אמיתות חדשות-ישנות על השואה בהונגריה וביוגוסלביה

על ספרו של שמואל מיכאלי בנתיבי המאבק

דב לנדאו

גיליון מס' 22 - אדר תשס"ט * 3/09

מעמקי התהום המצמררים של השואה במאה העשרים אינם פוסקים מלהדהים אותנו אף לא לאחר ששים ושלש שנות תעוד ומחקר. מדי פעם בפעם נופל לידנו ספר חדש, או ספר שאמנם אינו חדש, אך לא נזדמן לנו להכירו מקודם, ומאפשר לנו הצצה דרך אשנב נוסף אל עומק השנאה ואל הרבגוניות של האכזריות שפרנסו את מעלליהם של עמי אירופה במהלך השנים משנת 1933 ועד שנת 1945.

ספר כזה הוא ספרו של שמואל מיכאלי "בנתיבי המאבק", והוא מספר על קורות צעיר יהודי במלחמת העולם השניה. (הוצאת "כתר", ירושלים, בלי תאריך). המחבר המספר את זיכרונותיו האישיים מנקודת מבטו של מחנך ישראלי, שלימים שימש מנהל הגימנסיה העברית בירושלים, חוזר אל תקופת התבגרותו באחד האזורים של הונגריה הפוסט הבסבורגית, הדלילים באוכלוסייה יהודית.

העיר סובוטיצה (בהונגרית סבדקה Szabadka) עיר מגוריו של המחבר, שכנה פחות מחמישים קילומטר מעיר הולדתי סגד (Szeged ), ועל אף שבשנת 1941, לאחר שחלק מן האזור חזר אל השלטון ההונגרי אף בקרנו הן בסבדקה והן בזנטה, רק בקושי ידענו מעט מזעיר על המתרחש בקרב היהודים של האזורים שעברו ב – 1918 לפדרציה היוגוסלבית. הייתה זו יהדות שהשתייכה לזרם הניאולוגי-ליברלי, ואנו האורתודוקסים נקשרנו אך מעט אפילו לניאולוגים המקומיים שלנו. הגבול המדיני של יוגוסלביה נחשב גבול של מדינת אויב, ולכן משך עשרים ושלש שנה היו הקשרים מועטים, ורק מעט אינפורמציה זרמה אלינו מן האזורים ההם, מה גם שהקהילות האורתודוקסיות שם לא היו גדולות וחזקות במיוחד. כך קרה שבנובי סאד צמח בימים ההם העיתונאי והמדינאי הישראלי החשוב ששמו הישראלי הוא טומי לפיד - ואיש לא ידע, ואיש לא שמע.

לאור נתונים אלה, ולאור תיאוריו של המחבר על סביבתו, היה מפתיע ביותר לקרוא את הסיפור על התפתחות רגשותיו הלאומיים היהודיים, ועל האהבה העזה שהוא רחש כלפי כל מה שהוא יהודי. דמותו של נער זה כפי שהכרנוהו בסיפור, היא במידה רבה אנטיתיזה לדמותו הידועה לנו של טומי לפיד. אף על פי שביוגוסלביה לא הייתה אנטישמיות קיצונית כל כך, כפי שהיה מקובל בארצות הסלביות האחרות באירופה, מכל מקום היא לא נעדרה אף שם לחלוטין. יתכן שמיעוטם של היהודים גרמה, ואפשר שהשנאה העזה להונגרים האנטישמיים השפיעה על יחס הסרבים אל היהודים. עם כל זה, שנות לימודיו של גיבור סיפורנו, בעיקר בגימנסיה, היו רצופות התנגשויות הן עם התלמידים והן עם המורים, בעיקר אלה ממוצא הונגרי. אף הפעילות הציונית הכמעט מחתרתית שנעשתה במסווה של הפצת השכלה, הושפעה מן האווירה הכללית, ומן השינויים בחוקים ובגזרות שהשתנו עם חילופי השלטון.

תהליך זה של צמיחת הנער היהודי היה דומה ביותר למה שהתרחש אצלנו מעבר לגבול ההונגרי, הגם שגיבורנו גילה תעוזה רבה יותר ממה שמצאנו אצל בני דורו היהודים בהונגריה. תעוזה זו מוסברת על ידי אישיותו הנחרצת, אך גם על ידי בני העם הסרבי שאצלם יכלו למצוא משענת כלשהי בשעת הצורך. עם כל זה, אף בסרביה, כמו בהונגריה ובפולניה, רק מעטים מבני הנוער ברחו מן המחנות ומן הרכבות. לא רק בגלל הסכנה של הוצאה להורג במכות או בירייה, אלא במידה רבה מפני שלבם לא נתן להם להשאיר מאחור את המשפחות שהיו נותרות ללא גברים. הייתה זאת גבורה שאינה נופלת במאומה מגבורת לוחמי גיטו וורשה.

