי הילדות צפו בעיניו. הייתה זו אשליה שעם תום המלחמה חייהם יהיו שונים. הרש בחירשותו ובאילמותו וברונו בגידמותו הגיבו בחופזה על עלבונות ביזיונות והשפלות. ברונו נזכר בהוריו הלוחמים הנועזים שלא היכו איש אולי חשב ברונו בשל אמונתם החזקה. פליט אחד ניגש אליו וסיפר לו שישב בבית הסוהר עם אביו ושמע אותו לספר בשבח בנו. הוא אמר על ברונו: "ברונו שלי נועד לגדולות". (עמ' 113) ממנו שמע על הדרך שבה נפצע בהיותו בן שלוש. מגמת חבריו כמו שאר הפליטים הייתה לחזור לבתיהם, אולם ברונו עיכב את שובו בנימוק שצריך להביא כסף לאמא. החבורה נפרדת וברונו בחר בדרך חיים חדשה. הוא עבד בקדחתנות, שליחיו קנו סחורה בדרום והוא מכרה באוסטריה. עסקיו פרחו והוא עזר לחלשים. המחשבה שיוכל לתת לאמו את הכסף שהרוויח מילאה אותו בדמיון וברצון לעזור. ברונו גילה כישורי מסחר ובחירה נכונה של אנשים שהיו מסורים לשליחותם. ובכל הזמן הזה ניהל שיחות דמיוניות עם הוריו שחשדו שכספו בא באמצעים לא כשרים. הוא דמיין את כניסתו לביתם, אך חשש שאיחר. הם כבר לא היו שם. (עמ' 123) ברונו עשה חיל ושליחיו היו לא רק באיטליה, בגרמניה אלא הגיעו עד לדנמרק. הוא נשא לאישה את רגינה שטיפחה את הבית ולא התערבה בעבודתו. גם היא הייתה בגיטו, איבדה את הוריה, הייתה במחנה עבודה איום, אך הללו לא שינו את אישיותה במאומה. היא השילה מעליה את כל מה שעבר עליה, ועסקה בהנאות היום יום. נולד להם בן, פאול שדמה לה כשתי טיפות מים. החיים עמה נראו לו כשנים צחיחות ושתיקותיו הוציאו אותה מדעתה. ברונו חש חנק ועזב את הבית.
כששאלו אותו סוחרים תמהים ומקנאים כיצד הוא מצליח במסחר חשב:

"לך הסבר להם איך שוחים בלא יד, איך הופכים בשעת הצורך שתי רגליים לשתי ידיים. לך הסבר לעיוור צבעים מהו צבע. .. הסתערות עסקית היא כמו מלחמה כוללת, אתה מסתער, אבל גם מאגף, חושב על דרכי נסיגה ופורץ קדימה...לפעמים נדמה לי שרק אנשים פגועים יצליחו בעסקים גדולים. נחוץ מנוע עיקש שיניף את דמיונך. מנוע כזה כנראה פועם בי, אבל אל תטעו, לא בזכותי, כפי שזה עשוי להשתמע. אני רק אני. הכול בזכות הגדם שלי הפועם יום ולילה. כאבו הדק והער הוא שמורה לי מה לעשות במרחקים. הגדם הוא אנטנה רבת –כוח המביאה לי ידיעות והערכות...כבר בילדותי ידעתי להקשיב לו, אבל אז לא ידעתי את כל הטמון בלחשו". (עמ' 129)

ברונו חושף בפני השואלים את צפונות לבו, ואת פילוסופית החיים שלו כנכה. בניגוד לסטיגמות החברתיות המרחמות על הנכה והמזלזלות ביכולותיו הרי אצל ברונו הנכות נתפסת כמנוף, כמדרבן, כמנוע וכאנטנה שמזהירה אותו ממוקשים שבדרך. זוהי תפיסת חיים מיוחדת שנעוצה בכוחות הנפש שהעניקו לו הוריו. בעיניהם הוא היה ילד מיוחד, בעל יכולות ולו נועדו חיים מזהירים. את שליחיו במקומות השונים הוא אהב ופעמים נדמה היה לו שגם הם חסרי יד. גם הם היו בגיטו ובמחנות וידעו כמוהו מהו האדם לאיזה דרגה שפלה הוא עלול לרדת ולהבדיל אילו מעלות גנוזות בנשמתו. עמם תקשר אף ללא מילים, כמוהו הם היו צמאים לבדידות על כן היו מוכנים להגיע למקומות שכוחי אל. אסור שניסיונות החיים הקשים יפגמו בבני המלכים. אותו מוטיב מילדות ממשיך להנחות את מחשבותיו ואת פעילויותיו חובקות העולם. הגדם מראה לו את הוריו הלבושים יפה ופניהם האירו. הוא ערך עימהם שיחות והבטיח להם שלא יישאר זמן רב בעסקיו. אל דאגה הוא אמר להם, אני הולך בדרככם. הוא התמסר לתפקיד חדש של גאולת הנפש. שליחיו מסורים לייעודם בכל מאודם. הוא התקשר לאדם בשם ורפל, קומוניסט לשעבר שהכיר את אביו. אותו הוא מינה למנכ"ל שיבדוק ויציע תכנית לטיפול בפליטים שצבאו על משרדי הגו'ינט. ורפל הציע להשמיע להם מוסיקה כדי לרפא את פצעי המלחמה. הם שכרו ארמון ליד נאפולי, הביאו שלישיית נגנים שנגנו בפניהם מיצירות שוברט, ברהמס ובאך. ברונו נשאב בזיכרונותיו לנגינה שהייתה בבית הוריו. בנוסף למוסיקה הגה ורפל את הרעיון של הקראת פרקי תנ"ך כדי להשמיע בפניהם את הדיבור האלוקי. ברונו היה בטוח שרישומי התנ"ך והמוסיקה יחוללו פלאים בנפש האנשים שידעו את ייחוסם. ברחובות נשמעו קולות שקראו ליהודים ללכת לפלשתינה ארצם. חביריו של ברונו עלו לארץ וברונו חש געגועים עזים אליהם. הוא התכתב עמם ורצה לבקרם אלא שעסקיו לא אפשרו לו זאת. למרות זאת הוא חש מחובר אליהם. העסקים התמוטטו במספר מקומות וברונו מכר את דירתו בפרבר וקנה בית ליד הים בתקווה שהוא יפצה אותו. חבר נוסף היה לו לברונו עורך דינו לודוויג שהתעניין ביהדות וקנה ספרי יסוד כמו: סידור, "פרקי אבות", "מסילת ישרים". הוא הודיע לו יום אחד שברצונו לעלות לירושלים. הוא הצליח להדביק גם את ברונו שהבין :

עכשיו אני מבין את חתירתו של לודוויג. בלא התחברות לספרים שלנו לא תהיה לגעגועים שום אחיזה. גם אותי הדביק באמונתו, ואני קורא בקדחתנות. בובר קשה להבנה, ובכל זאת מלהיב". (עמ' 166)

ברונו חלם חלום ובו הוא עלה לארץ. הוא הודיע לחבריו שעומד לעלות ולתדהמתו אף בנו פאול אמר שרוצה לנסוע עמו. הוא ידע שבנו הדומה לאימו יעלה לארץ, הוא ישחה בים, יזלול סנדוויצים ויעשה שם את מה שעשה כאן, אך שם יעשה ביתר חמדנות. מעניינת מאוד פרשת יחסיו עם בנו פאוול. הילד גדל אצל אמו שמבט עיניה הביעו נביבות מימית, אותה הורישה לבנה. הוא דאג לחינוכו, שכר לו מורים פרטיים אולם ציוניו לא השתפרו. כל ניסיונותיו של ברונו ליצור עמו קשר על ידי שיחה או סיפור נתקלו באטימות ובחוסר עניין. על כן תמה האב כשהבן שאלו במה הוא עוסק. המחשבה שהוא יהיה יורשו בעולם הטריפה את דעתו והוא החליט להוריש לו את ההכרחי ואת השאר לתת לנצרכים. כשחזר שנית על שאלה זו ענה לו ברונו:

אני מנסה לתקן את מה שהחיים פגמו, אתה מבין?".