נוסף למעשי הגבורה הנועזים ויוצאות הדופן שביצע גיבור הספור, עלינו להצביע עוד על מספר עובדות שיש בהן לא רק כדי להפתיע, אלא גם כדי לשנות אחדות מתפיסותנו לגבי השואה באירופה. כבר בעמוד שלוש עשרה מספר גיבורנו כי "באמצע שנת 1942 הודיע רדיו מוסקבה על המשרפות במזרח, ועל חיסול שיטתי של העם היהודי". הניסיון להפיץ אמיתות אלה נתקל באטימות, בהסתייגות, בזלזול ובהאשמה בתמימות ובפגיעה במורל העם. "השיבו לי שמדובר בתעמולה קומוניסטית שאין להאמין בה". בידיעה זו על דברי רדיו מוסקבה יש חיזוק רב למה שאף אני ידעתי כבר בגיל ארבע עשרה, וידעו כולם בישיבה בקישקרש שבה למדתי באותה שנה, וכמו שהדברים היו ידועים לרבים אף בקהילות היהודיות האחרות. לא תמיד היה ברור וידוע בדיוק מהן דרכי ההשמדה הספציפיים, אבל עצם מגמת ההשמדה הייתה ידועה וברורה. באחד מן המחנות שנעשתה בו דזינפקציה, הכניסו הגרמנים לאולם ענק של מקלחות, ילדים, זקנים ונשים במערומיהם. במאות הרבות של האנשים השתלט מהר החשש שמן המקלחות לא יזרמו מים אלא גז רעיל. ערוב הנשים והגברים במערומיהם חיזק את הפחד שכולם נועדו ממילא למות, ועל כן אין כאן צורך במנהגי צניעות. כאשר על אף הכל החלו לזרום מים מן המקלחות, נשמעה אנחת רווחה ממאות גרונות, כמו בסצינה דומה בסרט "רשימת שינדלר" של שפילברג.

הכל ידעו כמעט הכל בפנימיותם, אך איש לא העז לומר את הדברים בקול באזני הציבור. הכל חלו במחלה של "התעלמות", וזו חגגה כאן את ניצחונה על התודעה ועל המודעות הריאלית של עם ישראל. במצב זה שבו איש לא היה מוכן להטות אוזן, לא הייתה צומחת כל תועלת, לא מסיכון חייהם וסיכון ניסיונות ההצלה של קסטנר וחבריו, ואף לא בסיכון חייהם וסיכון הצלתם של אנשי הטרנספורט שבו נסע הרבי מבלז לארץ. הלא ממילא איש לא היה מוכן לשמוע ולקבל את הידיעות החמורות על המחנות. היה גם פחד מהלשנה לדון בדברים אלה, אפילו בפני יהודים שהיו חברים קרובים. סיפור האמת נעשה בימים ההם רק בארבע עיניים, ורק ברמזים, ורק בקול נמוך ושקט. לך תסביר ותמחיש היום את המצב הזה למי שלא חווה את החוויה שם בימים ההם.

עוד יש להצביע על העובדה שלפי הכרת המחבר ולפי התנסותו האישית, על אף שהוא נתנסה במספר בריחות נועזות, המצב בהונגריה היה שונה בתכלית מן המצב בכל ארצות אירופה האחרות. ההונגרים לא זו בלבד שקבלו את הצבא הגרמני כאחים וכבני ברית, אלא ששנאת היהודים שלהם עלתה שבעת מונים על כל מה שהגרמנים יכלו לצפות לה. ההלשנות על כל מי שנחשד כלשהו ביהדות התרחשו במאה אחוז של המקרים. לקבל עזרה או מקלט הצליחו רק מי שעלה בידם לשכנע את הגוי ההונגרי, שמדובר בחבר מפלגה פשיסטית או בלוחם מחתרת נגד הרוסים או הקומוניסטים. מי שנחשד ביהדות, גורלו נחרץ בכל מקרה. רוב תלאותיו של גיבורנו בבודפסט נבעו מחשדות ומהלשנות מן הסוג הזה.

בקיצור, בהונגריה לא היה מקום לא להסתתרות ובודאי לא להתנגדות של ממש. בניגוד לסרביה שם פעלו שלש מאות אלף פרטיזנים של טיטו, בהונגריה המצומצמת אפילו הרים ויערות לא היו. לכל זה יש להוסיף את העובדה, שיהדות הונגריה מנתה בימים הקריטיים ההם רק נשים זקנים וילדים. כל הגברים היו במחנות של עבודת כפיה בחזית הרוסית באוקראינה. אילו הצליחו הצנחנים של בן גוריון להמריד את היהדות ההונגרית, היה גורל בודפשט כגורלה של וורשה, ולא היה נשאר בה אף לא יהודי אחד, שלא לדבר על למעלה ממאה אלף יהודים.