ותשובת הבן הייתה לא. מי שאטום רגשית לא יוכל להבין את נפשו של הנכה שנזרק למערבולת החיים ויכל להם בזכות עולמו העשיר בתובנות עמוקות שהפנים לאישיותו במסע החיים הארוך והקשה. ברל הדוור הנאמן שלו שמסירותו אל ברונו לא ידעה גבולות יידע אותו שהרוצח הנאצי קארל קלטגרבר שהסתתר כל השנים בכפר נידח בטירול הוצא להורג בידי שניים משליחיו של ברונו. בחיפושים שערכו השליחים בביתו נמצאו תצלומים, תעודות כלי זהב וכמה תליוני כסף שעליהם היו חרותות אותיות עבריות. ברונו מחק את שמו מרשימת הרוצחים. עצם הידיעה שהרוצחים לא ישנים בלילות מפחד הנוקמים חילצה את ברונו לעיתים מן הדיכאון. (עמ' 162) פיסות מידע אלו שנשזרים בספר מעידים על מהות מפעלו של ברונו. הוא ושליחיו עסקו גם בציד נאצים במטרה לנקום בהם ולרוצחם. לבית הוריו לא הגיע כי הגדם שקע בתוך אלם אָבל והוא ידע מה צפוי לו שם. הוא חש באבידת הבית ולכן כנקמה הקים אימפריה של בתים וסניפים מן הצפון הקר ועד לים התיכון. אנשים לא תפסו שחסרי יד הם אנשים נועזים שהפחד לא הרתיעם. למען חבריהם הם מוכנים לעשות הכל ולו רק כדי להראות לכולם מהי נאמנות. ברונו רצה לעלות לארץ בעקבות רעיו. הוא רמז לורפל על כוונתו לעלות וכששאלו מה יהיה על הארמון ענה ברונו "נבנה לנו ארמון בתל-אביב". ( עמ' 176) וורפל נתמלא בקדרות ולמחרת נעלם. לאחר שבועיים של אי וודאות צף ועלה מהים וקשה היה לזהותו. החשש לניתוק מרעו ברונו וממפעל חייו ניפץ את רצונו להמשיך לחיות.
ברונו עלה לארץ, והתיישב בתל-אביב ליד הים הרוגש שגליו התנפצו באי שקט בניגוד לים השקט של נאפולי באיטליה. שעה של התבוננות בים השיבה לו את נפשו. הוא חש שהים הוא ביתו. הוא קנה בית ליד הים, שפצו והפכו לארמון בזעיר אנפין כפי שהיה באיטליה. לשם התקבצו אנשים למשחק שח ולשתיית קפה כפי שיאה לבני מלכים. אלא שדווקא בארץ במקום שהיה צריך למצוא מרגוע לנפשו מתנפץ רעיון 'בני המלכים' והוא נחשף למציאות עוינת ואכזרית. כל אימפריה העסקים שבנה נחשדה על ידי פליט שבא לבית והטיח בו שגנב את הכסף מהגו'ינט ושילשו לכיסו. הוא התעשר על חשבונם. (עמ' 223) במקום לתת לאנשים את הכסף שקיבל מהגו'ינט במזומנים היפנט אותם במוסיקה. ברונו הכה את הפליט ומאותו רגע לילותיו לא היו שקטים. הפליט לא הרפה ממנו ושוב הגיע לביתו והפעם מצויד בתכסיסי מלחמה. גם הפעם חרף את ברונו והצליח לפגוע בצלעותיו. ברונו שכב חולה חודש ומסירותם של רעיו התגלתה מחדש. זיגפריד השתקן, הרש החירש והאילם שעיבד בידיו את אדמת הארץ ויוסף חיים המאמין שעסק בכתיבת סת"ם, סעדו אותו והשיבו לו את האמונה בבני המלכים. ברונו חזר לשרטט את חייו והחל במלאכת הכתיבה. שני עיסוקים אלו היו בבחינת מפלט וחיבור לעולמו שנכחד.
סיכום
ראינו שאפלפלד בעיצוב דמותו של ברונו הצליח בשפה ברורה, תמציתית וחסכונית מרגשנות לחשוף בפרוטרוט את עולמו הפנימי של ברונו. מעקב אחר הנכות הפיזית גילה את השפעתה הרבה על עיצוב תפיסות עולמו. עיצוב שהותווה גם על ידי מראות ילדות שראה ושמע בבית הוריו וקלט מהתנהגויותיהם. גם למורים הייתה השפעה מכרעת על אישיותו ובכל הניסיונות שעבר זכר את דבריו של הנזיר פטר.
המסקנה המתקבלת היא שמכל אדם ניתן ללמוד מנזיר גוי, מהקומוניסטים הנלהבים ואף מבעלי נכות פיזית קשה כמו חירשות ואילמות. האהבה והרעות האנושיים שמקורם בבית ההורים ומציאותם בכל מפגש אנושי הם נותני הכוח ליכולת ההתמודדות היום יומית עם נכות אנושית כל שהיא. כדברי ברונו: ""ברור לי כשמש שבלא רעות אנו דועכים" (עמ' 161) דמותו הייחודית של ברונו מועצמת בתיאור ניסיונותיו לתת לבני עמו הרדופים בסיוטי המלחמה מזור נפשי ומשמעות חדשה לחייהם בעזרת כספו, בעזרת האמונה בבורא ובעזרת שמיעת מוזיקה מרגיעה. עשיות אלו עבורו הן גילום האמונה שהפנים ממורו עוד בילדותו. מהנזיר למד שבני עמו הם מלכים והוא ניסה בכישרונותיו המסחריים לתת לכך משמעות מעשית. מהוריו למד את ערך הנדיבות ולא רצה למעול באמונתם בו כדבריו:

אני הבן היחיד של אבא ואמא, ולא אמעל באמונתם באדם גם אם אשקע בשאול תחתיות. מי שעושה רק למען עצמו הוא חרק ולא אדם. אם אלוקים נתן לך עושר, תן לאחרים, וביד נדיבה". (עמ' 164)

אהבת הים, התבוננות והצפייה הממושכת בו הם סם מרפא לנשמתו הדואבת. נשאלת השאלה במה כוחו של הים שגם עם עלייתו לארץ הוא המשיך לחיות לצידו?
הים על מרחבו מקרין עוצמה ללא גבולות, חופש ומרחב עד האופק עשויים להרגיע את נפש האדם. אך הים מגלם בצבעו הכחול גם תפיסה אמונית כפי שאמרו חז"ל. תכלת הים דומה לרקיע. פתיל התכלת בציצית נועד להזכיר לאדם את חובותיו הרוחניים, את מצוות ה' וכך לא יתור אחר לבו. כשם שלים אין סוף כך חובותיו של האדם בקיום מצוות אין להם סוף ובכל רגע נדרש האדם למלא אותם.
ברונו שהיה רחוק מעולמו הרוחני של יוסף חיים חש שהפנים לנשמתו דרך ההתבוננות בים מן המעט מעולם הרוח האמוני.
מסקנות חינוכיות אלו שעולות מקריאת הספר עשויות לתת מענה של תקווה ושל עידוד לאנשים רבים בחיינו לא לוותר למרות המגבלות, ולהורים ולמחנכים עשוי ספר זה להמחיש את התפקיד הקשה והמחייב של תמיכה ושל חיזוק מתמיד ללא הפסקה בילדיהם ובתלמידיהם הנכים.