והנה באמצעות הסיפור של גיבורנו מתגלה לנו, שאף במצב הבלתי אפשרי ששרר בהונגריה, גם שם התארגנו כיסי התנגדות קטנים ומצומצמים, בהתאם לנסיבות ולאפשרויות המיוחדות. על תופעות כקבוצת רח' קלוטילד (היום רח' שטולר) לא שמענו הרבה, לא בתיעוד הרשמי ולא בזיכרונותיהם של פליטי השואה בהונגריה. הפרטיזנים של טיטו היו תוצאה של גיאוגרפיה אחרת, של אפשרויות אחרות, של מנטאליות אחרת ושל יחס שונה לחלוטין לאויב, מיחסם של ההונגרים אל הכובש הגרמני. יש להודות שתועלת ממשית רבה לא צמחה מגבורתם של צעירי רח' קלוטילד, ועיקר גבורתם התגלתה לא כגבורה מתוך חכמה, אלא כגבורה לשם גבורה בלבד, גבורה המייפה מעט את פניה של השואה בעיני הצברים "הגיבורים" כגון גיבורי "מעלות".

תופעה חשובה נוספת זכתה להדגשה בספר שלפנינו. הקורבנות שניצלו באלפי נסים מן התופת הגרמני-הונגרי, גילו חיש מהרה את האדישות האובלומובית של האופי הרוסי. על הרוסים, בניגוד לאנגלים ולאמריקאים לא עשה כל רושם סבלם של היהודים בשואה. לאחר סיום מלחמת העולם השניה בקשו הרוסים לאסוף את חיילי האויב שברחו מיחידותיהם, והסתתרו במסווה אזרחי, כדי לשלחם לרוסיה לעבודות כפיה על מנת לבנות את הריסותיה. במבצע זה לא טרחו למצוא את האנשים הנכונים, אלא נקטו בשיטת המכסות. אם הוקצבו להם אלף איש, ומאלף זה ברחו מאה, הם לא טרחו למצוא את הבורחים אלא מלאו את המכסה מכל הבא ליד. קרה לעתים שתפסו באופן שרירותי לחלוטין יהודים שבורים בגוף ובנפש, שאך זה עתה השתחררו מן השעבוד, שאותותיה נכרו בפצעיהם הפתוחים שעדיין שתתו דם. על אף זעקותיהם, על אף מסמכיהם, ועל אף הוכחותיהם - נלקחו יהודים אלה בשבי והוגלו לרוסיה, פעמים למשך שנים מרובות יותר מן השנים ששהו במחנות הריכוז הגרמניים. (ועיין בעמודים 93 – 104 ובעמודים 105 – 108).

יש גבורה ישירה, ויש גבורה עקיפה הגדולה מן הישירה עשרת מונים. כך המצב בסיפור על בחור ישיבה שבקש רשות מרבו (בניגוד להלכה) ללכת למשרפות במקום חברו העילוי המופלג שהעולם היהודי זקוק לו יותר. לאור תופעות כאלו, ולאור הליכתם של גדולי הרבנים בהונגריה, כמו הרב הגאון רבי ד"ב מייזליש מאויהל, וכמו הרב הגאון רבי יהושע בוקסבוים מגלנטה, ומאות אחרים שהלכו בראש קהילתם אל המשרפות, מתבטלות רוב קושיותיהם של בני הארץ שלא היו שם, והם שואלים היום שאלות סרק של אנשי ה"פוסט הולוקוסט". באמת אף הרבי מבלז לא הציל את עצמו בעצמו. לאחר שראה את משפחתו נרצחים לעיניו, התגלגל שנים אחדות בציפורני הנאצים, ורק לאחר מכן הצליחו חסידיו להבריחו להונגריה. גם שם היו חייו בסכנה יום יומית בגלל רדיפותיהם של שלטונות הונגריה ושוטריהם. רק שוטים יכולים לדרוש ממנו נאום המרדה חוצב להבות שהיה גורם למותם שלו, של כל פמלייתו, של כל המעורבים בהסתרתו, ואולי גם למותם של מאות רבים אחרים.

ספק בעיני שידידי, הילד הקטן, האגרונום עמוס רובין שהיה אז כבן שש שנים מסוגל היה להבין את מלא מורכבותה של הסיטואציה שהוא עצמו היה נתון בתוכה. אם כך, לא כל שכן שלא היה מסוגל להבין את הסיטואציה הסבוכה הרבה יותר של זולתו. מה צר הדבר שהיום הוא גם ניזון מתעמולה אנטי חרדית ואנטי גלותית רדודה, מצד ציונים שמצפונם מייסר אותם, ואף היום אינו מבין הרבה יותר ממה שהבין בילדותו.

הספר מסתיים בתיאור ההתאוששות המהירה של קרבנות השואה שנשארו לפליטה. התאוששות זו כוללת מצד אחד את השתלבותם מחדש בסדרי החיים של העמים האנטישמיים, את שובם להסתייגות מן הציונות ומן העלייה לארץ ישראל, אך מצד אחר גם את רצונם העז של מספר בני עליה בודדים, לנקום את נקמתם ממעניהם לשעבר ואת שאיפתם האובססיבית לעלות לארץ ישראל (עמודים 136 – 140).

בניגוד לעליה הגדולה בתקופה זו של היהדות ההונגרית והרומנית, מיהדות יוגוסלביה באו לארץ רק מעטים, הגם שהיו אלה הטובים, הגאים והאמיצים ביותר. אין ספק שיש לנו עדיין מה ללמוד מהתנהלותם של יהודים גאים ואמיצים אלה.